מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שֶׁנִּתְקָרַע הַגֵּט אוֹ שֶׁאָבַד, לְרַב הוּנָא הָוֵי גֵּט, לְרַב יְהוּדָה לָא הָוֵי גֵּט.
מהו ההבדל בין ההסברים של רב הונא ורב יהודה? אפילו רב הונא מסכים שהיא אינה יכולה להינשא לאחר עד שתיתן לו את הכסף. עד לאותו שלב גט הגירושין אינו נכנס לתוקף והיא נשארת נשואה לאיש הראשון. הגמרא משיבה: ההבדל ביניהם הוא במקרה שהגט נקרע או אבד לאחר שקיבלה אותו אך לפני שנתנה לו את הכסף. לפי דעתו של רב הונא זהו גט כשר, שכן הגירושין חלים מרגע שהוא נותן לה את המסמך. לפי דעתו של רב יהודה אין זה גט כשר, שכן הוא סבור שהגט נכנס לתוקף רק מאוחר יותר, דבר שאינו אפשרי מאחר שהוא נקרע או אבד.
וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי קִידּוּשִׁין, בְּהָא קָאָמַר רַב הוּנָא, מִשּׁוּם דִּלְקָרוֹבַהּ קָאָתֵי, אֲבָל גֵּירוּשִׁין, דִּלְרַחוֹקַהּ קָאָתֵי, אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה.
הגמרא מעירה: ונצרך לומר את שתי המחלוקות, זו שבעניין קידושין וזו שבעניין גירושין, שכן אי אפשר היה ללמוד הלכה אחת מחברתה. שאם הייתה מלמדת אותנו רק שהשניים חלוקים בעניין קידושין, היה מקום לומר שדווקא שם רב הונא אומר שהקידושין חלים מיד, אף על פי שעדיין עליו לתת לה את הכסף, מפני שקידושין באים לקרבה אליו. לכן מסתבר שהתכוון שהקידושין יחולו מיד. אבל לגבי גירושין, כשהוא בא להרחיקה, אפשר לומר שרב הונא מודה לרב יהודה שהגירושין חלים רק מן הרגע שהיא נותנת לו את הכסף.
וְאִי אִיתְּמַר בְּהָךְ: בְּהָךְ קָאָמַר רַב הוּנָא, מִשּׁוּם דְּאִיהוּ לָא כְּסִיף לֵיהּ לְמִתְבְּעַהּ, אֲבָל הָכָא, דְּאִיהִי כְּסִיפָא לַהּ לְמִיתְבְּעֵיהּ אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה, צְרִיכָא.
ואם להפך, אילו המחלוקת הייתה נאמרת רק לגבי מקרה זה של גט, היה אפשר לטעון כי רב הונא אומר שהגט חל מיד רק במקרה זה, מפני שאינו מתבייש לתבוע את הכסף ממנה בכל עת שירצה, ולכן הוא מגרש אותה מיד. אבל כאן, בעניין קידושין, כאשר היא מתביישת לתבוע את הכסף ממנו, אפשר לומר שרב הונא מודה לרב יהודה שהאישה אינה מקבלת את הקידושין עד שהיא מקבלת בפועל את הכסף. לכן נחוץ שהמחלוקת תיאמר בשני המקרים.
מֵיתִיבִי: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז״, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקָרַע הַגֵּט אוֹ שֶׁאָבַד – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת, לְאַחֵר לֹא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁתִּתֵּן.
הגמרא מקשה על דעתו של רב יהודה מברייתא (תוספתא, גיטין ה:ה): אם אדם אומר לאשתו: הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתיים דינר, אפילו אם הגט נקרע או אבד הרי היא מגורשת. אבל אינה רשאית להינשא לאחר עד שתיתן לו את הכסף. פסיקה זו תואמת לכאורה את דעתו של רב הונא, שהגט נכנס לתוקף מידי מרגע שנמסר.
וְעוֹד תַּנְיָא: אָמַר לָהּ ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז״ וָמֵת, נָתְנָה – אֵין זְקוּקָה לַיָּבָם, לֹא נָתְנָה – זְקוּקָה לְיָבָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נוֹתֶנֶת לְאָחִיו אוֹ לְאָבִיו אוֹ לְאֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים.
וכן נלמד עוד בברייתא: לגבי אדם שאמר לאשתו: זה גיטך על מנת שתתני לי מאתיים דינר, והוא מת בלא ילדים, אם נתנה לו את הכסף אינה זקוקה לייבום ליבם, שכן היא כבר מגורשת. אבל אם לא נתנה לו את הכסף היא זקוקה לייבום ליבם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם לא נתנה זאת לבעלה בחייו, היא רשאית לתת את הכסף לאחיו של בעלה המנוח, או לאביו, או לאחד מן הקרובים היורשים אותו, ובכך היא מקיימת את התנאי ומתגרשת למפרע.
עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא דְּמָר סָבַר: ״לִי וְלֹא לְיוֹרְשַׁיי״, וּמָר סָבַר: ״אֲפִילּוּ לְיוֹרְשַׁיי״, דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהָא תְּנָאָה הָוֵי, תְּיוּבְתָּא דְרַב יְהוּדָה!
הגמרא מנתחת פסיקה זו: התנאיםנחלקים רק לגבי הדבר הבא: חכם אחד, התנא הראשון, סבור שבביטוי: על מנת שתתני לי, כוונתו הייתה: לי דווקא ולא ליורשיי. לפיכך, אם אינה נותנת לו את הכסף, אינה מגורשת, שכן אינה יכולה לקיים את התנאי על ידי מתן הכסף ליורשיו. וחכם אחד, רבן שמעון בן גמליאל, סבור שכוונת הבעל הייתה: אפילו ליורשיי. מכל מקום, הכול מסכימים שזהו תנאי והגירושין חלים מרגע שניתן גט הגירושין. זהו לכאורה תיובתא מכרעת על דעתו של רב יהודה.
אָמַר לָךְ רַב יְהוּדָה: הָא מַנִּי – רַבִּי הִיא. דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי: כׇּל הָאוֹמֵר ״עַל מְנָת״ כְּאוֹמֵר ״מֵעַכְשָׁיו״ דָּמֵי, וּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ. וַאֲנָא דַּאֲמַרִי כְּרַבָּנַן.
הגמרא משיבה: רב יהודה היה יכול לומר לך: בהתאם לדעת מי היא ברייתא זו? זוהי דעתו של רבי יהודה הנשיא, כפי שרב הונא אומר שרבי יהודה הנשיא אומר: כל מי שמתנה תנאי בלשון: על מנת, הרי הוא כמי שאומר שההסכם יחול למפרע מעכשיו, אף על פי שהתנאי מתקיים רק לאחר מכן. רבי יהודה הנשיא סבור שהביטוי: על מנת, מציין שמעשה צריך לחול עכשיו, בתנאי שמעשה מסוים יתקיים לאחר מכן. וחכמים חולקים עליו, וטוענים שביטוי זה אינו אומר שהמעשה צריך לחול מיד, אלא רק משעה שהתנאי מתקיים. ורב יהודה היה מסיים ומוסיף: ואני אמרתי בהתאם לדעת חכמים.
גּוּפָא, אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי: כׇּל הָאוֹמֵר ״עַל מְנָת״ כְּאוֹמֵר ״מֵעַכְשָׁיו״ דָּמֵי. אָמַר רַבִּי זֵירָא: כִּי הֲוֵינַן בְּבָבֶל הֲוָה אָמְרִינַן: הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי: כׇּל הָאוֹמֵר ״עַל מְנָת״ כְּאוֹמֵר ״מֵעַכְשָׁיו״ דָּמֵי, פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ.
הגמרא מנתחת את העניין עצמו. רב הונא אומר שרבי יהודה הנשיא אומר שכל מי שמתנה תנאי בלשון: על מנת, הרי הוא כמו מי שאומר שההסכם יחול למפרע מעכשיו, אף על פי שהתנאי מתקיים רק לאחר מכן. רבי זירא אמר: כאשר היינו בבבל היינו אומרים: לגבי זה שרב הונא אומר שרבי יהודה הנשיא אומר: כל מי שמתנה תנאי בלשון: על מנת, הרי הוא כמו מי שאומר שההסכם יחול למפרע מעכשיו, זו דעתו של רבי יהודה הנשיא, אך החכמים חולקים עליו.
כִּי סָלְקִי לְהָתָם אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי אַסִּי דְּיָתֵיב וְקָאָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים בְּאוֹמֵר ״עַל מְנָת״ כְּאוֹמֵר ״מֵעַכְשָׁיו״ דָּמֵי, לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא: ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״.
כאשר עליתי לשם, לארץ ישראל, מצאתי את רבי אסי יושב ואומר את הפסיקה הבאה בשם רבי יוחנן: הכול מודים כי לגבי מי שאומר לאשתו: על מנת, הרי הוא כמו מי שאומר שהגירושין יחולו למפרע מעכשיו. נחלקו רק לגבי מי שאמר לאשתו: מהיום ולאחר מותי, האם הוא נחשב כמי שהוסיף תנאי או שחזר בו מהצהרתו הראשונה.
וְהָתַנְיָא: ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״ – גֵּט וְאֵינוֹ גֵּט, דִּבְרֵי חֲכָמִים. רַבִּי אוֹמֵר: כָּזֶה גֵּט.
וכן שנינו בברייתא שאם אדם אומר לאשתו: זהו גיטך מהיום ולאחר מותי, יש ספק אם זהו גט כשר או שמא אין זה גט כשר. זהו דברי חכמים. חכמים מסופקים אם חזר בו מכוונתו הראשונה לתת את השטר באותו יום, וכעת הוא מבקש לתת גט לאחר מותו, דבר שאינו חל, או שמא רק הוסיף תנאי שהגט יחול מהיום רק כאשר ימות. ולעומת זאת, רבי יהודה הנשיא אומר: שטר כזה הוא גט כשר.
וּלְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר בְּ״עַל מְנָת״ נָמֵי פְּלִיגִי, אַדְּמִיפַּלְגִי בְּ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״ – נִיפְלְגֵי בְּ״עַל מְנָת״?
הגמרא שואלת: ולפי דעתו של רב יהודה, שאמר כי התנאים חלוקים גם לגבי מי שאומר לאשתו: על מנת, במקום שיחלקו לגבי המקרה שבו אדם אומר לאשתו: מהיום ולאחר מותי, שיחלקו לגבי מקרה שבו הבעל השתמש בלשון: על מנת.
לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחַ דְּרַבִּי, דְּ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״ נָמֵי הֲרֵי זֶה גֵּט. וְנִיפְלְגִי בְּ״עַל מְנָת״, לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחַ דְּרַבָּנַן! כֹּחַ דְּהֶיתֵּירָא עֲדִיף.
הגמרא משיבה: רב יהודה סבור שהם חולקים בשני המקרים, והברייתא לימדה את המחלוקת בדרך זו כדי להשמיע לך את מרחיקת הלכת של הדעה של רבי יהודה הנשיא, הסבור שאפילו אם הבעל אומר לאשתו: מהיום ולאחר מותי, הרי זה גם גט כשר. הגמרא שואלת: ושיחלקו לגבי בעל האומר לאשתו: על מנת, כדי להשמיע לך את מרחיקת הלכת של הדעה של חכמים, הסבורים שאין זה גט כשר אפילו במקרה זה. הגמרא משיבה: עדיף להדגיש את כוח ההיתר. תמיד עדיף לנסח מחלוקת באופן המדגיש את היקף הדעה המקילה.
״עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לְךָ מִכָּאן וְכוּ׳״. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לָאו תְּנָאָה הוּא, וּלְזָרוֹזֵיהּ קָאָמְרָ[ה], קָא מַשְׁמַע לַן.
§ המשנה מלמדת: באומר לאישה: הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך סכום כסף מסוים מעכשיו ועד שיעברו שלושים יום, אם נתן לה את הכסף בתוך הזמן שנקבע הרי היא מקודשת. הגמרא מקשה על הצורך בפסיקה זו: פשיטא שכך הוא הדין. הגמרא מסבירה: פסיקה זו נצרכת, שמא תאמר שפרק הזמן שנקבע אינו תנאי ראוי, ואמר כך רק כדי לזרז את עצמו להוכיח את כנות כוונותיו. לכן המשנה מלמדת אותנו שפרק הזמן הוא חלק מהותי מתנאו, ואם לא ייתן לה את הכסף בתוך פרק זמן זה הקידושין בטלים.
״עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי מָאתַיִם זוּז״ וְכוּ׳. וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ! וְעוֹד, תַּנְיָא: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ!
המשנה מוסיפה ללמד שאם הוא אומר לה: הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי מאתיים דינר, אם אכן יש ברשותו הסכום הנקוב, היא מקודשת, אך אם אין לו, אינה מקודשת. הגמרא שואלת: והרי יש לנו לחשוש ששמא יש לו סכום זה, אף על פי שאינו מראה אותו לה. כיצד ניתן לבטל את קידושיו אם אין ראיה מכרעת שאין לו את הכסף? ועוד, שנינו בברייתא שחוששים אנו ששמא יש לו את הכסף.
לָא קַשְׁיָא: הָא בְּקִידּוּשֵׁי וַדַּאי, הָא בְּקִידּוּשֵׁי סָפֵק.
הגמרא משיבה: אין זה קשה, שכן מקרה זה, במשנה, מתייחס לקידושין ודאיים, שאינם מתקיימים במקרה זה, שכן הוא לא הצליח להוכיח שיש בידו הכספים. לעומת זאת, אותו מקרה, בברייתא, מתייחס לקידושין מסופקים. אין להתעלם מן הקידושין לחלוטין, שכן ייתכן שבכל זאת יש לו את הכסף.
״עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָאתַיִם זוּז״ וְכוּ׳. תָּנָא: לֹא נִתְכַּוְּנָה אֶלָּא לִרְאוֹת מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם הֶרְאָה לָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא דְּאַף עַל גַּב דְּנָקֵט דְּמֵי בְּעִיסְקָא.
המשנה מלמדת שאם אדם אומר לה: הרי את מקודשת לי על מנת שאראה לך מאתיים דינר, הרי זו מקודשת ועליו להראות לה את הכסף. חכם שנה (תוספתא ג:ו): אישה זו התכוונה לראות רק את כספו שלו, ולא רק שיֵראו לה סתם מאתיים דינר. לגבי ההלכה שלאחר מכן במשנה: ואם הראה לה את הכסף על השולחן אינה מקודשת, הגמרא מעירה: זה מובן מאליו, שהרי האישה רוצה לראות את כספו שלו. הגמרא מסבירה: לא, יש צורך ללמד שאפילו אם הוא מחזיק בכספו של אחר כחלק ממיזם עסקי משותף, מכל מקום, מאחר שהכסף אינו שייך לו בפועל, הוא לא קיים את התנאי.
מַתְנִי׳ ״עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי בֵּית כּוֹר עָפָר״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וְיֵשׁ לוֹ. ״עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״, אִם יֵשׁ לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם – מְקוּדֶּשֶׁת, וְאִם לָאו – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. ״עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ בֵּית כּוֹר עָפָר״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וְיַרְאֶנָּה. וְאִם הֶרְאָהּ בַּבִּקְעָה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.
משנה: האומר לאישה: הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי קרקע הראויה לזריעה בשיעור בית כור עפר, הרי זו מקודשת, ובלבד שיש לו קרקע כזו. אם אמר לה שהקידושין הם: על מנת שיש לי קרקע במקום פלוני, אם יש לו קרקע באותו מקום הרי זו מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת. אם אמר לה: הרי את מקודשת לי על מנת שאראך בית כור עפר, הרי זו מקודשת, ויראנה. ואם הראה לה קרקע בבקעה, כלומר שדה שאינה שלו בין שדות אחרות, אינה מקודשת.
גְּמָ׳ וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ! וְעוֹד, תַּנְיָא: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ! לָא קַשְׁיָא. הָא בְּקִידּוּשֵׁי וַדַּאי, הָא בְּקִידּוּשֵׁי סָפֵק.
גמרא: ביחס לקביעת המשנה שהיא מקודשת רק אם אכן יש לו בית כור עפר, הגמרא שואלת: והרי יש לנו לחשוש שאולי יש לו למעשה קרקע בשיעור זה. ועוד, הרי במפורש שנינו בברייתא שחוששים אנו במקרה זה שאולי יש לו קרקע בשיעור זה. הגמרא משיבה: אין קושי, שכן זה המקרה, זה שבמשנה, עוסק בקידושין ודאיים, שעדיין לא הוכחו משום שלא הוכיח שיש לו שדה מסוג זה; ואילו זה המקרה, זה שבברייתא, עוסק בקידושין מסופקים.
לְמָה לִי לְמִיתְנֵא גַּבֵּי אַרְעָא וּלְמָה לִי לְמִיתְנֵא גַּבֵּי זוּזֵי! צְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי זוּזֵי, מִשּׁוּם דַּעֲבִידִי אִינָשֵׁי דְּמַצְנְעִי. אֲבָל אַרְעָא, אֵימָא: אִי דְּאִית לֵיהּ אַרְעָא – קָלָא אִית לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא שואלת: מדוע אני צריך את המשנה הזאת כדי ללמד הלכה זו לגבי קרקע, ומדוע אני צריך גם את המשנה הקודמת כדי ללמד את אותו דין לגבי כסף? אין הבדל ברור בין שני המקרים. הגמרא משיבה: נצרך לומר את ההלכה בשני המקרים, שכן אילו משנה אחת הייתה מלמדת אותנו הלכה זו רק לגבי כסף, היה אפשר לומר שרק במקרה זה יש ספק אם היא מקודשת, מפני שאנשים נוטים להסתיר את כספם, ולכן ייתכן שמצבו הכלכלי אינו ידוע היטב. אבל במקרה של קרקע, אתה עשוי לומר שאם הייתה לו קרקע עובדה זו הייתה יוצרת פרסום, שכן אי אפשר להסתיר קרקע. לכן המשנה מלמדת אותנו שאפשר גם שיהיו לו קרקעות מבלי שאנשים יהיו מודעים לכך.
״עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״, אִם יֵשׁ לוֹ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: אֲמַר לַהּ: מַאי נָפְקָא לָךְ מִינַּהּ, אֲנָא טָרַחְנָא וּמַיְיתֵינָא! קָמַשְׁמַע לַן.
§ המשנה מלמדת: אם אדם אומר לאישה: הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי קרקע במקום פלוני, אם יש לו קרקע באותו מקום הרי היא מקודשת, ואם לאו, אינה מקודשת. הגמרא מקשה על הצורך בפסיקה זו: פשיטא שאם אין לו קרקע באותו מקום אינה מקודשת, שהרי זה היה בדיוק תנאו. הגמרא מסבירה שפסק זה נצרך שמא תאמר שהוא יכול לומר לה: מאי נפקא לך מינה אם השדה באותו מקום או במקום אחר, שהרי אפילו אם הוא רחוק יותר אטרח ואביא את התבואה מן השדה לביתנו, ואם כן איזה הפסד נגרם לך? לכן המשנה מלמדת אותנו שלמרות טענה זו הקידושין אינם תקפים, משום שלא קיים את התנאי.
״עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ בֵּית כּוֹר עָפָר״. תָּאנָא: לֹא נִתְכַּוְּונָה זוֹ אֶלָּא לִרְאוֹת מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם הֶרְאָהּ בַּבִּקְעָה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא דְּנָקֵיט בְּדִיסְתּוּרָא.
§ המשנה מוסיפה ללמד: אם אדם אומר לאישה: הרי את מקודשת לי על מנת שאראה לך בית כור עפר, הרי זו מקודשת, ובלבד שיש לו קרקע כזו. חכם שנה (תוספתא ג:ו): האישה התכוונה לראות רק את שלו עצמו. המשנה מוסיפה ללמד: ואם הראה לה חלקת קרקע בבקעה, אינה מקודשת. הגמרא שואלת: דבר זה מובן מאליו; הרי סוף סוף קרקע זו אינה שייכת לו. הגמרא משיבה: לא, יש בכך צורך במקרה שהוא מחזיק בשדה כאריס [דיסטורא], כלומר, יש לו בה חלק. אף על פי כן, מאחר שהקרקע אינה שייכת לו, לא לשדה זו נתכוונה, ולפיכך אינה מקודשת.
גַּבֵּי הֶקְדֵּשׁ תְּנַן:
הגמרא מעירה: באשר לנכס שהוקדש, למדנו במשנה (ערכין כה ע"א):
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria