קְטַנָּה מִן הָאֵירוּסִין – אֵין עוֹשִׂים בָּהּ מַאֲמָר אֶלָּא מִדַּעַת אָבִיהָ. וְהַנַּעֲרָה – בֵּין מִדַּעַת עַצְמָהּ בֵּין מִדַּעַת אָבִיהָ, (מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקִידּוּשִׁין).
אם קטנה התאלמנה לאחר אירוסיה, אח שנותר בחיים של ארוסה יכול לבצע קידושי ייבום רק בהסכמת אביה. ואילו במקרה של נערה, הוא יכול לעשות זאת או בהסכמתה [מִדַּעַת עַצְמָהּ] או בהסכמת אביה, שלא כמו ההלכהלגבי קידושין רגילים. מכאן שנערה יכולה לקבל קידושי ייבום בעצמה, אף על פי שהדבר מוציא אותה מרשות אביה.
אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן? קִידּוּשִׁין, דְּמִדַּעְתַּהּ – אָבִיהָ וְלָא הִיא. גֵּירוּשִׁין, דִּבְעַל כֻּרְחַהּ – בֵּין הִיא בֵּין אָבִיהָ.
אלא, אם נאמר הדבר, כך נאמר: רבי יוסי ברבי חנינא אומר: מהו הטעם של רבי יוחנן, בהתאם לדעת חכמים? לגבי קידושין, שחלים רק בהסכמת מי שמקבלת את הקידושין, אביה יכול לקבלם אך לא היא, שכן הקידושין טעונים את אישורו. לגבי גט גירושין, שאפשר לתתו ללא הסכמתה, או היא או אביה יכולים לקבלו.
הֲרֵי מַאֲמָר, דְּמִדַּעְתַּהּ, וְקָתָנֵי: בֵּין הִיא וּבֵין אָבִיהָ! הָתָם בְּמַאֲמָר דִּבְעַל כֻּרְחַהּ, וְרַבִּי הִיא. דְּתַנְיָא: הָעוֹשֶׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, רַבִּי אוֹמֵר: קָנָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא קָנָה.
הגמרא שואלת: אבל האם אין קידושי יבמה תקפים רק בהסכמתה, כמו קידושין אחרים, ואף על פי כן שנינו בברייתא שאו היא או אביה יכולים לקבלם? הגמרא משיבה: שם מדובר בקידושי יבמה שהם נעשים בעל כורחה, וזה בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא. כפי ששנינו בברייתא: אם יבםמקדש את היבמה שלו שלא מדעתה, רבי יהודה הנשיא אומר: היבםקונה אותה. וחכמים אומרים: אינו קונה אותה.
מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי? גָּמַר מִבִּיאָה דִיבָמָה, מָה בִּיאָה דִיבָמָה בְּעַל כֻּרְחַהּ – אַף הָכָא נָמֵי בְּעַל כֻּרְחַהּ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: יָלְפִינַן מִקִּידּוּשִׁין, מָה קִידּוּשִׁין דְּמִדַּעְתַּהּ – אַף הָכָא נָמֵי דְּמִדַּעְתַּהּ.
הגמרא מבהירה: מהו טעמו של רבי יהודה הנשיא? הוא לומד את ההלכה של קידושי יבמה מן ההלכה של ביאה שיבם בא על יבמה: כשם שביאה עם היבמה קונה אותה אפילו אם נעשית בעל כורחה, כך גם כאן, במקרה של קידושי יבמה, היבם יכול לקדש אותה בעל כורחה. וחכמים סבורים שאנו לומדים את ההלכה של קידושי יבמה מן קידושין רגילים: כשם שקידושין יכולים להיעשות רק בהסכמתה, כך גם כאן, קידושי יבמה יכולים להיעשות רק בהסכמתה.
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי סָבַר: מִילֵּי דִיבָמָה מִיבָמָה הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף. וְרַבָּנַן סָבְרִי: קִידּוּשִׁין מִקִּידּוּשִׁין הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף.
הגמרא מבהירה: במה הם חלוקים? רבי יהודה הנשיא סבור כי יש ללמוד דינים הנוגעים ליבמה מדינים אחרים הנוגעים ליבמה, ונישואין בין יבמה ליבם יכולים להתקיים אף בעל כורחה. וחכמים סבורים כי יש ללמוד דינים הנוגעים לקידושין מהלכות קידושין, שכן קידושי ייבום בנויים מבחינות אחרות כמו קידושין רגילים.
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא כִּדְקָא מְתָרֵץ רַבִּי יוֹחָנָן, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: ״מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקִידּוּשִׁין״. אֶלָּא נֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ? אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ: הָא מַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: אֵין שְׁתֵּי יָדַיִם זוֹכוֹת כְּאַחַת.
הגמרא מעירה: כך גם, מסתבר לפסוק בנוגע לקידושין כפי שרבי יוחנן מסביר, שרק האב יכול לקבל קידושין, מן העובדה שהיא מלמדת בסיפא של הברייתא שבנוגע למאמר בייבום, במקרה של נערה, היבם יכול לעשות זאת בין בהסכמתה ובין בהסכמת אביה, בשונה מן ההלכהלגבי קידושין רגילים. מכאן שניתן לקדשה בקידושין רגילים רק בהסכמת אביה. הגמרא שואלת: אם כן, האם נאמר שזו תהיה פירכה מכרעת על דעתו של ריש לקיש, הסובר שלדעת חכמים נערה יכולה גם לקבל את קידושיה בעצמה? הגמרא משיבה: ריש לקיש היה יכול לומר לך: בהתאם לדעת מי היא ברייתא זו? הרי היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, האומר: שתי ידיים אינן זוכות בדבר כאחת.
אִי רַבִּי יְהוּדָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקִידּוּשִׁין?! מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּגֵירוּשִׁין מִיבְּעֵי לֵיהּ! אִין הָכִי נָמֵי, אַיְּידֵי דִּתְנָא מַאֲמָר דְּדָמֵי לְקִידּוּשִׁין, תְּנָא נָמֵי: מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקִידּוּשִׁין.
הגמרא שואלת: אם הדבר הוא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, מדוע נאמר בברייתא: בשונה מן ההלכהלגבי קידושין רגילים? היה צריך לומר: בשונה מן ההלכהלגבי גירושין, שכן רבי יהודה אמר את דעתו במשנה לגבי גירושין, ולא לגבי קידושין. הגמרא משיבה: כן, אכן כך הוא, היה צריך להתייחס לגירושין, אך מאחר ששנה את ההלכה של קידושי יבמה, שהם דומים לקידושין, שנה גם: בשונה מן ההלכהלגבי קידושין רגילים.
וְרַבִּי יְהוּדָה, מַאי שְׁנָא מַאֲמָר? הוֹאִיל וּזְקוּקָה וְעוֹמֶדֶת. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, רַבִּי יוֹחָנָן נָמֵי לָא תִּיקְשֵׁי לָךְ מֵעִיקָּרָא: שָׁאנֵי מַאֲמָר, הוֹאִיל וּזְקוּקָה וְעוֹמֶדֶת.
הגמרא שואלת: ולפי דעתו של רבי יהודה, במה שונה מאמר ביבמה מגירושין? מדוע יכולה נערה לקבל את הראשון אך אינה יכולה לקבל גט, כאשר גם מאמר ביבמה וגם גירושין יכולים להיעשות בלא הסכמתה? הגמרא משיבה: ההלכה של מאמר ביבמה שונה. מאחר שהיא זקוקה ליבםועומדת לו, קבלת כסף המאמר על ידי היבמה מספיקה כדי להחיל את המאמר. הגמרא מעירה: כעת משהגעת להסבר זה, גם דבריו של רבי יוחנן שוב אינם צריכים להקשות עליך מלכתחילה. אין להקשות על דבריו ביחס לדעת חכמים במקרה של קידושין. מאמר ביבמה שונה, שכן היבמהזקוקה ליבםועומדת לו.
תְּנַן: הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה, בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ. בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ – אִין, בָּהּ וּבִשְׁלוּחָהּ – לָא, תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ! אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ: הָא נָמֵי רַבִּי יְהוּדָה הִיא.
למדנו במשנה שאדם יכול לקדש את בתו לאיש כשהיא נערה, בעצמו או על ידי שלוחו. הגמרא מנתחת זאת: כן, הוא יכול לקדש אותה בעצמו או על ידי שלוחו, אבל לא, היא אינה יכולה להתקדש בעצמה או על ידי שלוחה. זוהי הפרכה מכרעת של ריש לקיש, הסבור שלפי דעת החכמים נערה יכולה לקבל את קידושיה בעצמה. הגמרא משיבה: ריש לקיש היה יכול לומר לך: משנה זו גם היא היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה.
וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה? וְהָקָתָנֵי סֵיפָא: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּתְמָרָה זוֹ״, ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בָּזוֹ״ וְאָמְרִינַן: מַאן תַּנָּא ״הִתְקַדְּשִׁי״ ״הִתְקַדְּשִׁי״?
הגמרא שואלת: אבל האם אתה יכול להעמיד משנה זו בהתאם לדעתו של רבי יהודה? והרי הסיפא, במשנה הבאה (מו ע"ב), מלמדת: במקרה של מי שאומר לאישה: התקדשי לי בתמרה זו ומוסיף: התקדשי לי בזו, היא מקודשת רק אם אחת מהן שווה פרוטה בפני עצמה. ואנו אומרים: מיהו התנא ששנה ששתי התמרים מוערכות בנפרד רק אם אמר: התקדשי ו: התקדשי, באמירה נפרדת בעת שנתן כל תמרה, אבל אם אמר: התקדשי, פעם אחת בלבד, ערכן של שתי התמרים מצטרף?
וְאָמַר רַבָּה: רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד!
ורבה אמר: זהו רבי שמעון, שאומר שאין אדם חייב להביא כמה קרבנות על שבועות שקר שנשבע לכמה אנשים באמירה אחת. לדוגמה, אם הוא אומר: אני נשבע שאין לי את החפץ שלך, ולא שלך, ולא שלך, הוא מביא קרבן אחד. זו ההלכהאלא אם כן אומר לשון של שבועה לכל אחד ואחד מן התובעים, באומרו: אני נשבע שאין לי את שלך; אני נשבע שאין לי את שלך, שבמקרה כזה הוא מביא כמה קרבנות. לפיכך, התנא של משנה זו הוא רבי שמעון, ולא רבי יהודה.
וְכִי תֵּימָא כּוּלַּהּ רַבִּי יְהוּדָה, וּבִפְרָטֵי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וּמִי סָבַר לַהּ?
ואם תאמר שהתנא של כל המשנה העוסקת בקידושין הוא רבי יהודה, ושבנוגע לפירוט של שבועות נפרדות הוא סובר בהתאם לדעתו של רבי שמעון, אין זה יכול להיות. אלא האם הוא אכן סובר בהתאם לדעתו של רבי שמעון בנוגע לפירוט של שבועות נפרדות?
וְהָתַנְיָא: זֶה הַכְּלָל: כָּלַל – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, פָּרַט – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״שְׁבוּעָה לֹא לָךְ, לֹא לָךְ, לֹא לָךְ״ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״לֹא לָךְ, לֹא לָךְ, לֹא לָךְ וְלֹא לָךְ שְׁבוּעָה״ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד.
אבל האם לא שנינו בברייתא: זה הכלל לגבי חיובו של אדם להביא קרבנות על שבועת שקר: אם כלל את כל האמירות בשבועה אחת, הוא חייב על אחת בלבד, אבל אם פירט אותן, הוא חייב על כל אחת ואחת; זהו דבריו של רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אם אדם אמר: בשבועה שאין לי פיקדונך, ולא שלך, ולא שלך, ולא שלך, ונמצא שנשבע לשקר, הוא חייב להביא קרבן על כל אחת ואחת. רבי אליעזר אומר: אם אמר: אין לי שלך, ולא שלך, ולא שלך, ולא שלך, בשבועה, אזי הוא חייב על כל אחת ואחת. מאחר שאמר את השבועה בסוף, היא חוזרת על כל חלק מדבריו. רבי שמעון אומר: אינו חייב להביא יותר מקרבן אחד אלא אם כן הוא אומר לשון של שבועה על כל אחת ואחת. מכאן שרבי יהודה חולק על רבי שמעון בשאלה מתי שבועות נחשבות נפרדות.
אֶלָּא: כּוּלַּהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, וּבִשְׁלִיחוּת סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה.
אלא, הגמרא מסבירה באופן הפוך: התנא של המשנה כולה בעניין הקידושין הוא רבי שמעון, ובאשר להלכה של שליחות הוא סובר בהתאם לדעתו של רבי יהודה, שרק אביה של נערה יכול למנות שליח לקבל את קידושיה או לקבל את גיטה.
רַבִּי אַסִּי לָא עָל לְבֵי מִדְרְשָׁא. אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא, אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמוּר הָאִידָּנָא בֵּי מִדְרְשָׁא? אֲמַר לֵיהּ: אַף אֲנָא לָא עֲיַילִ[י], רַבִּי אָבִין הוּא דְּעָיֵיל וַאֲמַר: חַבְרוּתָא כּוּלַּהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן. וּצְוַוח רֵישׁ לָקִישׁ כִּי כְרוּכְיָא: ״וְיָצְאָה. וְהָיְתָה״, וְלֵיכָּא דְּאַשְׁגַּח בֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי אָבִין בַּר סַמְכָא הוּא? אֲמַר לֵיהּ: אִין, כְּמִין יַמָּא לְטִיגְנֵי הוּא.
הגמרא מספרת: יום אחד רבי אסי לא הלך לבית המדרש. הוא מצא את רבי זירא ואמר לו: מה נאמר היום בבית המדרש? רבי זירא אמר לו: גם אני לא הלכתי, אבל רבי אבין הוא זה שהלך, והוא אמר: כל החבורה צידדה בדעתו של רבי יוחנן שיש הבדל בין קידושין לגירושין במקרה של נערה. וריש לקיש צעק עליהם כמו עגור: האם אין הכתוב אומר: "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר" (דברים כד:ב), ומשווה את ההלכות של גירושין וקידושין? אבל איש לא שם לב אליו. רבי אסי אמר לו: האם רבי אבין מהימן? האם אפשר להיות בטוחים שהוא מסר דיווח מדויק? רבי זירא אמר לו: כן, במקרה הזה אפשר לסמוך עליו, שכן הזמן שחלף היה רק כמו פרק הזמן שבין תפיסת דג מן הים לבין הבאתו למחבת [טיגני].
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲנָא, לָא רַבִּי אָבִין בְּרַבִּי חִיָּיא, וְלָא רַבִּי אָבִין בַּר כָּהֲנָא, אֶלָּא רַבִּי אָבִין סְתָם. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִירְמֵא דִּידֵיהּ אַדִּידֵיהּ.
רב נחמן בר יצחק אומר: כאשר אני מצטט אמירה זו, איני אומר אותה בשמו של רבי אבין, בנו של רבי חייא, ולא רבי אבין בר כהנא, אלא בשמו של רבי אבין, ללא פירוט. הגמרא שואלת: מה ההבדל? מדוע חשוב איזה רבי אבין מצוטט כמקור לאמירה זו? הגמרא משיבה: יש לכך נפקא מינה אם יבקשו להקשות סתירה בין אחת מן פסיקותיו לבין פסיקה אחרת מן פסיקותיו. אם תיוחס דעה סותרת לרבי אבין מסוים, למשל רבי אבין, בנו של רבי חייא, לא תהיה זו סתירה אמיתית, שכן ייתכן שאמירה זו נאמרה בידי רבי אבין אחר.
בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן:
רבא שאל את רב נחמן:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria