כׇּל מִצְוָה שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל קוֹדֶם כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ – נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. לְאַחַר כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ – אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּאָרֶץ, חוּץ מִן הַשְׁמָטַת כְּסָפִים וְשִׁילּוּחַ עֲבָדִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּצְטַוּוּ עֲלֵיהֶם לְאַחַר כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ – נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
כל מצווה שבני העם היהודי נצטוו לקיים לפני כניסתם לארץ ישראל, כלומר, שלא הייתה קשורה לכניסה לארץ, נוהגת הן בארץ ישראל והן מחוץ לארץ ישראל. ולעומת זאת, כל מצווה שנצטוו לקיים לאחר שנכנסו לארץ ישראל נוהגת רק בארץ ישראל, למעט ביטול חובות כספיים בשנת השמיטה (ראו דברים ט״ו:א׳–ב׳), ושחרור עבדים בשנת היובל (ראו ויקרא כ״ה:ל״ט–מ״א). אף על פי שהיהודים נצטוו לגבי מצוות אלו לקיימן רק לאחר כניסתם לארץ ישראל, מצוות אלו נוהגות הן בארץ ישראל והן מחוץ לארץ ישראל.
הַשְׁמָטַת כְּסָפִים חוֹבַת הַגּוּף הִיא!
הגמרא שואלת על הצורך בפסיקה זו: ביטול חובות ממוניים הוא חובת הגוף. מאחר שמצווה זו אינה מתייחסת לארץ, מהו החידוש בפסיקה שהיא חלה אפילו מחוץ לארץ ישראל?
לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְכִדְתַנְיָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט״ – בִּשְׁתֵּי שְׁמִיטוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר: אַחַת שְׁמִיטַּת קַרְקַע, וְאַחַת שְׁמִיטַּת כְּסָפִים. בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע – אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים, בִּזְמַן שֶׁאִי אַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע – אִי אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים.
הגמרא משיבה: יש צורך להזכיר את ביטול החובות רק עבור מה שנלמד בברייתא. כפי שנלמד בברייתא שרבי יהודה הנשיא אומר: הפסוק קובע בהקשר של ביטול החובות: "וזה דבר השמיטה שמוט" (דברים טו:ב). הפסוק מדבר על שני סוגי ביטול: אחד הוא שחרור קרקע ואחד הוא ביטול חובות כספיים. מאחר ששניהם הוצמדו זה לזה, ניתן ללמוד את הדבר הבא: בזמן שאתם משחררים קרקע, כאשר שנת היובל נוהגת, אתם מבטלים חובות כספיים; בזמן שאינכם משחררים קרקע, כגון בזמן הזה, כאשר שנת היובל אינה נוהגת עוד, אף אתם אינכם מבטלים חובות כספיים.
וְאֵימָא: בִּמְקוֹם שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע – אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים, וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין אַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע – אֵין אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה׳״ מִכׇּל מָקוֹם.
הגמרא שואלת: אבל מדוע שלא נאמר שאפשר ללמוד את הדבר הבא מן ההיקש הזה: במקום שבו אתה משחרר קרקע, כלומר, בארץ ישראל, אתה מבטל חובות כספיים, ובמקום שבו אינך משחרר קרקע, אינך מבטל חובות כספיים. אם כן, ביטול החובות היה חל רק בארץ ישראל, אף על פי שחובה זו אינה תלויה בארץ. לכן, הפסוק אומר: "כי קרא שמיטה לה'" (דברים טו:ב), כדי להורות שחובה זו חלה בכל מקרה, אפילו מחוץ לארץ ישראל. זהו החידוש שבדבריו של רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון.
שִׁילּוּחַ עֲבָדִים חוֹבַת הַגּוּף הִיא! סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ״, בָּאָרֶץ – אִין, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – לָא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יוֹבֵל הִיא״ – מִכׇּל מָקוֹם.
הגמרא שואלת על הצורך בפסיקה השנייה של רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון: שחרור עבדים הוא גם חובת הגוף, ולא חובה התלויה בארץ. מה החידוש בפסיקה זו? הגמרא משיבה שהיה יכול לעלות על דעתך לומר: מאחר שנאמר: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (ויקרא כה:י), אפשר היה לומר: "בארץ," כן, מצווה זו נוהגת, אבל מחוץ לארץ ישראל, לא, השחרור אינו חל. לכן אותו פסוק גם אומר את הלשון הנראית מיותרת: "יובל היא" (ויקרא כה:י), כדי לציין שהיא חלה בכל מקרה, בכל המקומות.
אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בָּאָרֶץ״? בִּזְמַן שֶׁהַדְּרוֹר נוֹהֵג בָּאָרֶץ – נוֹהֵג בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אֵין דְּרוֹר נוֹהֵג בָּאָרֶץ – אֵינוֹ נוֹהֵג בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
הגמרא שואלת: אם כן, מה פירוש הדבר כאשר הפסוק אומר: "בכל הארץ"? הגמרא משיבה שביטוי זה מלמד: כאשר החירות של עבדים נוהגת בארץ ישראל, היא גם נוהגת מחוץ לארץ ישראל, וכאשר החירות של עבדים אינה נוהגת בארץ ישראל, אינה נוהגת מחוץ לארץ ישראל. המצווה תלויה בשאלה אם שנת היובל נוהגת, ולא במקום הנדון.
תְּנַן הָתָם: הֶחָדָשׁ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה בְּכׇל מָקוֹם, עׇרְלָה הֲלָכָה, וְהַכִּלְאַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מַאי הֲלָכָה? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הִלְכְתָא מְדִינָה. עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.
למדנו במשנה שם (ערלה ג:ט): החדש אסור מן התורה בכל מקום; וערלה אסורה מחוץ לארץ ישראל לפי הלכה, כפי שהגמרא תסביר מיד; וכלאים אסורים מחוץ לארץ מדברי חכמים. הגמרא שואלת: מהי אותה הלכה, הנזכרת לגבי ערלה? רב יהודה אומר ששמואל אומר: זוהי הלכה מקומית, כלומר, כך היה מנהגם של היהודים במקומות שבהם התיישבו. עולא אומר שרבי יוחנן אומר: זוהי הלכה שנמסרה למשה מסיני.
אֲמַר לֵיהּ עוּלָּא לְרַב יְהוּדָה: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי – הַיְינוּ דְּשָׁנֵי לַן בֵּין סְפֵק עׇרְלָה לִסְפֵק כִּלְאַיִם.
עולא אמר לרב יהודה: מובן, לפי דעתי, כפי שאני אומר בשם רבי יוחנן שהמשנה מתכוונת שזו הלכה שנמסרה למשה מסיני, זהו הטעם שבגללו אנו מבחינים בין פירות שמעמדם כערלה הוא מסופק, שאסורים מחוץ לארץ ישראל לפי ההלכה שנמסרה למשה מסיני, לבין תוצרת שמעמדה ככלאים הוא מסופק, שמותרת מחוץ לארץ ישראל, שכן איסור כלאים חל מחוץ לארץ ישראל רק מדברי חכמים.
דִּתְנַן: סְפֵק עׇרְלָה, בָּאָרֶץ – אָסוּר, בְּסוּרְיָא – מוּתָּר. בְּחוּצָה לָאָרֶץ יוֹרֵד וְלוֹקֵחַ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ לוֹקֵט.
זהו כפי שלמדנו במשנה (ערלה ג:ט): פרי שמעמדו כערלה מסופק אסור בארץ ישראל, ומותר בסוריה בלי לחשוש למעמדו המסופק. מחוץ לארץ ישראל, יהודי רשאי לרדת לשדה של הגוי ולקנות מן הגוי פרי שהוא ערלה, ובלבד שהיהודי אינו רואה אותו לוקט אותו.
וְאִילּוּ גַּבֵּי כִלְאַיִם תְּנַן: כֶּרֶם הַנָּטוּעַ יָרָק, וְיָרָק נִמְכָּר חוּצָה לוֹ, בָּאָרֶץ – אָסוּר, בְּסוּרְיָא – מוּתָּר,
אף על פי כן, למדנו במשנה לגבי הלכות של כלאים (ערלה ג:ט): אם כרם נטועים בו ירקות, ויש ירקות הנמכרים בחוץ לכרם, אך אין הוכחה שירקות אלו באו מן הכרם, בארץ ישראל הם אסורים. הטעם הוא שמכיוון שייתכן שהירקות באו מן הכרם, ההלכה מחמירה במקרה של איסור מן התורה. בסוריה ירקות אלו מותרים.
בְּחוּצָה לָאָרֶץ – יוֹרֵד וְלוֹקֵט. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִלְקוֹט בַּיָּד.
מחוץ לארץ ישראל, אם הבעלים הגוי של שדה שיש בה כלאיים יורד לשדהו ואוסף תוצרת, אזי, ובלבד שהיהודי אינו אוסף אותה ביד, מותר לו לקנות את התוצרת מן הגוי. מכאן עולה שמחוץ לארץ ישראל יש הבדל בין עורלה שספקה לבין כלאיים שספקם. דבר זה מובן אם עורלה אסורה מכוח הלכה שנמסרה למשה מסיני, ואילו כלאיים אסורים מדברי חכמים.
אֶלָּא לְדִידָךְ
אבל לפי דעתך, שלא עורלה ולא כלאיים אסורים על פי דין תורה,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria