הצליח לרכוש רק כעס [רגזנותא], כלומר, שום דבר מועיל אינו בא באמצעות הכעס; בסופו של דבר לא נותר לו אלא הכעס עצמו. ואדם טוב זוכה לטעום מפרי מעשיו. ובאשר לכל אדם שאינו עוסק בלימוד תורה, ולא בלימוד משנה, ולא בדרך ארץ, יש לנדור שלא להפיק הנאה ממנו, ואין לבוא עמו במגע, כפי שנאמר: "ובמושב לצים לא ישב" (תהילים א:א). המושב של אדם זה הוא בוודאי מושב לצים, שכן אין הוא עוסק אלא בדברים בטלים.

האם נוכל לחזור אליך לפרק "אישה נקנית".

משנה:האיש יכול לקדש אישה בעצמו או על ידי שלוחו. וכן, אישה יכולה להתקדש בעצמה או על ידי שלוחה. האיש יכול לקדש את בתו לאיש כשהיא נערה, בין בעצמו או על ידי שלוחו.

גמרא: הגמרא פותחת בשאלה על הצורך בהלכה שלכאורה מיותרת שנאמרה במשנה: כעת שהמשנה קבעה כי אפשר לקדש אישה באמצעות שליחו, האם יש צורך לומר שאדם יכול לקדש אישה בעצמו? רב יוסף אומר: המשנה כותבת את שתי ההלכות כדי ללמד שאף על פי שהקידושין תקפים בכל אחת מן הדרכים, ראוי יותר שהמצווה תיעשה על ידי האיש עצמו ולא על ידי שליחו. דבר זה הוא כמו אותו מעשה ברב ספרא, שהיה צולה בעצמו את הראש של בהמה בערב שבת כדי להכינו לאכילה בשבת, ורבא, שהיה מולח דג טורבוט בעצמו, כדי לקיים את המצווה להתכונן לשבת, אף על פי שאחרים יכלו לעשות זאת.

יש מי שאומרים: לגבי מצווה מסוימת זו של קידושין, יש בה גם איסור, בהתאם למה שרב יהודה אומר שרב אומר, כפי שרב יהודה אומר שרב אומר: אסור לאדם לקדש אישה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה לאחר הקידושין, ותתגנה עליו, דבר שיגרום לו לשנוא אותה. וכדי למנוע הפרה זו של מה שהרחמן אומר בתורה: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט:יח), קבעו חכמים שאדם חייב לקדש אישה בפניו, כדי לוודא שהיא נושאת חן בעיניו.

ואם יש איסור על אדם לקדש אישה באמצעות שליח, אם כן כאשר נאמרה אמרתו של רב יוסף, שאין זה אלא עדיף שהקידושין ייעשו בלא שליח, היא נאמרה לגבי הסיפא של המשנה: אישה מתקדשת בעצמה או על ידי שליחה. וכעת, משהמשנה אמרה שהיא יכולה להתקדש על ידי שליחה, האם יש צורך לומר שהיא יכולה להתקדש בעצמה? ועל כך אומר רב יוסף: ראוי יותר שהמצווה תיעשה על ידי האישה עצמה מאשר על ידי שליחה. וזה כמו אותו מעשה של רב ספרא, שהיה צולה בעצמו את ראש הבהמה בערב שבת כדי להכינה לאכילה בשבת, ורבא, שהיה מולח בעצמו דג טורבוט.

אבל במקרה זה של אישה הממנה שליח, אין איסור, שכן זהו מה שריש לקיש אמר. כפי שאמר ריש לקיש: לנשים יש פתגם: מוטב לשבת כשני גופים, כלומר, להיות נשואה, מאשר לשבת בודדה כמו אלמנה. משעה שאישה החליטה להינשא, היא תקבל כל בעל שקידושיו יתקבלו על ידי שליחה מטעמה, ואין חשש שהיא תמצא את מי שנתקדשה לו מאוס ותפר את המצווה של אהבת לרעך כמוך.

המשנה מלמדת: אדם יכול לקדש את בתו לאיש כשהיא נערה. הגמרא מסיקה: כשהיא נערה, כן, הוא יכול לקדש אותה; כשהיא קטנה, לא, הוא אינו יכול לקדש אותה. קביעה זו תומכת בדעתו של רב, שכן רב יהודה אומר שרב אומר, ויש אומרים שנאמר על ידי רבי אלעזר: אסור לאדם לקדש את בתו לאיש כשהיא קטנה, עד לזמן שתגדל ותאמר: אני רוצה להינשא לפלוני. אם אב מקדש את בתו כשהיא קטנה ואינה מסוגלת לגבש דעה על הבעל, ייתכן שלאחר מכן תמצא את עצמה נשואה למישהו שאינה אוהבת.

§ המשנה קובעת שלשליח יש הכוח לבצע קידושין. הגמרא שואלת: מנין אנו לומדים שיש שליחות הלכתית? הגמרא משיבה: כפי שנלמד בברייתא: התורה קובעת לגבי מי שמגרש את אשתו: "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה [veshilleḥah] מביתו" (דברים כד:א). הפסוק משתמש בפועל: ושלח [veshillaḥ]. העובדה שהפסוק משתמש במונח veshillaḥ, ולא בפועל אחר המציין גירושין, vegereshah, מלמדת שהוא יכול למנות שליח [shaliaḥ], שכן שתי המילים חולקות את השורש shin, lamed, ḥet. הבעל אינו חייב למסור לאשתו את ספר הגירושין בעצמו.

בנוסף, העובדה שניתן לקרוא את הביטוי "ושילחה [veshilleḥah]" גם כך: והיא שולחת [veshalleḥa], מלמדת שאף היא יכולה למנות שליח לקבל את גט הגירושין שלה. יתר על כן, באותו פסוק עצמו הפועל חוזר בביטויים "ושלח", "ושילחה" (דברים כד:א–ג), והדבר בא ללמד ששליח יכול למנות שליח אחר.

הגמרא שואלת: מצאנו מקור לשליחות לעניין גירושין; מנין לנו שיש שליחות לעניין קידושין? ואם תאמר שהדבר נלמד מגירושין, כלומר, כשם שאישה יכולה להתגרש מבעלה באמצעות שליח, כך היא יכולה להתקדש לו באותה דרך, אין שני המקרים דומים: מה מיוחד בגירושין הוא שהם יכולים לחול נגד רצונה, בעוד שקידושין אינם יכולים. לכן, אמצעי שמועיל לגירושין אינו בהכרח יכול לשמש לקידושין. הגמרא משיבה: הפסוק אומר: "ויצאה מביתו והלכה והייתה לאיש אחר" (דברים כד:ב). מאחר שהפסוק סומך הוויה ליציאה, כשם שבעל יכול למנות שליח לצורך יציאה מן הנישואין, כך גם הוא יכול למנות שליח לצורך הוויה בנישואין.

הגמרא מקשה: אבל יש מה שלמדנו במשנה (תרומות ד:ד): במקרה של מי שאומר לשלוחו: צא והפרש תרומה מתבואת שדי עבורי, השליח חייב להפריש תרומה בהתאם לדעתו של בעל הבית. עליו להפריש את השיעור שהוא מניח שבעל הבית היה רוצה לתת, שכן אין שיעור קבוע לכמות שיש להפריש כתרומה. אדם נדיב היה נותן עד אחד מארבעים מן התבואה כתרומה, ואילו אדם קמצן היה נותן אחד משישים. ואם אינו יודע את דעתו של בעל הבית, מפריש שיעור בינוני, שהוא אחד מחמישים מן התבואה.