המקרה כאן הוא כאשר המוכר נמלט עם הכסף, ואין דרך לבטל את המכירה ולהחזיר את הכסף לקונה. הגמרא מעירה: והטעם הוא שהוא נמלט, אבל אילו לא נמלט, היינו קונסים את המוכר בכך שהיינו מחייבים אותו להחזיר את הכסף. הגמרא שואלת: ונקנוס את הקונה ונחייב אותו לקחת סכום כסף שווה ערך לירושלים. הגמרא משיבה: לא העכבר הוא שגונב, אלא החור הוא שגונב. במילים אחרות, עכבר אינו יכול לגנוב חפץ אלא אם כן יש לו חור להחביא בו אותו. כך גם כאן, הכסף לא היה מתחלל אלמלא עזרת המוכר.

הגמרא מקשה על היגיון זה: אבל אילולא העכבר, מה עשה החור? מאחר ששניהם הם חלק בלתי נפרד מן המעשה האסור, כל אחד מהם ראוי לעונש. הגמרא משיבה: מסתבר שבכל מקום שהדבר האסור נמצא, כלומר בכל מקום שהכסף נמצא, ובמקרה זה הוא אצל המוכר, שם אנו צריכים לקנוס.

משנה: לגבי מי שמקדש אישה בערלה, כלומר פרי שגדל בשלוש השנים הראשונות של העץ, או בכלאי הכרם, כלומר תבואה וענבים שניטעו יחד, או בשור שהוא נידון לסקילה, או בעגלה ערופה, או בציפורי מצורע המיועדות לקרבנו, או בשיער נזיר, או בפטר חמור, או בבשר שנתבשל בחלב, או בחולין שנשחטו בעזרת המקדש, אם קידש אותה באחד מכל אלו, האישה אינה מקודשת, שכן אסור ליהנות מכל אחד מן הדברים הללו. לעומת זאת, אם מכר אותם וקידש אישה בכסף שקיבל ממכירתם, הרי היא מקודשת, שכן במקרים אלו מותר ליהנות מן הכסף שהוא מקבל בתמורה לדבר האסור.

גמרא: הגמרא מסבירה את המקור של ההלכה שאסור להפיק הנאה מן הפריטים הנזכרים במשנה. בערלה: מנין לנו שאסור להפיק הנאה מן הערלה? הגמרא משיבה: כפי שנלמד בברייתא: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם ערלתו את פריו, שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא ייאכל" (ויקרא יט:כג). מן הפסוק הזה אין לי אלא איסור של אכילה בלבד. מנין אני לומד שאסור אפילו להפיק ממנו הנאה? מנין אנו לומדים שאין להפיק ממנו הנאה בדרך אחרת, ואין צובעים בו את הצבע שניתן להפיק מן הפרי, ואין מדליקים בו את הנר בשמנו? תלמוד לומר: "וערלתם ערלתו את פריו" (ויקרא יט:כג), לרבות את כל אלה בכלל האיסור.

המשנה קבעה כי אין לקדש אישה בכלאי הכרם. מנין אנו לומדים שאסור להפיק הנאה מכלאי הכרם? חזקיה אמר: הכתוב אומר: "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כ"ב:ט'). חזקיה דורש את "פן המלאה הזרע אשר תזרע תקדש" כך: פן תוקד אש, ללמד שזרע הכלאים חייב להישרף באש, כדי שלא תופק ממנו כל הנאה.

רב אשי אומר שהביטוי “פן תקדש” מציין שהוא דומה לרכוש מוקדש, כאילו נאמר: שמא ייעשה מוקדש [קודש], ולכן אסור להפיק ממנו הנאה, כשם שאין מפיקים הנאה מרכוש מוקדש. הגמרא מקשה על פירושו של רב אשי: אם כלאי הכרם מושווים לרכוש מוקדש, אם כן כשם שרכוש מוקדש מעביר את קדושתו אל הכסף שבו הוא נפדה ויוצא לחולין, כך גם כלאי הכרם צריכים להעביר את קדושתם אל הכסף שבו הם נפדים ולצאת לחולין. בניגוד להיגיון זה, המשנה לימדה שאם אדם מוכר כלאי הכרם, אפשר להשתמש בדמיהם לקידושין, דבר המורה שאין איסור להפיק הנאה מכסף זה. אלא, ברור שהדרשה הנכונה היא כמו זו של חזקיה.

הגמרא ממשיכה בניתוח המשנה: מנין נלמד שאסור ליהנות משור שנגזר דינו לסקילה? הגמרא משיבה: כפי שנלמד בברייתא: הדבר נלמד בדיוק מתוך מה שנאמר לגבי שור שהרג אדם: "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת, סקול יסקל השור, ולא יאכל את בשרו; ובעל השור נקי" (שמות כא:כח). וכי איני יודע מן הפסוק הזה שהסקילה עושה אותו לנבילה, ואסור לאכול נבילה? מה משמעות הדבר כאשר הפסוק אומר: "ולא יאכל את בשרו"? הפסוק מלמדך שאפילו אם שחטו את השור לאחר שנגמר דינו אך לפני שנסקל, עדיין אסור לאוכלו.

הברייתא ממשיכה: מנין שנלמד שאסור גם להפיק הנאה מן השור? הפסוק קובע: "ובעל השור נקי." הגמרא שואלת: מנין ניתן להסיק שאין להפיק הנאה משור זה? שמעון בן זומא אומר: זה כמו אדם שאומר לחברו: פלוני יצא נקי [נָקִי] מנכסיו, ואין לו מהם שום הנאה כלל. כך גם, "ובעל השור נקי" משמעו שאסור לו להפיק כל הנאה מן השור.

הגמרא שואלת: מנין ידוע שביטוי זה: "ובשרו לא יאכל," בא ללמד הלכה בנוגע למקרה שבו הוא שחט את השור לאחר שנגמר דינו, אך לפני שנסקל? שמא מותר לאכול את השור אם הוא שחט אותו לאחר שנגמר דינו. וביטוי זה: "לא יאכל," בא ללמד הלכה בנוגע למקרה שבו הם כבר סקלו אותו, אך לא ללמד איסור אכילתו, שהרי דבר זה כבר ידוע מחמת העובדה שנסקל. אלא הוא בא לאסור הנאה מן השור, וזה יהיה בהתאם לדבריו של רבי אבהו שאומר את הדברים הבאים בשם רבי אלעזר.

הגמרא ממשיכה את השאלה: כפי שאומר רבי אבהו שרבי אלעזר אומר שבכל מקום שנאמר: "לא יֵאָכֵל"; או "לא תאכל," בלשון יחיד; או "לא תאכלו," בלשון רבים, מצוינים הן איסור על אכילה והן איסור על הפקת הנאה. כך הוא אלא אם כן הכתוב מפרש לך שמותר להפיק הנאה, כדרך שפירש לך לגבי נבֵלה, שממנה הכתוב מתיר במפורש להפיק הנאה, כפי שנאמר: "לנכרי תמכרנה" (דברים יד:כא). אף כאן, לגבי השור הנסקל, הלשון: "ולא יֵאָכֵל את בשרו," עשויה ללמד שאין להפיק הנאה מן השור הנסקל.

הגמרא משיבה: אמירה זו של רבי אבהו חלה רק על מקרה שבו אנו לומדים את האיסור על אכילה מן המילים: "לא יֵאָכֵל," המתפרשות ככוללות כל דרך של הנאה. אבל כאן, האיסור על אכילה נלמד מן: "סָקוֹל יִסָּקֵל," שממנו מובן שכיוון שהשור נעשה נבילה שלא נשחטה, אסור לאוכלו. וכי יעלה על דעתך שהביטוי: "ובשרו לא יֵאָכֵל," נכתב כדי לאסור להפיק הנאה, היה על הפסוק לומר: "אין להפיק הנאה." מדוע הוא מתייחס לאכילה אם איסור זה כבר נלמד?

לחלופין, אף אם יאמר אדם שהביטוי: "לא יֵאָכֵל," יכול לשמש כדי לציין שאסור להפיק הנאה מן השור, מדוע אני צריך את המילים הנוספות "את בשרו"? מילים אלו חייבות ללמד שאף על פי ששחט את השור כדרך ששוחטים בשר כשר, לאחר שנגזר עליו להיסקל, הוא נשאר אסור ואי אפשר לאוכלו.

מר זוטרא מקשה על כך: אלא אמור שאיסור זה על אכילת השור חל רק כאשר בדק אבן חדה כדי לוודא שאין בה פגימות, ושחט בה באופן הכשר על פי ההלכה. מעשה זה יכול להיחשב כמו סקילה, שכן בכל מקרה השור נהרג באבן. התורה מלמדת שאפילו אם נהרג בדרך זו, אסור לאוכלו. אבל אם שחט אותו בסכין, לא יהיה אסור לאוכלו. הגמרא מביעה תמיהה על סברה זו: וכי סכין כתובה בתורה? אם אדם שוחט את הבהמה באופן הכשר על פי ההלכה, זה נקרא שחיטה ולא סקילה. ועוד, שנינו בברייתא (תוספתא, חולין א:ב): מותר לשחוט בכל דבר שחותך היטב, בין באבן, בין בזכוכית, בין בקנה. לפיכך, אין הבדל בהלכה לעניין שימוש בסכין או באבן חדה.

הגמרא שואלת: ועכשיו, לאחר שדרשנו הן את האיסור על אכילה והן את האיסור על הנאה משור שנגמר דינו להיסקל מן הכתוב: "לא יֵאָכֵל," מה הלכהמלמד אותו לשון אחר: "ובעל השור נקי,"? הגמרא משיבה: הוא בא ללמד את האיסור להפיק הנאה מעורו לאחר שנהרג. אלמלא לשון זו, היה אפשר להעלות על דעתך לומר שמכיוון שנאמר: "ולא יֵאָכֵל את בשרו," רק בשרו אסור, אבל עורו מותר. לכן, המילים "ובעל השור נקי" מלמדות שאף עורו אסור.

הגמרא שואלת: ולפי אותם תנאים הדורשים פסוק זה: "ובעל השור נקי," כדי ללמד שבעליו של שור תם, כלומר שור שאינו מוחזק להזיק בכוונה לפגוע, פטור מתשלום חצי הכופר המתחייב אם אותו שור הרג אדם, או שהוא פטור מתשלום נזקים בעבור ולדות אם שורו נגח אישה הרה וגרם לה להפיל; מניין להם ללמוד איסור זה של הנאה מעורו של השור?

הגמרא משיבה: הם לומדים זאת מן הלשון: "את בשרו לא יֵאָכֵל [velo ye’akhel et besaro]." אפשר היה לנסח את הפסוק: Velo ye’akhel besaro, שכבר משמעו: ובשרו לא ייאכל. הוספת המילה "et" מלמדת שהאיסור חל גם על מה שטפל לבשר, כלומר, העור. הגמרא שואלת: והאחר tanna, הלומד את האיסור ליהנות מן העור מן הפסוק: "ובעל השור נקי", מה הוא לומד מן המילה הנוספת "et"?