״אֶת״ לָא דָּרֵישׁ. כִּדְתַנְיָא: שִׁמְעוֹן הָעַמְסוֹנִי וְאָמְרִי לַהּ נְחֶמְיָה הָעַמְסוֹנִי הָיָה דּוֹרֵשׁ כׇּל אֶתִּין שֶׁבַּתּוֹרָה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״, פֵּירַשׁ.
הגמרא משיבה: חכם זה אינו דורש את המילה "את" כאמצעי להפיק הלכות חדשות. הוא רואה במילה "את" חלק רגיל ממבנה המשפט ולא מקור לדרשה פרשנית. כפי שנלמד בברייתא: שמעון העמסוני, ויש אומרים שהיה זה נחמיה העמסוני, היה דורש את כל המופעים של המילה "את" בתורה, ומפיק הלכות נוספות ביחס לנושא המסוים. כיוון שהגיע לפסוק: "את ה' אלוהיך תירא" (דברים ו:יג), שנכתב עם המילה הנוספת "את", חזר בו משיטת דרשה זו, שכן את יראתו של מי אפשר לכלול כהרחבה של יראת ה'?
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, כׇּל אֶתִּין שֶׁדָּרַשְׁתָּ מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אָמַר לָהֶם: כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתִּי שָׂכָר עַל הַדְּרִישָׁה, כָּךְ קִבַּלְתִּי עַל הַפְּרִישָׁה. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד: ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״ – לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.
תלמידיו אמרו לו: רבנו, מה יהיה עם כל המופעים של המילה “את” שדרשת עד עכשיו? אמר להם: כשם שקיבלתי שכר על הדרשה, כך קיבלתי שכר על הפרישה שלי משימוש בשיטת דרשה זו. המילה “את” בפסוק זה לא נתפרשה עד שבא רבי עקיבא ודרש: “את ה׳ אלוהיך תירא”: המילה “את” באה לרבות תלמידי חכמים, כלומר, שאדם מצווה לירא מהם כשם שהוא ירא מן ה׳. מכל מקום, שמעון העמסוני שוב לא דרש הלכות נוספות מן המילה את.
בְּעֶגְלָה עֲרוּפָה: מְנָלַן? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: ״כַּפָּרָה״ כְּתִיב בַּהּ, כְּקָדָשִׁים.
§ המשנה מלמדת שאם אדם מקדש אישה בעגלה ערופה, אינה מקודשת. הגמרא מבהירה: מניין לנו שאסור ליהנות מעגלה ערופה? בית מדרשו של רבי ינאי אמר: לשון של כפרה נאמרה לגביה. הפסוק: "כפר לעמך ישראל" (דברים כא:ח), נאמר לגבי עגלה ערופה, כשם שנאמר גם לגבי קורבנות. לפיכך אסור ליהנות ממנה, כשם שאין נהנים מקורבן.
״צִיפּוֹרֵי מְצוֹרָע״ מְנָלַן? דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: נֶאֱמַר מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר מִבִּפְנִים, וְנֶאֱמַר מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר מִבַּחוּץ.
§ המשנה מלמדת שאם אדם מקדש אישה בציפורי המצורע, אינה מקודשת. הגמרא מבהירה: מניין לנו שאסור ליהנות מציפורי המצורע? כפי שלימדה אסכולתו של רבי ישמעאל: מצווה המכשירה נאמרה בפסוקים לגבי מצורע, והתורה דנה גם במצווה המכפרת, ושתיהן נעשות בפנים המקדש. כאן, מצווה המכשירה היא רמז לאשם המצורע, המכשיר אותו לאכול מן הקרבנות; ומצווה המכפרת היא רמז לכל שאר הקרבנות. ומצווה המכשירה נאמרה בפסוקים לגבי מצורע, והתורה דנה גם במצווה המכפרת, ושתיהן נעשות בחוץ למקדש. כאן, מצווה המכשירה היא רמז לציפורי המצורע, המתירות לו לשוב ולהיכנס למחנה; ומצווה המכפרת היא רמז לעגלה הערופה, המכפרת על יושבי העיר הקרובה ביותר לרצח שלא נפתר.
מָה מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר הָאָמוּר בִּפְנִים עָשָׂה בּוֹ מַכְשִׁיר כִּמְכַפֵּר – אַף מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר הָאָמוּר בַּחוּץ עָשָׂה בּוֹ מַכְשִׁיר כִּמְכַפֵּר.
כשם שבמקרה של הטקסים המכשירים והמכפרים האמורים בתורה, הנעשים בפנים המקדש, התורה עשתה את פריט ההכשרה, כלומר אשם המצורע, שממנו אסור להפיק הנאה, כמו פריט הכפרה, כלומר הקרבנות בכלל, כך גם, במקרה של הטקסים המכשירים והמכפרים האמורים בתורה, הנעשים מחוץ למקדש, התורה עשתה את פריט ההכשרה, כלומר ציפורי המצורע, שממהן אסור להפיק הנאה, כמו פריט הכפרה, כלומר העגלה הערופה.
אִיתְּמַר: צִיפּוֹרֵי מְצוֹרָע מֵאֵימָתַי אֲסוּרִים? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִשְּׁעַת שְׁחִיטָה, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִשְּׁעַת לְקִיחָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מִשְּׁעַת שְׁחִיטָה, שְׁחִיטָה הוּא דְּאָסְרָה לַהּ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִשְּׁעַת לְקִיחָה, מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה נָפְקָא, מָה עֶגְלָה עֲרוּפָה מֵחַיִּים – אַף צִיפּוֹרֵי מְצוֹרָע מֵחַיִּים.
נאמר כי האמוראים נחלקו בסוגיה הבאה: ממתי אסור ליהנות מציפורי המצורע? רבי יוחנן אומר: משעת שחיטתן; וריש לקיש אומר: משעה שהן נלקחות ומיועדות להיות ציפורי מצורע. הגמרא מבארת את טעמיהם: רבי יוחנן אומר: משעת שחיטתן, משום שהשחיטה היא האוסרת אותן, שכן אינן מוקדשות קודם לכן. ריש לקיש אומר: משעה שהן נלקחות, שכן הלכה זו נלמדת מן העגלה הערופה. כשם שאסור ליהנות מעגלה ערופה בחייה, כך גם אסור ליהנות מציפורי המצורע בחייהן.
וְעֶגְלָה עֲרוּפָה גּוּפַהּ מֵאֵימָתַי? אָמַר רַבִּי יַנַּאי: גְּבוּל שָׁמַעְתִּי בָּהּ וְשָׁכַחְתִּי, וְנָסְבִין חַבְרַיָּא לוֹמַר: יְרִידָתָהּ לְנַחַל אֵיתָן הִיא אוֹסַרְתָּהּ. אִי מָה עֶגְלָה עֲרוּפָה מִשְּׁעַת לְקִיחָה לָא מִיתַּסְרָא, אַף צִיפּוֹרֵי מְצוֹרָע נָמֵי מִשְּׁעַת לְקִיחָה לָא מִיתַּסְרִי! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם אִית לֵיהּ גְּבוּל אַחֲרִינָא, הָכָא מִי אִית לֵיהּ גְּבוּל אַחֲרִינָא?!
הגמרא שואלת: ומה לגבי זה, העגלה הערופה עצמה, ממתי היא נעשית דבר האסור בהנאה? רבי ינאי אמר: שמעתי את הגבול, כלומר השלב, שממנו ואילך היא אסורה, אבל שכחתי מהו. אבל החבורה של החכמים נטו לומר שירידתה לנחל איתן, שבו עורפים את ערפה, היא המעשה שאוסר אותה. הגמרא שואלת: אם כן, כשם שבעגלה ערופה אינה נאסרת משעת לקיחתה אלא רק לאחר מכן, כך גם ציפורי המצורע לא ייאסרו משעת לקיחתן. הגמרא דוחה זאת: כיצד אפשר להשוות בין המקרים הללו? שם, במקרה של העגלה, יש לה גבול אחר שיכול לאסור אותה, והוא ירידתה לנחל; כאן, במקרה של ציפורי המצורע, האם יש להן גבול אחר? הן נלקחות ומיד נשחטות.
אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: ״כׇּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַמְשׁוּלַּחַת, ״וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשְּׁחוּטָה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מֵחַיִּים אֲסוּרָה, לְאַחַר שְׁחִיטָה מִיבַּעְיָא?! מַהוּ דְּתֵימָא מִידֵּי דְּהָוֵה אַקֳּדָשִׁים, דְּמֵחַיִּים אֲסִירִי, וְאָתְיָא שְׁחִיטָה וּמַכְשְׁרָה לְהוּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
רבי יוחנן הקשה על ריש לקיש מברייתא: הפסוק קובע: "מִכֹּל הַצִּפֳּרִים הַטְּהֹרוֹת תֹּאכֵלוּ" (דברים י"ד:י"א). המילה המיותרת "מכל" נאמרה לרבות אחת מציפורי המצורע, אשר משולחת לחופשי, ואילו המילים: "וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם" (דברים י"ד:י"ב), נאמרו לרבות באיסור את הציפור האחרת, השחוטה. רבי יוחנן שואל: ואם עולה על דעתך לומר שהציפור אסורה משעה שהיא חיה, האם יש צורך בפסוק ללמד שהיא אסורה לאחר שחיטתה? הגמרא משיבה: הפסוק נצרך, שמא תאמר: כשם שהוא במקרה של בהמות קדשים, שבהן אסור ליהנות מהן כשהן חיות, ומעשה השחיטה בא ומכשיר אותן לאכילה, כך גם לגבי הציפור. הפסוק מלמדנו שלגבי ציפור המצורע אין הדבר כן, והיא נשארת אסורה אף לאחר שנשחטה.
אֵיתִיבֵיהּ: שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה – יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה, וְהָרִאשׁוֹנָה מוּתֶּרֶת בַּהֲנָאָה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מֵחַיִּים אֲסוּרָה, הָרִאשׁוֹנָה אַמַּאי מוּתֶּרֶת בַּהֲנָאָה? אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁנִּמְצֵאת טְרֵיפָה בִּבְנֵי מֵעֶיהָ, דְּלָא חָל עֲלַהּ קְדוּשָּׁה כְּלָל.
רבי יוחנן העלה קושיה נוספת על ריש לקיש: המשנה (נגעים יד:ה) מלמדת שאם אדם שחט אחת מציפורי המצורע ונמצא שהיא ציפור טרפה [tereifa], לוקחים בת זוג לשנייה, כלומר לציפור הנותרת, ואילו לגבי הראשונה, כלומר הטרפה, מותר להפיק ממנה הנאה. ואם עולה על דעתך שהציפור אסורה משעה שהיא בחיים, מדוע מותר להפיק הנאה מן הראשונה, אם האיסור חל עוד לפני שנשחטה? ריש לקיש אמר לו: במה אנו עוסקים כאן? אנו עוסקים במקרה שבו הציפור שנשחטה נמצאה טרפה באיבריה הפנימיים, כך שההקדשה כלל לא חלה, שכן הציפור לא הייתה ראויה לשימוש למטרה זו.
אֵיתִיבֵיהּ: שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא בְּאֵזוֹב וְשֶׁלֹּא בְּעֵץ אֶרֶז וְשֶׁלֹּא בִּשְׁנִי תוֹלַעַת, רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוּקְצָה לְמִצְוָתָהּ – אֲסוּרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הוֹאִיל וְנִשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא כְּמִצְוָתָהּ – מוּתֶּרֶת.
רבי יוחנן העלה קושיה נוספת על ריש לקיש מברייתא (תוספתא, נגעים ח:ח): אם שחט את הציפור בלי להביא אזוב, או בלי להביא עץ ארז, או בלי להביא חוט שני, שכולם שימשו בטקס, רבי יעקב אומר: מאחר שהציפור הוקצתה למצוותה, היא אסורה בכל מקרה. רבי שמעון אומר: מאחר שלא נשחטה בהתאם למצוותה, היא מותרת.
עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא מָר סָבַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה – שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, וּמָר סָבַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה – לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה. דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהָא מֵחַיִּים לָא מִיתַּסְרָא!
רבי יוחנן מסיק מכאן: הם נחלקו רק לגבי סוגיה זו, שחכם אחד, רבי יעקב, סבור שמעשה שחיטה שאינה ראויה להגשים את מלוא ייעודה ההלכתי נחשב בכל זאת למעשה של שחיטה, ולכן העוף אסור; ואילו חכם אחד, רבי שמעון, סבור שמעשה שחיטה שאינה ראויה להגשים את מלוא ייעודה ההלכתי אינו נחשב כלל למעשה של שחיטה, ולכן מותר להפיק הנאה מן העוף. אבל הכול מסכימים לפחות שאין איסור להפיק הנאה ממנו כשהוא חי, אלא רק לאחר שנשחט.
תַּנָּאֵי הִיא, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: נֶאֱמַר מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר מִבִּפְנִים, וְנֶאֱמַר מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר בַּחוּץ.
ריש לקיש השיב: אני מודה שברייתא זו אינה תואמת את דעתי, אך סוגיה זו היא מחלוקת בין התנאים. כפי שלימדה אסכולתו של רבי ישמעאל: מצווה שמכשירה נאמרה בפסוקים לגבי מצורע, והתורה גם דנה במצווה שמכפרת, ושתיהן נעשות בפנים המקדש. וכן מצווה שמכשירה נאמרה בפסוקים לגבי מצורע, והתורה גם דנה במצווה שמכפרת, ושתיהן נעשות מחוץ למקדש.
מָה מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר הָאָמוּר בִּפְנִים – עָשָׂה בּוֹ מַכְשִׁיר כִּמְכַפֵּר, אַף מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר הָאָמוּר בַּחוּץ – עָשָׂה בּוֹ מַכְשִׁיר כִּמְכַפֵּר.
הברייתא ממשיכה: כשם שבמקרה של טקסי הכשרה וכפרה האמורים בתורה, הנעשים בפנים המקדש, התורה השוותה את פריט ההכשרה לפריט הכפרה, כך גם, במקרה של טקסי הכשרה וכפרה האמורים בתורה, הנעשים מחוץ למקדש, התורה השוותה את פריט ההכשרה לפריט הכפרה. הברייתא של בית מדרשו של רבי ישמעאל משווה את ציפורי המצורע לעגלה ערופה, ולכן גם אוסרת להפיק הנאה מן הציפורים לפני שחיטתן. לפיכך, דעתו של ריש לקיש היא בהתאם לאותה ברייתא.
גּוּפָא: ״כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַמְשׁוּלַּחַת, ״וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשְּׁחוּטָה.
באשר לעניין עצמו, הברייתא מלמדת: הפסוק אומר: "מִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר תֹּאכֵלוּ" (דברים י״ד:י״א). המילה המיותרת "מכל" נאמרה לרבות אחת מציפורי המצורע, אשר משולחת לחופשי, ואילו המילים: "וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם" (דברים י״ד:י״ב), נאמרו לרבות באיסור את הציפור האחרת, השחוטה.
וְאֵיפוֹךְ אֲנָא! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: לֹא מָצִינוּ בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֲסוּרִים. מַתְקֵיף לַהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: וְלָא הֲרֵי
הגמרא מקשה על פרשנות זו: ואני אהפוך את הדרשה, ואומר שניתן להפיק הנאה מן הציפור שנשחטה ולא מזו שנשלחה. רבי יוחנן אומר משום רבי שמעון בן יוחאי: הטעם לדרוש את הפסוק כפי שעושה הברייתא הוא שלא מצאנו יצורים חיים כשרים שהם אסורים לעולם באכילה. לכן מסתבר שהציפור השחוטה אסורה, ולא החיה. רב שמואל בר רב יצחק מקשה על הסבר זה: והרי לא מצאנו בעלי חיים כשרים חיים שאסורים לעולם? והרי יש
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria