וּשְׁמַע מִינַּהּ: מָעוֹת בְּעָלְמָא – חוֹזְרִים.
והסיקו מכך כי באופן כללי, כסף שניתן לשם קידושין שלא חלו מוחזר. אין הוא נחשב למתנה, אלא להלוואה שיש להשיבה. הדבר ניכר מן העובדה שכל התמרים מלבד האחרון נחשבים להלוואה שיש להשיבה.
אִיתְּמַר: הַמְקַדֵּשׁ אֲחוֹתוֹ, רַב אָמַר: מָעוֹת חוֹזְרִים. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מָעוֹת מַתָּנָה. רַב אָמַר: מָעוֹת חוֹזְרִים – אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתוֹ, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם פִּקָּדוֹן. וְלֵימָא לַהּ לְשׁוּם פִּקָּדוֹן! סָבַר לָא מְקַבְּלָה.
§ נאמר: במקרה של מי שמקדש את אחותו על ידי מתן כסף, רב אומר: את הכסף של הקידושין יש להחזיר על ידי אחותו, שכן קידושין אלה אינם חלים. ושמואל אומר: כסף זה נחשב למתנה שהיא רשאית להשאיר ברשותה. הגמרא מבהירה את דעותיהם בהתאמה. רב אומר: את הכסף יש להחזיר, שכן אדם יודע שאין קידושין תופסים באחותו, והוא התכוון לתת לה את הכסף לשם פיקדון. הגמרא מקשה: ושיאמר לה במפורש שהוא נותן לה את הכסף לשם פיקדון. הגמרא משיבה: הוא חשב שלא תקבל זאת ממנו.
וּשְׁמוּאֵל סָבַר: מָעוֹת מַתָּנָה – אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתוֹ, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם מַתָּנָה. וְנֵימָא לַהּ לְשׁוּם מַתָּנָה! סָבַר: כְּסִיפָא לַהּ מִילְּתָא.
ושמואל סבור: הכסף נחשב למתנה, משום שאדם יודע שקידושין אינם חלים עם אחותו, וגמר בדעתו לתת לה את הכסף לשם מתנה. הגמרא שוב מקשה: ושיאמר לה במפורש שהוא נותן לה אותו לשם מתנה. הגמרא משיבה: הוא חשב שהדבר יבייש אותה והיא תסרב לקבל את הכסף. לכן ניסה לתת לה אותו בדרך חלופית.
מֵתִיב רָבִינָא: הַמַּפְרִישׁ חַלָּתוֹ קֶמַח – אֵינָהּ חַלָּה, וְגָזֵל בְּיַד כֹּהֵן. וְאַמַּאי גָּזֵל בְּיַד כֹּהֵן? נֵימָא: אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מַפְרִישִׁים חַלָּה קֶמַח, וְנָתַן לְשֵׁם מַתָּנָה!
רבינא מקשה ממשנה (חלה ב, ה): במקרה של מי שמפריש את החלה שלו, החלק מן הבצק שיש לתת לכהן, מתוך קמח, לפני שנעשה בצק, החלק שהפריש אינו חלה. מאחר שהתורה אומרת: "מראשית עריסותיכם תפרישו" (במדבר טו, כ), אפשר להפריש חלה רק מן הבצק. ואם הכהן אינו מחזיר את הקמח, הוא נחשב לרכוש גזול המצוי ברשות הכהן. רבינא שואל: ומדוע הוא נחשב לרכוש גזול המצוי ברשות הכהן? גם במקרה זה, נאמר כפי ששמואל אומר: אדם יודע שאין אפשרות להפריש חלה מן הקמח, והוא נתן את הקמח לשם מתנה.
שָׁאנֵי הָתָם, דְּנָפֵיק חוּרְבָּה מִינַּהּ – זִימְנִין דְּאִית לֵיהּ לְכֹהֵן פָּחוֹת מֵחָמֵשׁ רְבָעִים קֶמַח, וְהַאי אָלֵישׁ לֵיהּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וְקָסָבַר נִתַּקְּנָה עִיסָּתוֹ, וְאָתֵי לְמֵיכְלַהּ בְּטִיבְלַהּ.
הגמרא משיבה: שם הדבר שונה. הכהן חייב להחזיר את הקמח מפני שאם לא כן עלול להיווצר מכך מצב הרסני. כיצד? לפעמים יש לכהן, משל עצמו, פחות מחמישה רבעים של קב של קמח, כלומר, יש לו פחות מן השיעור המחייב הפרשת חלה, ויש לו גם את הקמח הזה, כך שבסך הכול יש לו יותר מחמישה רבעים של קב, השיעור המחייב הפרשת חלה. הוא ילוש את כל הקמח הזה יחד ויסבור כי בצקו תוקן לעניין חלה, שכן לא היה לו די קמח משלו כדי להתחייב בהפרשת חלה, והוא הוסיף אליו קמח שהופרש כחלה. ואז הוא עלול לבוא לאוכלו כשהוא טבל, שכן הקמח שקיבל לא היה למעשה חלה. לפיכך חייבו חכמים אותו להחזיר את הקמח.
וְהָאָמְרַתְּ: אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מַפְרִישִׁים חַלָּה קֶמַח! יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ. יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מַפְרִישׁ חַלָּה קֶמַח, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ, דְּסָבַר: טַעְמַיְיהוּ מַאי – מִשּׁוּם טִירְחָא דְכֹהֵן וְטִירְחָא דְכֹהֵן אַחֵילְתֵּיהּ.
הגמרא שואלת: אבל האם לא אמרת שאדם יודע שאין מפרישים חלה מן הקמח? כיצד יכול הכהן לטעות טעות כזו? הגמרא משיבה: הוא יודע את ההלכה, אבל אינו יודע את הטעם של ההלכה. הוא יודע שאין מפרישים חלה מן הקמח, אבל אינו יודע את הטעם, שכן הוא חושב: מהו הטעם שאין מפרישים חלה מן הקמח? משום טורח הכהן, כלומר, כדי למנוע מן הכהן את הצורך ללוש אותה בעצמו. ובאשר לטורח הכהן, הוא חושב: ויתרתי על הזכות שהזר ילוש אותה עבורי.
וְתִיהְוֵי תְּרוּמָה, וְלֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ חַלָּה מִמָּקוֹם אַחֵר. מִי לָא תְּנַן: מִן הַנָּקוּב עַל שֶׁאֵינוֹ נָקוּב – תְּרוּמָה, וְלֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר מִמָּקוֹם אַחֵר?
הגמרא שואלת שאלה על סמך השוואה למקרה דומה: אבל מדוע חייב הכהן לטרוח ולהחזיר את הקמח לבעליו? שיהיה הקמח שהופרש נחשב לתרומה, כלומר, חלה, מדברי חכמים, ולא ייאכל על ידי הכהן עד שיפריש עליו חלה ממקום אחר, כדי להכשירו לאכילה. האם לא למדנו במשנה (דמאי ה:י): אם אדם הפריש תרומהמתבואה שגדלה בעציץ נקוב, שחייב בתרומות ומעשרות מן התורה, עבור תבואה שגדלה בעציץ שאינו נקוב, שאינה חייבת בתרומות ומעשרות לפי דין תורה; אף על פי שהפרשת התרומה לא חלה, והתרומה המדומה עדיין היא טבל, הרי היא נחשבת תרומה ונשארת ברשות הכהן, ואסור לאוכלה עד שיפריש עליה תרומה ומעשרות ממקום אחר. אותה הלכה צריכה לחול גם במקרה של החלה.
בִּתְרֵי מָנֵי – צָאֵית, בְּחַד מָנָא – לָא צָאֵית.
הגמרא משיבה: ביחס לדברים שנמצאים בשני כלים נפרדים, הכהן ישמע. מאחר שהכהן מודע היטב להבדל בין עציץ נקוב לעציץ שאינו נקוב, הוא יקבל את פסיקת החכמים להפריש תרומה פעם נוספת. ביחס לדבר שנמצא בכלי אחד, הוא לא ישמע. הוא אינו רואה כל הבדל בין קבלת קמח או בצק, והוא לא יקבל את פסיקת החכמים להפריש חלה פעם נוספת. לפיכך, חייבו אותו להחזיר את הקמח.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כֹּהֵן מֵיצָת צָיֵית, וְקָסָבַר בַּעַל הַבַּיִת נִתַּקְּנָה עִיסָּתוֹ, וְאָתֵי לְמֵיכַל בְּטִיבְלָא.
ואם תרצה, אמור שלתנא יש חשש אחר: למעשה, כהן ישמע אפילו לגבי דבר שבכלי אחד, והחשש הוא שהבעלים הקודם של הקמח יחשוב שעיסתו הוכשרה לאכילה והוא יבוא לאכול אותה במצבה הבלתי מעושר.
וְהָאָמְרַתְּ: אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין חַלָּה קֶמַח! יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ. יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין חַלָּה קֶמַח, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ, דְּסָבַר טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם טִירְחָא דְכֹהֵן, טִירְחָא דְכֹהֵן קַבְּלַהּ עֲלֵיהּ.
הגמרא שואלת: אבל האם לא אמרת שאדם יודע שאין מפרישים חלה מן הקמח? הגמרא משיבה: הוא יודע את ההלכה, אבל אינו יודע את הטעם של ההלכה. הוא יודע שאין מפרישים חלה מן הקמח, אבל אינו יודע את הטעם, שהרי הוא חושב: מהו הטעם שאין מפרישים חלה מן הקמח? זהו משום טורח הכהן. ובאשר לטורח הכהן, הוא חושב: הכהן קיבל עליו את המשימה הזאת על עצמו.
וְתִיהְוֵי תְּרוּמָה, וְיַחְזוֹר וְיִתְרוֹם. מִי לָא תְּנַן: מִשֶּׁאֵינוֹ נָקוּב עַל הַנָּקוּב – תְּרוּמָה, וְיַחְזוֹר וְיִתְרוֹם! הָא אוֹקֵימְנָא: בִּתְרֵי מָאנֵי צָאֵית, בְּחַד מָנָא לָא צָאֵית.
הגמרא מציעה הצעה על סמך השוואה למקרה דומה: אבל שתהיה זו תרומה, כלומר חלה, ושיפריש תרומה שוב. האם לא למדנו רעיון דומה במשנה (דמאי ה:י): אם אדם הפריש תרומה מתבואה שגדלה בעציץ שאינו נקוב עבור התבואה של עציץ נקוב, הרי זו תרומה מדברי חכמים, אבל עליו להפריש תרומה שוב כדי להתיר באכילה את התבואה שגדלה בעציץ הנקוב. הגמרא משיבה: כבר העמדנו שבנוגע לדברים שהם בשני כלים נפרדים, אדם ישמע, אבל בנוגע לדבר שנמצא בכלי אחד, לא ישמע.
וְלָא צָאֵית?! וְהָתְנַן: הַתּוֹרֵם קִישּׁוּת וְנִמְצָא מָרָה, אֲבַטִּיחַ וְנִמְצֵאת סָרוּחַ – תְּרוּמָה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם! שָׁאנֵי הָתָם, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא תְּרוּמָה מְעַלְּיָא הִיא,
הגמרא מקשה על הנחה זו: וכי לא ישמע אדם לפסיקה להפריש תרומה פעם שנייה מכלי אחד? והרי למדנו במשנה (תרומות ג:א): במקרה של מי שהפריש מלפפון בתור תרומה כדי לתת לכהן, ונמצא אותו מלפפון מר עד שאינו ראוי לאכילה, או אם הפריש אבטיח ונמצא מקולקל, הפרשתו היא עדיין תרומה, אבל עליו להפריש תרומה שוב? הגמרא משיבה: שם הדבר שונה, שכן זו תרומה גמורה מדין תורה, ואף אם לא ישמע ולא יפריש תרומה שוב, לא תופר שום הלכה מן התורה.
מִדְּרַבִּי אִלְעַאי. דְּאָמַר רַבִּי אִלְעַאי: מִנַּיִן לַתּוֹרֵם מִן הָרָעָה עַל הַיָּפָה שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ״ – אִם אֵינוֹ קָדוֹשׁ, נְשִׂיאוּת חֵטְא לָמָּה? מִכָּאן לַתּוֹרֵם מִן הָרָעָה עַל הַיָּפָה שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
מהו המקור שממנו מסיקים שזו תרומה גמורה מן התורה? זה מדבריו של רבי אילעאי, שכן רבי אילעאי אומר: מנין למפריש תרומה מן הרעה על היפה, כלומר כדי לצאת ידי חובת הפרשת תרומה מן הפירות המשובחים, שתרומתו תרומה? שנאמר לגבי תרומה: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" (במדבר יח:לב). הכתוב אומר לתת את החלק המובחר כתרומה, ומי שנותן חלק גרוע עבר עבירה. ואף על פי כן, הכתוב מלמד שהפירות שהופרשו הם תרומה; שאם לא נתקדשו כתרומה, למה יישא חטא? אם מעשהו אינו מועיל כלל, לא חטא. מכאן למדים שאם מפריש תרומה מן הרעה על היפה, תרומתו תרומה.
אָמַר רָבָא:
רבא אמר:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria