תְּנַן הָתָם: בְּהֵמָה שֶׁנִּמְצֵאת מִירוּשָׁלַיִם לְמִגְדַּל עֵדֶר וּכְמִדָּתָהּ לְכׇל רוּחַ, זְכָרִים – עוֹלוֹת, נְקֵבוֹת – זִבְחֵי שְׁלָמִים.
הגמרא ממשיכה בדיונה על חילול נכס שהוקדש. למדנו במשנה שם (שקלים כ ע"א): אם הייתה בהמה הראויה למזבח שנמצאה תועה, מירושלים ועד מגדל עדר, וכן אם נמצאה בתוך אותו מרחק מירושלים בכל כיוון אחר, מניחים שהבהמה באה מירושלים. רוב הבהמות בירושלים יועדו לקרבנות, וככל הנראה גם זו. זכרים מוחזקים כעולות, שכן רק זכרים יכולים להיות מובאים כעולות. נקבות מוחזקות כשלמים, שכן מותר להביא שלמי נקבה.
אֶלָּא זְכָרִים, עוֹלוֹת הוּא דְּהָווּ, זִבְחֵי שְׁלָמִים לָא הָווּ? אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: הָכָא בָּבָא לָחוּב בִּדְמֵיהֶן עָסְקִינַן, וְהָכִי קָאָמַר: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא עוֹלוֹת, וְרַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: הֶקְדֵּשׁ בְּמֵזִיד מִתְחַלֵּל.
הגמרא מקשה על כך: וכי זכרים הם רק עולות ולא גם שלמים? שהרי שלמים יכולים להיות זכר או נקבה, ובהמה זכר שנמצאה אולי הוקדשה כשלמים. אמר רבי אושעיא: אין אנו מדברים כאן על הקרבת הבהמות עצמן כקרבנות. אלא עוסקים אנו במי שבא לחייב את עצמו להקדיש את דמיהן. המוצא רוצה להקדיש את שווי הבהמה למקרה שהוקדשה כקרבן, ובכך לפדות את הבהמה ולהוציאה לחולין, וזהו מה שהמשנה אומרת: במקרה של זכרים חוששים אנו ששמא הם עולות, ולכן יש להקדיש את הכסף לצורך עולות וגם שלמים. וזהו בהתאם לשיטתו של רבי מאיר, האומר: הקדש מתחלל אם משתמשים בו במזיד. לפיכך, הוא רשאי לפדות את הבהמה ועליו להשתמש בכסף כדי לקנות גם שלמים וגם עולה, ובכך להימנע מכל ספק.
וּקְדוּשַּׁת הַגּוּף מִי מִתְחַלֵּל? וְהָתְנַן: אֵין מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל בְּמוּקְדָּשִׁין אֶלָּא בִּבְהֵמָה וּבִכְלִי שָׁרֵת בִּלְבַד.
הגמרא שואלת: והאם דבר שיש בו קדושה עצמית, כגון בהמה שהוקדשה לקרבן, יכול להתחלל? והרי למדנו במשנה (מעילה יט ע"ב): אין מעילה אחר מעילה בקודשים? משמעות הדבר היא שאם אדם מועל בהקדש, החפץ מתחלל מיד ואיסור המעילה שוב אינו חל עליו. כך הוא מלבד במקרה של מעילה בבהמה שהוקדשה לקרבן ומלבד המקרה של מעילה בכלי שרת בלבד. אלה אינם מתחללים כאשר מועלים בהם, מפני שיש בהם קדושה עצמית.
כֵּיצַד? הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, בָּא חֲבֵירוֹ וְרָכַב, בָּא חֲבֵירוֹ וְרָכַב – כּוּלָּם מָעֲלוּ. הָיָה שׁוֹתֶה בְּכוֹס שֶׁל זָהָב, בָּא חֲבֵירוֹ וְשָׁתָה, בָּא חֲבֵירוֹ וְשָׁתָה – כּוּלָּם מָעֲלוּ! הָהִיא – רַבִּי יְהוּדָה הִיא, הָא רַבִּי מֵאִיר.
אותה משנה ממשיכה: כיצד כך? אם מישהו היה רוכב על בהמה מוקדשת, ובא אחריו וגם רכב עליה, ובא אחר ורכב עליה, כולם מעלו בהקדש. וכן, אם אחד היה שותה מכוס זהב ששימשה בעבודת המקדש, ובא אחר ושתה ממנה, ובא אחר ושתה ממנה, כולם מעלו בהקדש. הגמרא שואלת: מאחר שזה מלמד שחפץ שיש בו קדושה עצמית לעולם אינו יוצא לחולין, כיצד אפשר לפדותו? הגמרא משיבה: אותה משנה, ממסכת מעילה, היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, ואילו משנה זו, ממסכת שקלים, היא בהתאם לדעתו של רבי מאיר.
מִדְּרַבִּי יְהוּדָה נִשְׁמַע לְרַבִּי מֵאִיר – לָאו אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: הֶקְדֵּשׁ בְּשׁוֹגֵג מִתְחַלֵּל וּקְדוּשַּׁת הַגּוּף לָא מִתַּחֲלָא. לְרַבִּי מֵאִיר נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּהֶקְדֵּשׁ בְּמֵזִיד מִתְחַלֵּל קְדוּשַּׁת הַגּוּף לָא מִתַּחֲלָא! הָתָם לָא קָא מְכַוֵּין לְאַפּוֹקִינְהוּ לְחוּלִּין. הָכָא – קָא מְכַוֵּין לְאַפּוֹקִינְהוּ לְחוּלִּין.
הגמרא שואלת: הבה נשמע, כלומר, נסיק, מדעתו של רבי יהודה לדעתו של רבי מאיר: וכי לא אמר רבי יהודה שהקדש מתחלל אם השתמשו בו בשוגג, ואף על פי כן אותם פריטים שיש בהם קדושה עצמית אינם מתחללים. לפי רבי מאיר גם כן, אף על פי שהקדש מתחלל אם השתמשו בו במזיד, פריטים שיש בהם קדושה עצמית לא צריכים להתחלל. הגמרא משיבה שיש הבדל בין שתי הדעות. שם, במקרה העומד ביסוד דעתו של רבי יהודה, מי שמועל בפריט ההקדש בשוגג אינו מתכוון להוציאו לחולין אלא רק להשתמש בו, ולכן פריט שיש בו קדושה עצמית אינו מתחלל; ואילו כאן, במקרה העומד ביסוד דעתו של רבי מאיר, מי שפועל במזיד אכן מתכוון להוציאו לחולין, ולכן אפילו פריט שיש בו קדושה עצמית יכול להתחלל.
אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר בְּקׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים, בְּקָדָשִׁים קַלִּים מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? – אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ: קַל וָחוֹמֶר: קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים מִתְחַלְּלִים – קֳדָשִׁים קַלִּים לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!
הגמרא מקשה על הסברו של רב אושעיא למשנה: אמור ששמעת את רבי מאיר מביע את הדעה שאפשר לחלל פריט מוקדש במקרה של קורבנות מקודשי קודשים, אבל האם שמעת אותו מביע דעה זו במקרה של קורבנות קלים, כגון שלמים? אם רבי מאיר סבור שקורבנות קלים אינם יכולים להתחלל, הסברו של רבי אושעיא לא יהיה מספיק, שכן אינו מביא בחשבון את האפשרות שהבהמה היא שלמים. אחד מן החכמים, ושמו היה רבי יעקב, אמר לו: דבר זה נלמד בדרך של קל וחומר: אם קורבנות מקודשי קודשים יכולים להתחלל, האם לא כל שכן שהלכה זו תחול על קורבנות קלים?
אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: הֶקְדֵּשׁ בְּמֵזִיד – מִתְחַלֵּל, בְּשׁוֹגֵג – אֵין מִתְחַלֵּל, אֶחָד קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים וְאֶחָד קֳדָשִׁים קַלִּים. קַל וָחוֹמֶר: קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים מִתְחַלְּלִים – קֳדָשִׁים קַלִּים לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!
כן נאמר גם: רבי חמא, בנו של רבי עקיבא, אומר כי רבי יוסי, בנו של רבי חנינא, אומר כי רבי מאיר היה אומר: נכס מקודש מתחלל כאשר משתמשים בו שלא כראוי במזיד, אך אינו מתחלל כאשר משתמשים בו שלא כראוי בשוגג. דין זה חל בין על קורבנות קודשי קודשים ובין על קורבנות קלים, בדרך של קל וחומר: אם קורבנות קודשי קודשים יכולים להתחלל, האם לא כל שכן שהלכה זו תחול על קורבנות קלים?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria