נוֹשְׂאֵי קֵיסָר שְׁמָרוּנִי כׇּל הַלַּיְלָה. אֲמַרוּ לֵיהּ: שֶׁמָּא דְּבַר עֶרְוָה בָּא לְיָדְךָ וְנִיצַּלְתָּ הֵימֶנּוּ, דִּתְנֵינָא: כׇּל הַבָּא דְּבַר עֶרְוָה לְיָדוֹ וְנִיצַּל הֵימֶנּוּ – עוֹשִׂין לוֹ נֵס. ״גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ״ – כְּגוֹן רַבִּי צָדוֹק וַחֲבֵירָיו.
חיילים [נושאי קיסר] ששמרו עליי כל הלילה. אמרו לו: שמא דבר ערווה נזדמן לך וניצלת ממנו, ולכן אירע לך נס. כפי שלמדנו: לגבי כל אדם שדבר ערווה נזדמן לו וניצל ממנו, נעשה לו נס. כפי שנאמר: "גיבורי כוח עושי דברו, לשמוע בקול דברו" (תהילים קג:כ). זה מתייחס לאדם כגון רבי צדוק וחבריו.
רַבִּי צָדוֹק תְּבַעְתֵּיהּ הָהִיא מַטְרוֹנִיתָא, אֲמַר לַהּ: חֲלַשׁ לִי לִיבַּאי וְלָא מָצֵינָא, אִיכָּא מִידֵּי לְמֵיכַל? אֲמַרָה לֵיהּ: אִיכָּא דָּבָר טָמֵא. אֲמַר לַהּ: מַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּעָבֵיד הָא – אָכֵול הָא. שְׁגַרַת תַּנּוּרָא, קָא מַנְּחָא לֵיהּ. סָלֵיק וְיָתֵיב בְּגַוֵּיהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: מַאי הַאי? אֲמַר לַהּ: דְּעָבֵיד הָא – נָפֵיל בְּהָא. אַמְרַהּ לֵיהּ: אִי יָדְעִי כּוּלֵּי הַאי – לָא צַעַרְתָּיךְ.
לְמָה זֶה מִתְיַחֵס? רבי צדוק פותה על ידי אצילה מסוימת לקיים עמה יחסי מין. אמר לה: לבי חלש ואיני מסוגל כעת; האם יש משהו לאכול שיוכל לחזק אותי? אמרה לו: יש דבר שאינו כשר. אמר לה: מה ההבדל? מי שעושה דבר כזה גם אוכל דבר כזה. היא הסיקה את התנור והניחה בו את המאכל הלא כשר בתוכו לצלייה. הוא עלה וישב בתוך התנור. אמרה לו: מה פשר הדבר הזה? אמר לה: מי שעושה זאת נופל לזה, כלומר, לאש הגיהינום. אמרה לו: אילו ידעתי שהדבר כה חמור בעיניך, לא הייתי גורמת לך צער כזה.
רַב כָּהֲנָא הֲוָה קָמְזַבֵּין דִּיקּוּלֵי, תְּבַעְתֵּיהּ הָהִיא מַטְרוֹנִיתָא. אֲמַר לַהּ: אֵיזִיל אֱיקַשֵּׁיט נַפְשַׁאי, סָלֵיק וְקָנָפֵיל מֵאִיגָּרָא לְאַרְעָא. אֲתָא אֵלִיָּהוּ קַבְּלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אַטְרַחְתַּן אַרְבַּע מְאָה פַּרְסֵי! אֲמַר לֵיהּ: מִי גְּרַם לִי, לָאו עַנְיוּתָא? יְהַב לֵיהּ שִׁיפָא דְּדִינָרֵי.
הגמרא מוסיפה ומספרת: רב כהנא היה מוכר סלים קלועים מעלי דקל לנשים. אישה אצילה אחת פיתתה אותו לקיים עמה יחסי אישות. אמר לה: הניחי לי ללכת ולהתקשט תחילה. הוא עלה לגג ונפל מן הגג לעבר הקרקע. אליהו הנביא בא ותפס אותו. אליהו הנביא אמר לרב כהנא: הטרחת אותי ללכת ארבע מאות פרסה [parsei] כדי להצילך. רב כהנא אמר לו: מה גרם לי להיות במצב הזה של פיתוי? וכי לא העוני, שאני נאלץ לעסוק במלאכה שמביאה אותי לבוא במגע עם נשים? אליהו נתן לו סל [shifa] מלא דינרים, כדי לחסוך ממנו את הצורך לעבוד כרוכל.
רָמֵי לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: תְּנַן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה אוֹתָן וְאוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בְּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, אֵלּוּ הֵן: כִּיבּוּד אָב וְאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם.
§ רבא מקשה סתירה על רב נחמן ושואל: למדנו במשנה (פאה א:א): אלו הם הדברים שאדם עוסק בהם ואוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן של השכר קיימת לו לעולם הבא, ואלו הם: כיבוד אב ואם, גמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו; ותלמוד תורה כנגד כולם.
בְּכִיבּוּד אָב וָאֵם כְּתִיב: ״לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ״, בִּגְמִילוּת חֲסָדִים כְּתִיב: ״רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד״,
רבא מצטט את המקור לכל אחת מן הקביעות הללו. באשר לכיבוד אב ואם, כתוב: "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך" (דברים ה:טז), דבר המצביע על כך שאדם מקבל שכר בעולם הזה. באשר לגמילות חסדים, כתוב: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים, צדקה וכבוד" (משלי כא:כא), וכל אלה חלים בעולם הזה.
וּבַהֲבָאַת שָׁלוֹם כְּתִיב: ״בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרׇדְפֵהוּ״, וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אָתְיָא ״רְדִיפָה״ ״רְדִיפָה״. כְּתִיב הָכָא: ״בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרׇדְפֵהוּ״, וּכְתִיב הָתָם: ״רֹדֵף צְדָקָה וָחֶסֶד״. בְּתַלְמוּד תּוֹרָה כְּתִיב: ״כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ״.
ובעניין עשיית שלום נאמר: "בקש שלום ורדפהו" (תהילים לד:טו). ורבי אבהו אומר: דבר זה נלמד באמצעות גזירה שווה בין הלשון רדיפה הכתובה לעניין רדיפת שלום ובין הלשון רדיפה הכתובה בפסוק אחר. נאמר כאן: "בקש שלום ורדפהו", ונאמר שם, לעניין גמילות חסדים: "רדף צדקה וחסד". מכאן שאדם הרודף שלום יזכה גם לחיים, לשגשוג ולכבוד. ולעניין לימוד תורה נאמר: "כי הוא חייך ואורך ימיך" (דברים ל:כ).
בְּשִׁילּוּחַ הַקֵּן נָמֵי כְּתִיב: ״לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים״, לִיתְנֵי נָמֵי הָא! תְּנָא וְשַׁיַּיר. תָּנֵי תַּנָּא: ״אֵלּוּ דְּבָרִים״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ תְּנָא וְשַׁיַּיר?!
רבא שאל: באשר לשילוח האם מן הקן גם כן נאמר: "למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים כב:ז), אם כן שילמד גם את המצווה הזאת. רב נחמן השיב: הוא שנה כמה מקרים והשמיט אחרים, כלומר, התנא לא מנה את הכול. רבא אמר לו: הרי התנא שנה: אלו הם הדברים, ומכאן שרק המצוות הללו כלולות, ואתה אומר שהוא שנה כמה והשמיט אחרים?
אָמַר רָבָא: רַב אִידִי אַסְבְּרַאּ לִי: ״אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ״ – וְכִי יֵשׁ צַדִּיק טוֹב וְיֵשׁ צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ טוֹב? אֶלָּא: טוֹב לַשָּׁמַיִם וְלַבְּרִיּוֹת – זֶהוּ צַדִּיק טוֹב, טוֹב לַשָּׁמַיִם וְרַע לַבְּרִיּוֹת – זֶהוּ צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ טוֹב.
אלא, רבא אמר: רב אידי הסביר לי את העניין. הפסוק אומר: "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ" (ישעיהו ג:י). ופסוק זה קשה, שכן וכי יש צדיק שהוא טוב ויש צדיק שאינו טוב? אלא, כך יש להבין פסוק זה: מי שהוא טוב גם כלפי שמים וגם כלפי הבריות הוא צדיק טוב; מי שהוא טוב כלפי שמים אך רע כלפי הבריות הוא צדיק שאינו טוב.
כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לוֹ״. וְכִי יֵשׁ רָשָׁע רַע וְיֵשׁ שֶׁאֵינוֹ רַע? אֶלָּא: רַע לַשָּׁמַיִם וְרַע לַבְּרִיּוֹת – הוּא רָשָׁע רַע, רַע לַשָּׁמַיִם וְאֵינוֹ רַע לַבְּרִיּוֹת – זֶהוּ רָשָׁע שֶׁאֵינוֹ רַע.
רבא ממשיך: בהערה דומה, כתוב: "הוֹי לָרָשָׁע רָע, כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לוֹ" (ישעיהו ג:יא). וכי יש אדם רשע שהוא רע, והאם יש אחד שאינו רע? אלא, מי שהוא רע כלפי שמים ורע כלפי בני אדם הוא רשע רע; ומי שהוא רע כלפי שמים ואינו רע כלפי בני אדם הוא רשע שאינו רע. לגבי העניין הנדון, רק מי שמקיים מצוות שמועילות לאחרים מקבל את פירות מצוותיו בעולם הזה. דבר זה אינו חל על שילוח הקן, שהוא מעשה שאינו מועיל לאנשים אחרים.
הַזְּכוּת יֵשׁ לָהּ קֶרֶן וְיֵשׁ לָהּ פֵּירוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב וְגוֹ׳״ – עֲבֵירָה יֵשׁ לָהּ קֶרֶן וְאֵין לָהּ פֵּירוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹי לָרָשָׁע רָע וְגוֹ׳״
§ ביחס למשנה בפאה, הגמרא קובעת: למעשה של זכות יש קרן של שכר ויש לו פירות, כלומר, אדם מקבל שכר נוסף מעבר לזה שניתן על המצווה עצמה, במקביל לקרן ולפירות, כפי שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיהו ג:י). לעבירה יש קרן של עונש אבל אין לה פירות, כלומר, אין עונש נוסף מעבר לכך, כפי שנאמר: "אוי לרשע רע, כי גמול ידיו יעשה לו" (ישעיהו ג:יא), אך לא יותר ממעשה ידיו.
וְאֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים: ״וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ״? עֲבֵירָה שֶׁעוֹשָׂה פֵּירוֹת – יֵשׁ לָהּ פֵּירוֹת. וְשֶׁאֵין עוֹשָׂה פֵּירוֹת – אֵין לָהּ פֵּירוֹת.
אבל כיצד אבין את משמעות הפסוק הבא העוסק בחוטאים: "לכן יאכלו מפרי דרכם, וממועצותיהם ישבעו" (משלי א:לא)? פסוק זה מצביע על כך שהעונש על החטא חורג מעבר לקרן שלו, והרשעים מקבלים עונשים נוספים. הגמרא משיבה שהדבר חל על חטא שמניב רווחים, כלומר, מקרה שבו יש השלכות מעשיות לחטאו של אדם. לדוגמה, אם אחרים לומדים לנהוג באופן דומה, למעשיו יש רווחים גם מבחינת העונש. לעומת זאת, חטא שאינו מניב רווחים אינו מניב רווחים גם כעונש.
מַחְשָׁבָה טוֹבָה מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה׳ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה׳ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה׳ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ״. מַאי: ״ולְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ״? אָמַר רַב אַסִּי: אֲפִילּוּ חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאָהּ.
הגמרא מוסיפה ללמד: הקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה, כפי שנאמר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו" (מלאכי ג:טז). הגמרא מסבירה: מה משמעות הביטוי "ולחושבי שמו"? אמר רב אסי: אפילו אם אדם התכוון לקיים מצווה אך מחמת נסיבות שמעבר לשליטתו לא קיים אותה, הכתוב מעלה עליו כאילו קיים את המצווה, שכן הוא בכלל החושבים על שמו.
מַחְשָׁבָה רָעָה אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע ה׳״. וְאֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: ״הִנְנִי מֵבִיא אֶל הָעָם הַזֶּה רָעָה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם״? מַחְשָׁבָה שֶׁעוֹשָׂה פְּרִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה, מַחְשָׁבָה שֶׁאֵין בָּהּ פְּרִי – אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה.
אבל הקדוש ברוך הוא אינו מצרף מחשבה רעה למעשה, כפי שנאמר: "אילו ראיתי און בלבי, ה' לא ישמע" (תהילים סו:יח). אבל כיצד אני מקיים את משמעות הפסוק: "הנני מביא על העם הזה רעה, פרי מחשבותם" (ירמיהו ו:יט)? במקרה של מחשבה רעה שעושה פרי, כלומר, שמובילה למעשה, הקדוש ברוך הוא מצרף אותה אל המעשה והאדם נענש גם על המחשבה. ואם זו מחשבה שאינה עושה פרי, הקדוש ברוך הוא אינו מצרף אותה אל המעשה.
וְאֶלָּא הָא דִּכְתִיב: ״לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת [בֵּית] יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם״? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הָהוּא בַּעֲבוֹדָה זָרָה הוּא דִּכְתִיב, דְּאָמַר מָר: חֲמוּרָה עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכׇּל הַכּוֹפֵר בָּהּ כְּמוֹדֶה בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.
הגמרא שואלת: אבל לגבי מה שנכתב: "למען תפוש את בית ישראל בלבם" (יחזקאל י״ד:ה׳), שממנו משתמע שאפשר להיענש על מחשבות בלבד, למה מתייחס פסוק זה? רב אחא בר יעקב אמר: זה נאמר לגבי עבודה זרה, שכן אמר החכם: עבודה זרה היא חמורה מאוד, שכל הכופר בה הרי הוא כמי שמודה באמת של כל התורה. ולעומת זאת, מי שמקבל עליו עבודה זרה נחשב כמי שדחה את כל התורה. מחמת חומרתה של עבודה זרה, אדם נענש אפילו על הרהור בעבירה זו.
עוּלָּא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ – הוּתְּרָה לוֹ. הוּתְּרָה לוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא: נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶיתֵּר.
אולא אמר: יש להסביר זאת בהתאם ל אמירה של רב הונא, שכן רב הונא אומר: כאשר אדם עובר עבירה ושונה את עבירתו, היא מותרת לו. הגמרא מקשה על אמירה זו: האם יעלה על דעתך שהעבירה מותרת לו משום שחטא פעמיים? אלא, היא נעשית כאילו הייתה מותרת לו, שכן הוא מתרגל להתנהגות זו ואינו חש עוד שזהו חטא.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּעֲבוֹר עֲבֵירָה בַּסֵּתֶר וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה׳ אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי, וְאֶת שֵׁם קׇדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ״.
רבי אבהו אומר בשם רבי חנינא: מוטב לו לאדם שיעבור עבירה בסתר ולא יחלל את שם שמים בפרהסיה [befarhesya], שנאמר: “ואתם בית ישראל כה אמר אדני ה׳: לכו עבדו איש את גילוליו, גם כי אינכם שומעים אלי, ואת שם קדשי לא תחללו עוד” (יחזקאל כ:לט).
אָמַר רַבִּי אִלְעַאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו – יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים, וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא.
רבי אילאי הזקן אומר: אם אדם רואה שיצר הרע שלו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירים אותו, וילבש בגדים שחורים, ויתכסה בלבוש שחור פשוט, ויעשה מה שלבו חפץ, אך לא יחלל את שם שמים בפרהסיה.
אִינִי? וְהָתַנְיָא: כׇּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ – רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵירָה בַּסֵּתֶר!
הגמרא שואלת: האם כך הוא? והרי שנינו בברייתא: לגבי כל מי שאינו חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא בא לעולם. מהו זה? מי נחשב למי שאינו חס על כבוד קונו? רבה אומר: זה המסתכל בקשת, שנאמר עליה: "כמראה דמות כבוד ה'" (יחזקאל א:כח). רב יוסף אומר: זה העובר עבירה בסתר, שמכאן נראה שהוא ירא מבני אדם אך אינו חושש לכבוד קונו.
לָא קַשְׁיָא, הָא – דְּמָצֵי כָּיֵיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא – דְּלָא מָצֵי כָּיֵיף לְיִצְרֵיהּ.
הגמרא משיבה: אין זה קשה, שכן מקור זה, האומר שמי שעובר עבירה בסתר אינו חושש לכבוד קונו, מתייחס למי שיכול להתגבר על יצרו הרע אך בכל זאת בוחר לעבור עבירה בסתר. ואילו אותו מקור, הקובע שמוטב לו לעבור עבירה בסתר, מתייחס למי שאינו יכול להתגבר על יצרו הרע.
תְּנַן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִילּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי ״אֵין מַקִּיפִין״? אָמַר מָר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂים כְּחֶנְווֹנִי. מָר בְּרֵיהּ דְּרַבְנָא אָמַר: לוֹמַר שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה – מַכְרַעַת.
למדנו במשנה שם (ראו אבות ד:ה): אין נותנים אשראי על חילול השם, בין אם אדם חטא בשוגג ובין במזיד. הגמרא שואלת: מה משמעות הביטוי: אין נותנים אשראי [מַקִּיפִין]? מר זוטרא אומר: פירוש הדבר הוא שהקדוש ברוך הוא אינו נוהג כבעל חנות ונותן אשראי. אלא, האדם נענש בלא דיחוי. מר, בנו של רבנא, אומר: כלומר, שאם זכויותיו ועוונותיו של אדם שקולים, עוון חילול השם מכריע את כף המאזניים לצד חטאיו. במילים אחרות, אם בין חטאיו יש גם עבירה של חילול השם, הקדוש ברוך הוא אינו ממתין לאדם זה שיעשה מצווה כדי לאזן את החטא.
תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם
החכמים לימדו: לעולם