על האדם לראות את עצמו כאילו הוא בדיוק חצי חייב וחצי זכאי. במילים אחרות, עליו לנהוג כאילו כפות המאזניים שלו מאוזנות, כך שאם הוא מקיים מצווה אחת, אשריו, שכן הוא מכריע את המאזן שלו לכף זכות. ואם הוא עובר על איסור אחד, אוי לו, שכן הוא מכריע את המאזן שלו לכף חובה, כפי שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" (קהלת ט:יח), כלומר שבשל חטא אחד שאדם עובר, הוא מאבד טובה הרבה.

רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, אומר: מאחר שהעולם נידון לפי רובו, כלומר, לפי אם בני האדם קיימו רוב מצוות או רוב עבירות, והיחיד אף הוא נידון לפי רובו, על כל אדם לשקול שאם הוא עושה מצווה אחת, אשריו, שהרי הוא מכריע את הכף של עצמו ושל כל העולם כולו לכף זכות. ולעומת זאת, אם הוא עובר עבירה אחת, אוי לו, שהרי הוא מכריע את הכף לעצמו ולכל העולם כולו לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", כלומר, בשל חטא אחד שאדם זה עושה, הוא מאבד טובה רבה מעצמו ומן העולם כולו.

רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפילו אם אדם היה צדיק גמור כל ימיו ומרד בחטא בסוף ימיו, הוא מאבד את זכותו הקודמת, שנאמר: "וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו" (יחזקאל לג:יב). וכן בדומה לכך, אפילו אם אדם היה רשע גמור כל ימיו ושב בתשובה בסוף, שוב אין מזכירים לו את רשעו, שנאמר בהמשך הפסוק: "ורשעת הרשע לא ייכשל בה ביום שובו מרשעו."

הגמרא שואלת: אבל יחיד שקיים מצוות כל ימיו ולאחר מכן חטא, צריך לכל הפחות להיות כמו מי שמעשיו הם מחצה עבירות ומחצה זכויות, כלומר, שלכל אחד מהם יהיה משקל שווה. אם כן, מדוע הוא מוכרז אשם? ריש לקיש אמר: אין זה מתייחס ליחיד שרק חטא, אלא למי שמתחרט על כל המצוות הראשונות שקיים בעבר. במקרה זה אין מביאים בחשבון את המצוות שקיים.

משנה:כל העוסק בלימוד מקרא, ובלימוד משנה, ובדרך ארץ, כלומר, הוא עוסק במלאכה ונוהג בדרך כלל באופן ראוי, אינו ממהר לחטוא, שנאמר: "והחוט המשולש לא במהרה יינתק" (קהלת ד:יב). מי שעוסק בכל שלוש הפעילויות הללו לא יחטא בקלות. וכל מי שאינו עוסק בלימוד מקרא, ולא בלימוד משנה, ולא בדרך ארץ, אינו מן היישוב, כלומר, הוא כלל אינו נחשב לאדם מתורבת.

גמרא:רבי אלעזר, בנו של רבי צדוק, אומר: למה נמשלים הצדיקים בעולם הזה? לעץ שעומד כולו במקום טהור וענפיו נוטים למקום טמא. אם ענפיו נקצצים, הוא יעמוד כולו במקום טהור. כך גם, הקדוש ברוך הוא מביא ייסורים על הצדיקים בעולם הזה כדי לטהר אותם ממעט חטאיהם. הוא מייסר אותם כדי שיירשו את העולם הבא בשלמות, כמו שנאמר: "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד" (איוב ח:ז).

ולְמָה נִמְשָׁלִים הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה? לְעֵץ הָעוֹמֵד כֻּלּוֹ בְּמָקוֹם טָמֵא וַעֲנָפָיו נוֹטִים עַל גַּבֵּי מָקוֹם טָהוֹר. אִם נִקְצְצוּ עֲנָפָיו, הֲרֵי הוּא עוֹמֵד כֻּלּוֹ בְּמָקוֹם טָמֵא. כָּךְ גַּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּיעַ טוֹבָה לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל מְעַט הַמִּצְווֹת שֶׁעָשׂוּ, כְּדֵי לְגָרְשָׁם וּלְהַדִּיחָם לַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה בַּגֵּיהִנּוֹם לֶעָתִיד לָבוֹא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת" (משלי י״ד:י״ב).

בהקשר לאמירת המשנה על חשיבות לימוד התורה, הגמרא מביאה את המעשה הבא: וכבר היה שם מעשה שבו רבי טרפון והזקנים היו מסובים בעליית ביתו של ניט'זה בלוד, כאשר נשאלה לפניהם שאלה זו: האם הלימוד גדול יותר או המעשה גדול יותר? רבי טרפון השיב ואמר: המעשה גדול יותר. רבי עקיבא השיב ואמר: הלימוד גדול יותר. כולם השיבו ואמרו: הלימוד גדול יותר, אך לא כערך עצמאי; אלא הוא גדול יותר מפני שהלימוד מביא לידי מעשה.

נלמד בברייתא שרבי יוסי אומר: תלמוד תורה גדול, שכן קדם למצוות הפרשת חלה בארבעים שנה. התורה ניתנה לעם היהודי זמן קצר לאחר שיצאו ממצרים, ואילו מצוות הפרשת חלה חלה רק לאחר שנכנסו לארץ ישראל. והיא קדמה למצוות תרומות ומעשרות בחמישים וארבע שנים, שכן היהודים התחייבו במצוות אלו רק ארבע עשרה שנה לאחר שנכנסו לארץ ישראל, לאחר שכבשו וחילקו את הארץ. ועוד, התורה קדמה לקיום שנות השמיטה בשישים ואחת שנים, שכן החלו למנות את מחזור שבע השנים רק לאחר שחילקו את הארץ. ולבסוף, היא קדמה לשנות היובל ב103 שנים, שכן מניין חמישים השנים עד שנת היובל הראשונה החל רק לאחר שחילקו את ארץ ישראל.

הגמרא שואלת: מדוע הברייתא קובעת 103 שנים? היו למעשה 104 שנים. אם מוסיפים חמישים לחמישים וארבע השנים שחלפו לפני שהיהודים החלו לקיים את המצוות התלויות בארץ, מגיעים לסך כולל של 104. הגמרא משיבה: תנא זה סבור ששנת היובל משחררת עבדים ומחזירה שדות לבעליהם המקוריים מתחילת השנה. לכן חלפו 103 שנים לפני שמצוות היובל נכנסה לתוקף.

וכשם שהלימוד בא לפני המעשה, כלומר, מצוות תלמוד תורה קודמת לשאר המצוות, כך גם, הדין הנוגע לתלמוד תורה קודם לדין על מעשה של קיום מצווה. דבר זה הוא בהתאם לאמרתו של רב המנונא, שכן רב המנונא אומר: תחילת דינו של אדם אינה אלא על דברי תורה, שנאמר: "פוטר מים ראשית מדון" (משלי יז, יד). דבר זה מובן כהתייחסות לחטא הזנחת התורה, שכן התורה נמשלה למים, המביאים חיים לעולם.

וכשם שהדין בנוגע ללימוד תורה קודם לדין על מעשה של קיום מצווה, כך גם השכר על לימוד תורה קודם לשכר על מעשה של קיום מצווה, כפי שנאמר: "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם, וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ" (תהילים קה:מד–מה). השכר הראשון הוא על שמירת החוקים, וכפי שהוסבר בדף לז ע"א, זהו רמז ללימוד תורה.

§ המשנה מלמדת שכל מי שאינו עוסק בלימוד מקרא, ולא בלימוד משנה, ולא בדרך ארץ, אינו מן היישוב. רבי יוחנן אומר: ואף הוא פסול לעדות, שכן אין לסמוך על אדם זה. תנו רבנן: האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב, שכן הוא מבזה את עצמו בחוסר בושתו לאכול ברבים. ויש אומרים שהוא אף פסול לעדות. רבי אידי בר אבין אמר: ההלכה היא כדעת מי שנאמר בשמו: ויש אומרים.

בדומה לכך, בר קפרא לימד: אדם כעסן