וְאִם לָקַח בְּשׁוֹגֵג – יַחְזְרוּ דָּמִים לִמְקוֹמָם. בְּמֵזִיד – תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל בַּמָּקוֹם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּמִתְכַּוֵּין וְלָקַח תְּחִילָּה לְשֵׁם שְׁלָמִים, אֲבָל בְּמִתְכַּוֵּין לְהוֹצִיא מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְחוּלִּין, בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד – יַחְזְרוּ דָּמִים לִמְקוֹמָם.
ואם קנה בהמה בשוגג, מבלי שהבין שהוא משתמש במעות מעשר שני, המעות חוזרות למקומן, כלומר, הדבר נחשב למקח טעות והוא בטל, משום שהקונה מעדיף להביא את מעות מעשר שני לירושלים מאשר לנסוע עם בהמה כדי להביאה כקרבן. אם קנה אותה במזיד, הבהמה מועלית ונאכלת במקומה הראוי, כלומר, בירושלים. רבי יהודה אמר: באיזה מקרה נאמר דבר זה? דבר זה נאמר לגבי מי שפעל בכוונה, וקנה את הבהמה מלכתחילה לשם שלמים, ובכל מקרה היה עליו להביא את הבהמה לירושלים. אבל לגבי מי שפעל בכוונה לחלל את מעות מעשר שני ממצבן המקודש למצב של חולין, בין אם מעשהו היה בשוגג, שאז זהו מקח טעות, ובין אם היה במזיד, המעות חוזרות למקומן.
וְהָאֲנַן תְּנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּמֵזִיד – קִידֵּשׁ! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אִשָּׁה יוֹדַעַת שֶׁאֵין מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִתְחַלְּלִין עַל יָדָהּ, וְעוֹלָה וְאוֹכַלְתּוֹ בִּירוּשָׁלַיִם.
הגמרא מקשה על קביעה זו: והרי למדנו במשנה כי רבי יהודה אומר: אם השתמש במעשר שני במזיד, קידש בו את האישה, והקידושין, שהם סוג של קניין, חלים? רבי אלעזר אמר: ההלכה במשנה מבוססת על ההנחה כי אישה יודעת שמעות מעשר שני אינן מתחללות על ידה בקבלת הקידושין, וכאילו הסכימה שהיא תעלה ותאכל אותו בירושלים.
מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יִרְמְיָה: וַהֲרֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה, עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת, דְּאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִתְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן, וּתְנַן: אֵין לוֹקְחִים בְּהֵמָה טְמֵאָה עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֲפִילּוּ בִּירוּשָׁלַיִם. וְאִם לָקַח – יֹאכַל כְּנֶגְדָּן!
רבי ירמיה מתנגד לכך: אבל יש מקרים של בהמה שאינה כשרה, עבדים או קרקע, שלגביהם אדם יודע שמעות מעשר שני אינן מתחללות על ידם כאשר משתמשים בהן כדי לקנות אותם, ולמדנו במשנה (מעשר שני א:ז): אין קונים בהמה שאינה כשרה, עבדים או קרקע במעות מעשר שני, אפילו בירושלים. ואם קנה אותם, עליו לאכול מאכל אחר כנגד שוויים. עליו לקחת סכום כסף שווה ולהשתמש בו כדי לחלל את הכסף שבידי המוכר, ולאחר מכן להביא כסף זה לירושלים ולהשתמש בו לקניית מזון, שאותו יאכל. במקרה זה, גם המוכר מן הסתם מודע לכך שהכסף הוא מעשר שני ושגם עליו עצמו יהיה לקחתו לירושלים, כפי שהונח במקרה של האישה המקודשת, אם כן מדוע אין ההלכה זהה?
אֶלָּא הָכָא בְּאִשָּׁה חֲבֵירָה עָסְקִינַן, דְּיָדְעָה.
אלא, צריך לומר שכאן, במקרה של המשנה, אנו עוסקים באישה המקפידה על קיום מצוות בדקדוק, ובייחוד על הלכות טהרה, תרומה, ומעשרות [חברה], היודעת את דיני המעשרות, ומקבלת זאת לשם קידושין מתוך מודעות לכך שעליה לקחת זאת לירושלים. אולם אדם רגיל אינו בקי בהלכות הללו, ולכן במקרה של קניית בהמה המוכר סבור שכסף מעשר שני חולל באמצעות קניית הבהמה הלא-כשרה.
אָמַר מָר: אִם לָקַח יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. וְאַמַּאי? יַחְזְרוּ דָּמָיו לִמְקוֹמָם, כִּי הָתָם!
המאסטר אמר: אם אכן קנה אותם, עליו לאכול מאכל אחר בשווי ערכם. הגמרא שואלת: אבל מדוע שיעשה כך? מדוע שלא נאמר כי הכסף חייב לחזור למקומו, בדיוק כפי שנפסק שם, כפי שאמר רבי יהודה לגבי מי שפעל בכוונה לחלל את המעשר השני, שם המוכר נענש על שהסכים למכירה?
אָמַר שְׁמוּאֵל:
שמואל אומר:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria