מַאי תּוֹרָה – מִדְרַשׁ תּוֹרָה. וְהָנֵי מִילֵּי דַּאֲמַר לַהּ: ״תָּנֵינָא״, אֲבָל אֲמַר לַהּ: ״תַּנָּא אֲנָא״, עַד דְּתָנֵי הִילְכְתָא, סִפְרָא, וְסִיפְרֵי, וְתוֹסֶפְתָּא.
מה המשמעות של: תורה, שעליה אמר רבי יוחנן? זוהי פרשנות דרשנית של התורה. וקביעה זו חלה רק אם אמר לה: אני שונה [תנינא]. אבל אם הוא אומר לה: אני תנא [תנא אנא], אינה מקודשת אלא אם כן הוא לומד הלכה, כלומר, משנה, ספרא וספרי, ותוספתא.
״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי תַּלְמִיד״ – אֵין אוֹמְרִים כְּשִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי וּכְשִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא, אֶלָּא, כֹּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ בְּכׇל מָקוֹם דָּבָר אֶחָד בְּתַלְמוּדוֹ וְאוֹמְרוֹ, וַאֲפִילּוּ בְּמַסֶּכְתָּא דְכַלָּה. ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי חָכָם״ – אֵין אוֹמְרִים כְּחַכְמֵי יַבְנֶה, כְּרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵירָיו, אֶלָּא, כֹּל שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ דְּבַר חׇכְמָה בְּכׇל מָקוֹם וְאוֹמְרָהּ.
אם אדם אומר לאישה: התקדשי לי על מנת שאני תלמיד של תורה, אין אומרים שעליו להיות תלמיד שהוא למדן כמו שמעון בן עזאי או כמו שמעון בן זומא, שנקראו תלמידים למרות ידיעתם הרבה, שכן מעולם לא נסמכו. אלא, הכוונה היא לכל מי ש, כאשר שואלים אותו דבר אחד בכל נושא מלימודיו, משיב כראוי ויכול לומר את מה שלמד, ודי בכך אפילו אם דבריו היו ב מסכת כלה. וכן, אם אדם אומר לאישה: התקדשי לי על מנת שאני חכם, אין אומרים שעליו להיות כמו חכמי יבנה, כמו רבי עקיבא וחבריו. אלא, הכוונה היא לכל מי ש, כאשר שואלים אותו על עניין של חכמה בכל נושא הקשור לתורה, משיב כראוי ויכול לומר את מה שלמד.
״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי גִּבּוֹר״ – אֵין אוֹמְרִים כְּאַבְנֵר בֶּן נֵר וּכְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אֶלָּא כֹּל שֶׁחֲבֵירָיו מִתְיָרְאִים מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי גְבוּרָתוֹ. ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר״ – אֵין אוֹמְרִים כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם וּכְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, אֶלָּא כֹּל שֶׁבְּנֵי עִירוֹ מְכַבְּדִים אוֹתוֹ מִפְּנֵי עוֹשְׁרוֹ.
אם אדם אומר לאישה: התקדשי לי על מנת שאני חזק, אין אומרים שעליו להיות חזק כאבנר בן נר, בן דודו ושר צבאו של המלך שאול, או חזק כיואב בן צרויה, בן אחותו ושר צבאו של המלך דוד. אלא, הכוונה היא לכל מי שאחרים יראים ממנו מחמת כוחו. אם אדם אומר לאישה: התקדשי לי על מנת שאני עשיר, אין אומרים שעליו להיות עשיר כרבי אלעזר בן חרסום או עשיר כרבי אלעזר בן עזריה, אלא הכוונה יכולה להיות לכל מי שבני עירו מכבדים אותו מחמת עושרו.
״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי צַדִּיק״ – אֲפִילּוּ רָשָׁע גָּמוּר – מְקוּדֶּשֶׁת, שֶׁמָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה בְּדַעְתּוֹ. ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי רָשָׁע״ – אֲפִילּוּ צַדִּיק גָּמוּר – מְקוּדֶּשֶׁת, שֶׁמָּא הִרְהֵר דְּבַר עֲבוֹדָה זָרָה בְּדַעְתּוֹ.
אם אדם אומר לאישה: התקדשי לי על מנת שאני אדם צדיק, אזי אפילו אם היה רשע גמור, הרי היא מקודשת, שכן שמא בינתיים הרהר תשובה בלבו וכעת הוא צדיק. וכן, אם אדם אומר לאישה: התקדשי לי על מנת שאני אדם רשע, אזי אפילו אם היה צדיק גמור, הרי היא מקודשת, שכן שמא הרהר עבודה זרה בלבו, עבירה חמורה שהייתה מזכה אותו בכינוי רשע.
עֲשָׂרָה קַבִּים חׇכְמָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. עֲשָׂרָה קַבִּים יוֹפִי יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם וְאֶחָד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. עֲשָׂרָה קַבִּים עֲשִׁירוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה רוֹמִי וְאֶחָד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. עֲשָׂרָה קַבִּים עֲנִיּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה בָּבֶל וְאֶחָד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. עֲשָׂרָה קַבִּים גַּסּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה עֵילָם וְאֶחָד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.
§ אגב הדיון בנוגע למעלות שונות, הגמרא מביאה מאמר קשור: עשרה קבין של חכמה ירדו לעולם; ארץ ישראל נטלה תשעה מהם וכל שאר העולם נטל אחד. עשרה קבין של יופי ירדו לעולם; ירושלים נטלה תשעה וכל שאר העולם כולו נטל אחד. עשרה קבין של עושר ירדו לעולם; רומי נטלה תשעה וכל שאר העולם כולו נטל אחד. עשרה קבין של עוני ירדו לעולם; בבל נטלה תשעה וכל שאר העולם כולו נטל אחד. עשרה קבין של גאווה ירדו לעולם; עילם נטלה תשעה וכל שאר העולם כולו נטל אחד.
וְגַסּוּת לְבָבֶל לָא נְחִית? וְהָכְתִיב: ״וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וְתִשְׁנֶה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם. וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת אֶת הָאֵיפָה. וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָהֿ בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ חֲנוּפָּה וְגַסּוּת הָרוּחַ שֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל!
הגמרא שואלת: וכי גאווה לא ירדה לבבל? והלא כתוב: "ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהן ולהנה כנפים ככנפי החסידה ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים. ואומר אל המלאך הדובר בי: אנה המה מוליכות את האיפה? ויאמר אלי: לבנות לה בית בארץ שנער" (זכריה ה:ט–יא). ורבי יוחנן אומר: זה מתייחס לחנופה וגאווה שירדו לבבל, כלומר, שנער. מכאן שגאווה הגיעה גם לבבל.
אִין, לְהָכָא נְחִית, וְאִשְׁתַּרְבּוֹבֵי הוּא דְּאִשְׁתַּרְבּוּב לְהָתָם. דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי: ״לִבְנוֹת לָהּ בַּיִת״, שְׁמַע מִינַּהּ.
הגמרא משיבה: כן, היא ירדה לכאן, לבבל, והגיעה לשם, לעילם. לשון הפסוק גם מדויקת, כפי שהוא מלמד: "לבנות לה בית," דבר המורה שהכוונה המקורית הייתה לבנות בית בבבל, אך הוא לא נבנה שם. הגמרא מעירה: הסיקו מכך שהגאווה לא נשארה בבבל.
אִינִי?! וְהָאָמַר מָר: סִימָן לְגַסּוּת – עֲנִיּוּת, וַעֲנִיּוּת בְּבָבֶל הוּא דְּאִיכָּא! מַאי עֲנִיּוּת – עֲנִיּוּת דְּתוֹרָה. דִּכְתִיב: ״אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ עֵילָם, שֶׁזָּכְתָה לִלְמוֹד, וְלֹא זָכְתָה לְלַמֵּד.
הגמרא מוסיפה ושואלת: וכי כך הוא? והרי לא אמר מר: סימן לגסות הרוח הוא עניות, ויש עניות בבבל, ולא בעילם. הגמרא משיבה: לאיזו עניות הכוונה כאן? זו עניות ביחס לתורה, שהייתה אופיינית לעילם. כפי שנאמר: "אחות לנו קטנה ושדים אין לה" (שיר השירים ח:ח), ואמר רבי יוחנן: זו מתייחסת אל עילם, שתושביה זכו ללמוד אך לא זכו ללמד. הם לא העמידו חכמי תורה המסוגלים להנחיל את חכמתם לאחרים.
עֲשָׂרָה קַבִּים גְּבוּרָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ פָּרְסִיִּים וְכוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים כִּנִּים יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה מָדַי כּוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים כְּשָׁפִים יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלָה מִצְרַיִם כּוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים נְגָעִים יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ חֲזִירִים כּוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים זְנוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה עַרְבִיָּא כּוּ׳.
הגמרא חוזרת לרשימת המתנות של קבוצות שונות: עשרה קבין של כוח ירדו לעולם; הפרסים נטלו תשעה ושאר העולם נטל אחד. עשרה קבין של כינים ירדו לעולם; מדי נטלה תשעה ושאר העולם נטל אחד. עשרה קבין של כישוף ירדו לעולם; מצרים נטלה תשעה ושאר העולם נטל אחד. עשרה קבין של מגפות ירדו לעולם; חזירים, הנושאים מחלות, נטלו תשעה ושאר העולם נטל אחד. עשרה קבין של זימה ירדו לעולם; ערב נטלה תשעה ושאר העולם נטל אחד.
עֲשָׂרָה קַבִּים עַזּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה מֵישָׁן כּוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים שִׂיחָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ נָשִׁים כּוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים שִׁכְרוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ כּוּשִׁים כּוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים שֵׁינָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ עֲבָדִים וְאֶחָד נָטְלוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.
עשרה קבין של עזות ירדו לעולם; מישן, הסמוכה לבבל, נטלה תשעה ושאר העולם נטל אחד. עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם; נשים נטלו תשעה ושאר העולם נטל אחד. עשרה קבין של שכרות ירדו לעולם; הכושים נטלו תשעה ושאר העולם נטל אחד. עשרה קבין של שינה ירדו לעולם; עבדים נטלו תשעה וכל שאר העולם כולו נטל אחד.
מַתְנִי׳ ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי כֹּהֵן״ וְנִמְצָא לֵוִי, ״לֵוִי״ וְנִמְצָא כֹּהֵן, ״נָתִין״ וְנִמְצָא מַמְזֵר. ״מַמְזֵר״ וְנִמְצָא נָתִין, ״בֶּן עִיר״ וְנִמְצָא בֶּן כְּרַךְ, ״בֶּן כְּרַךְ״ וְנִמְצָא בֶּן עִיר. ״עַל מְנָת שֶׁבֵּיתִי קָרוֹב לַמֶּרְחָץ״ וְנִמְצָא רָחוֹק, ״רָחוֹק״ וְנִמְצָא קָרוֹב.
משנה: אם אמר לאישה: הרי את מקודשת לי על מנת שאני כהן, ונמצא שהוא לוי; או שאמר: לוי, ונמצא שהוא כהן; או שאמר: הרי את מקודשת לי על מנת שאני גבעוני, עם האסור מדברי חכמים לבוא בקהל, כלומר, לשאת יהודי מיוחס, ונמצא שהוא ממזר, שאסור מן התורה לבוא בקהל; או שאמר: ממזר, ונמצא שהוא גבעוני; או שאמר: הרי את מקודשת לי על מנת שאני בן עיירה, ונמצא שהוא בן כרך; או שאמר: בן כרך, ונמצא שהוא בן עיירה; או שאמר: הרי את מקודשת לי על מנת שביתי קרוב למרחץ, ונמצא שהוא רחוק; או שאמר: רחוק מן המרחץ, ונמצא שהוא קרוב, אינה מקודשת.
״עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּת אוֹ שִׁפְחָה מְגוּדֶּלֶת״ וְאֵין לוֹ, אוֹ ״עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ״ וְיֵשׁ לוֹ. ״עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים״ וְיֵשׁ לוֹ, אוֹ עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵין לוֹ. וּבְכוּלָּם, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה: ״בְּלִבִּי הָיָה לְהִתְקַדֵּשׁ לוֹ״ – אַף עַל פִּי כֵן אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְכֵן הִיא שֶׁהִטְעַתּוּ.
או אם אמר שהיא מקודשת לו על מנת שיש לו בת בוגרת או שפחה, ואין לו אחת, או על מנת שאין לו אחת ויש לו אחת; או על מנת שאין לו בנים, ויש לו בנים, או על מנת שיש לו בנים ואין לו בנים, הרי זו אינה מקודשת. ובכל אלו המקרים, אף על פי שהיא לאחר מכן אמרה: התכוונתי להתקדש לו בכל זאת, בין אם קיים את התנאי ובין אם לאו, אינה מקודשת. וכן, אם היא שהטעתה אותו בכך שעשתה את הקידושין תלויים בהצהרה שלה שהתבררה כבלתי נכונה, הקידושין לא יחולו.
גְּמָ׳ הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין לְנִכְסֵיהּ אַדַּעְתָּא לְמִיסַּק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבְעִידָּנָא דְּזַבֵּין לָא אֲמַר וְלָא מִידֵּי. אָמַר רָבָא: הָוֵי דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב, וּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים. מְנָא לֵיהּ לְרָבָא הָא? אִילֵּימָא מֵהָא דִּתְנַן:
גמרא: הגמרא מספרת: היה אדם אחד שמכר את נכסיו מתוך כוונה לעלות לארץ ישראל, אך בשעה שמכר את הנכס לא אמר דבר בנוגע לכוונתו. לבסוף, הוא לא עלה לארץ ישראל, והוא ביקש לחזור בו מן המכירה. אמר רבא: מאחר שלא אמר במפורש שהוא מוכר את נכסיו על תנאי שיעלה לארץ ישראל, הרי זו דבר שלא נאמר ונשאר בלב, ודברים שלא נאמרו ונשארים בלב אינם דברים. שואלת הגמרא: מנין לרבא דבר זה? אם נאמר שהוא ממה שאנו לומדים בברייתא: