חָזַרְנוּ עַל כׇּל צְדָדִים שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, וְלֹא מָצִינוּ הֶקְדֵּשׁ בְּשׁוֹגֵג אֵין מִתְחַלֵּל, בְּמֵזִיד מִתְחַלֵּל.
בחַנּוּ את כל ההיבטים של דעתו של רבי מאיר, כלומר, בחנו את כל דבריו של רבי מאיר בנוגע לרכוש מוקדש, ולא מצאנו שהוא סבור כי רכוש מוקדש אינו יוצא לחולין אם משתמשים בו שלא כדין בשוגג אך יוצא לחולין אם משתמשים בו במזיד.
וּמִשְׁנָתֵינוּ בְּכׇתְנוֹת כְּהוּנָּה שֶׁלֹּא בָּלוּ, הוֹאִיל וְנִיתְּנוּ לֵיהָנוֹת בָּהֶן, לְפִי שֶׁלֹּא נִיתְּנָה תּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת.
ואשר למשנה שלנו, שממנה משתמע שזו דעתו של רבי מאיר, אין להבין זאת כדעתו של רבי מאיר בנוגע לנכסי הקדש בכלל, אלא לגבי מקרה שבו כהן קידש אישה באמצעות כותנות כהונה שעדיין לא בלו ושעדיין ניתן ללבוש אותן במהלך עבודת המקדש. אם כהן קידש אישה בבגדים כאלה, רבי מאיר סבור שאם עשה זאת בשוגג, אינה מקודשת, שכן בגדים מסוג זה אינם יוצאים לחולין, ואינם נעשים שלה. זאת מפני שהם ניתנו מלכתחילה על תנאי שהכהנים רשאים ליהנות מהם גם כאשר אינם מבצעים את עבודת המקדש, שכן התורה לא ניתנה למלאכי השרת. אי אפשר לכהן ללבוש את הבגדים רק ברגע שבו הוא מבצע את העבודה ובשום זמן אחר. לכן, בגדים אלה יוצאים לחולין רק אם התכוון לחללם.
תָּא שְׁמַע: כׇּתְנוֹת כְּהוּנָּה שֶׁבָּלוּ מוֹעֲלִין בָּהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. מַאי לָאו אֲפִילּוּ לֹא בָּלוּ? לָא, בָּלוּ דַּוְקָא.
הגמרא מעלה קושי על דברי רב. בוא ושמע: לגבי כותנות כהונה שבלו, אדם מועל בנכסי הקדש של המקדש על ידי שימוש בהן; זהו דבריו של רבי מאיר. וכי אין זה כך שהלכה זו תחול אפילו אם לא בלו, והתנא רצה ללמד את ההלכה הנוספת שעדיין יש בכך עבירה גם לאחר שאינן ראויות עוד לשימוש? הגמרא דוחה זאת: לא, הלכה זו חלה דווקא על בגדים שבלו. מאחר שאין הכהנים יכולים להשתמש בהם, ההיתר להשתמש בהם לצרכים שאינם קדושים פוקע, והם כשאר נכסי הקדש הכפופים להלכות מעילה.
תָּא שְׁמַע: מוֹעֲלִים בְּחַדְתִין וְאֵין מוֹעֲלִים בְּעַתִּיקִים. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מוֹעֲלִין אַף בְּעַתִּיקִים, שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מוֹעֲלִין בִּשְׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה.
הגמרא מעלה קושי על הסבר דבריו של רבי מאיר. בוא ושמע: אדם אחד חייב על מעילה בנכסים שהוקדשו למקדש על ידי שימוש בשקלים חדשים, כלומר, אלה שניתנו השנה, המשמשים לקניית בהמות לקרבנות של שנה זו, אבל אדם אחד אינו חייב על מעילה בנכסים שהוקדשו למקדש על ידי שימוש בשקלים ישנים, שניתנו על ידי מי שלא נתנו את מחצית השקל בשנה הקודמת, שכן שקלים ישנים אלה משמשים לא לקניית קרבנות אלא לצורכי תחזוקת המקדש; זו דבריו של רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אדם אחד חייב על מעילה בנכסים שהוקדשו למקדש אפילו על ידי שימוש בשקלים ישנים, שכן רבי מאיר היה אומר: אדם אחד חייב על מעילה בנכסים שהוקדשו למקדש לא רק על ידי שימוש בכסף שיועד לקניית קרבנות, אלא אפילו בשיירי הלשכה, כלומר, הכסף שנותר בלשכה לאחר שנלקח כסף לקניית הבהמות המשמשות בקרבנות הציבור.
וְאַמַּאי? נֵימָא: הוֹאִיל וְנִיתְּנוּ לֵיהָנוֹת, לְפִי שֶׁלֹּא נִיתְּנָה תּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, דְּהָא חוֹמַת הָעִיר וּמִגְדְּלוֹתֶיהָ מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה אָתוּ, דִּתְנַן: חוֹמַת הָעִיר וּמִגְדְּלוֹתֶיהָ, וְכׇל צׇרְכֵי הָעִיר בָּאִין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה. לָא תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, אֶלָּא אֵימָא רַבִּי יְהוּדָה.
הגמרא ממשיכה את השאלה: אבל מדוע יהיה אדם חייב על שימוש בשקלים הישנים? נאמר אותה סברה: אין הוא חייב, מפני שהם בתחילה ניתנו על תנאי שבני אדם רשאים להפיק הנאה מהם, שהרי התורה לא ניתנה למלאכי השרת ובני אדם לא יכלו שלא ליהנות מהם. וזהו כמו הממון לתיקון חומת העיר ומגדליה הבא משיירי הלשכה, כפי ששנינו במשנה (שקלים ד:ב): חומת העיר, מגדליה, וכל צורכי העיר ירושלים באים משיירי הלשכה. אין אפשרות לעוברים ושבים להימנע מלהפיק הנאה מן הצל שמספקות חומות העיר. הגמרא משיבה: אל תאמר שהדעה שאדם חייב על מעילה בקדשי המקדש על ידי שימוש בממון משיירי הלשכה היא דעתו של רבי מאיר. אלא, תקן את המשנה ואמור שזו דעתו של רבי יהודה.
תָּא שְׁמַע: דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר רַבִּי יִצְחָק: אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁנָּשְׁרוּ מוֹעֲלִים בָּהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. לָא תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, אֶלָּא אֵימָא רַבִּי יְהוּדָה.
בוא ושמע הוכחה נוספת: כפי שנלמד בברייתא: רבי ישמעאל בר רבי יצחק אמר: לגבי אבנים של החומות והמגדלים של ירושלים שנפלו, אדם חייב משום מעילה ברכוש שהוקדש למקדש על ידי שימוש בהן; זו שיטתו של רבי מאיר. מכאן עולה שלדעת רבי מאיר, השימוש אפילו באבנים כאלה מחייב את האדם, אף על פי שאין אפשרות לאנשים להימנע מלהפיק מהן הנאה. הגמרא שוב משיבה: אל תאמר שברייתא זו מביאה את דברי רבי מאיר. אלא, תקן את הברייתא ואמור שהיא בהתאם לדעתו של רבי יהודה.
אִי רַבִּי יְהוּדָה, יְרוּשָׁלַיִם מִי מִיקַּדְּשָׁא? וְהָתְנַן: כְּאִימְּרָא, כַּדִּירִים, כָּעֵצִים, כָּאִישִּׁים, כַּהֵיכָל, כַּמִּזְבֵּחַ, כִּירוּשָׁלַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל הָאוֹמֵר: ״יְרוּשָׁלַיִם״ לֹא אָמַר כְּלוּם.
הגמרא מקשה על הסבר זה: אם הוא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, האם ירושלים מקודשת בכלל? והרי למדנו במשנה (Nedarim 10b): אם אדם אומר שחפץ ייחשב כמו הכבש של קרבן התמיד, כמו הבהמות שיועדו לקרבנות ונשמרו בלשכות, כמו העצים של המזבח, כמו האישים שעל המזבח, כמו ההיכל, כמו המזבח, או כמו ירושלים, הרי זה נדר ואסור לו ליהנות מן החפץ, שכן השווה אותו לדבר מקודש. עיקרו של נדר היוצר איסור הוא האמירה שחפץ מסוים יהיה כמו דבר מקודש. רבי יהודה אומר: כל האומר שחפץ ייחשב ירושלים לא אמר כלום, ומכאן שרבי יהודה סבור שירושלים אינה מקודשת.
וְכִי תֵּימָא, מִשּׁוּם דְּלֹא אָמַר: ״כִּירוּשָׁלַיִם״, וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל הָאוֹמֵר ״כִּירוּשָׁלַיִם״ – לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיִּדּוֹר בְּדָבָר הַקָּרֵב בִּירוּשָׁלַיִם!
ואם תאמר שטעמו של רבי יהודה אינו מפני שהוא סבור שירושלים אינה מקודשת, אלא מפני שמי שנודר לא אמר: כירושלים, אלא אמר רק שהחפץ ייחשב ירושלים, ואין זו לשון נדר ברורה, הלא שנינו בברייתא (תוספתא, נדרים א:ו) שרבי יהודה אומר: כל האומר שחפץ ייחשב כירושלים לא אמר כלום, עד שידור בהשוואת החפץ לדבר הקרב בירושלים. מכאן שהוא סבור שירושלים עצמה אינה מקודשת.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria