אַקְרוּב עוֹמֶר וַהֲדַר אֲכוּל.
הם הקריבו את העומר ורק לאחר מכן הם אכלו.
אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְאַחַר יְרוּשָּׁה וִישִׁיבָה, נֵיכוֹל לְאַלְתַּר! לָא הֲווֹ צְרִיכִי,
אלא שלפי מי שאומר שהמונח מושב מלמד שאיסור התבואה החדשה חל רק לאחר ירושה וישיבה בארץ ישראל, שיאכלו היהודים מיד מתבואת הארץ. הגמרא משיבה: לא היו צריכים לאכול מן התבואה החדשה, שכן עדיין היה להם מן. ואף שלא אכלו מן התבואה החדשה של ארץ ישראל, הטעם לא היה מפני שהייתה אסורה.
דִּכְתִיב ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת, אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן״. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת״, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן״. וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן״, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת״. הָא כֵּיצַד? בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה וּפָסַק מָן מִלֵּירֵד, וְהָיוּ מִסְתַּפְּקִין מִמָּן שֶׁבִּכְלֵיהֶם עַד שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן.
זהו כפי שנכתב: "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת; את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען" (שמות טז:לה). הגמרא מנתחת פסוק זה: אי אפשר לומר שהם אכלו "עד בואם אל ארץ נושבת," כלומר, שהם עדיין אכלו את המן כאשר נכנסו לארץ ישראל, שהרי כבר נאמר: "אל קצה ארץ כנען," ומכאן שהם הפסיקו לאכול מן לפני שנכנסו לארץ ישראל, בערבות מואב. ואי אפשר לומר שהם אכלו מן רק עד שהגיעו "אל קצה ארץ כנען," שהרי כבר נאמר: "עד בואם אל ארץ נושבת." כיצד ניתן ליישב את הפסוקים הללו? משה מת בשבעה באדר והמן פסק מלרדת, והם אכלו מן שהיה נותר בכליהם עד שישה עשר בניסן, אף לאחר שנכנסו לארץ ישראל.
תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה״. וְכִי אַרְבָּעִים שָׁנָה אָכְלוּ? וַהֲלֹא אַרְבָּעִים שָׁנָה חָסֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם אָכְלוּ! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: עוּגוֹת שֶׁהוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, טָעֲמוּ בָּהֶם טַעַם מָן.
נלמד בברייתא אחרת בנוגע לפסוק: "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה" (שמות טז:לה). וכי הם באמת אכלו אותו במשך ארבעים שנה? והלא לא אכלו אותו אלא ארבעים שנה פחות שלושים יום? המן החל לרדת בשישה עשר באייר בשנה הראשונה במדבר, והם הפסיקו לאכול אותו בשישה עשר בניסן בשנה הארבעים. אלא, פסוק זה בא ללמדך שטעמו את טעם המן במצות, בעוגות שהוציאו ממצרים בחמישה עשר בניסן בשנה הראשונה, וזה קיים אותם עד שירד המן.
תַּנְיָא אִידַּךְ: בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה, וּבְשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלַד. מִנַּיִן שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּמׇת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳״, וּכְתִיב: ״וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם״, וּכְתִיב: ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳״, וּכְתִיב: ״מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר״
שנויה בברייתא אחרת: משה מת בשבעה באדר, ואף נולד בשבעה באדר. מנין נלמד שמשה מת בשבעה באדר? שנאמר: "וימת שם משה עבד ה'" (דברים לד:ה), וכתוב: "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום" (דברים לד:ח). וכתוב: "ויהי אחרי מות משה עבד ה'" (יהושע א:א), וכתוב: "משה עבדי מת ועתה קום עבור את הירדן הזה" (יהושע א:ב).
וּכְתִיב: ״עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵדָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן״ וּכְתִיב: ״וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן״, צֵא מֵהֶן שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה יָמִים לְמַפְרֵעַ, הָא לָמַדְתָּ שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה.
הברייתא ממשיכה: וכך כתוב: “עברו בקרב המחנה וצוו את העם לאמור: הכינו לכם צידה, כי בעוד שלושת ימים אתם עוברים את הירדן” (יהושע א:יא). וכך כתוב: “והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון” (יהושע ד:יט). הפחת למפרע מן התאריך ההוא, עשרה בניסן, את שלושים ושלושת הימים האחרונים, כלומר, שלושים ימי האבל על משה ושלושת ימי ההכנה לפני חציית הירדן, ולמד מכאן שמשה מת בשבעה באדר.
וּמִנַּיִן שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלַד מֹשֶׁה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַיּוֹם״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַיּוֹם״? מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְמַלֵּא שְׁנוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא״.
הברייתא ממשיכה: ומנין נלמד שמשה נולד בשבעה באדר? כפי שנאמר: "ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום; לא אוכל עוד לצאת ולבוא" (דברים לא:ב). מאחר שאין צורך שהפסוק יאמר "היום," שכן משה היה יכול לומר בפשטות: בן מאה ועשרים שנה אנכי. מה משמעות הדבר כאשר הפסוק אומר "היום"? ניתן ללמוד מכך שמשה נולד באותו תאריך, כלומר, היה בן מאה ועשרים שנה בדיוק. דבר זה מלמד שהקדוש ברוך הוא יושב ומשלים את שנותיהם של הצדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, כפי שנאמר: "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג:כו).
תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ, וְנוֹהֲגוֹת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
שנינו בברייתא שרבי שמעון בן יוחאי אומר: נצטוו ישראל לקיים שלוש מצוות מיד עם כניסתם לארץ ישראל: החדש, כלאים וערלה, ואלו נוהגות בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ.
וְהוּא הַדִּין שֶׁיִּנְהֲגוּ, וּמָה חָדָשׁ, שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם, וְאֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר הֲנָאָה, וְיֵשׁ הֶיתֵּר לְאִיסּוּרוֹ, נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ –
והדבר הגיוני, כלומר, ניתן להסיק באמצעות טיעון של קל וחומר שכל אחת מן המצוות הללו צריכה לחול בכל מקום. אם איסור התבואה החדשה, שאיסורה אינו איסור קבוע, שכן הוא אינו חל על תבואה שצמחה לאחר שהוקרב העומר בשישה עשר בניסן, ושאיסורה אינו איסור של הפקת הנאה, שכן שימושים אחרים מלבד אכילה מותרים, ויש התרה לאיסורה, כלומר, תבואה שצמחה לפני שישה עשר בניסן נעשית מותרת לאחר שהובא קורבן העומר, נוהג הן בארץ ישראל והן מחוץ לארץ ישראל, אותה הלכה ודאי צריכה לחול גם על כלאיים.
כִּלְאַיִם, שֶׁאִיסּוּרָן אִיסּוּר עוֹלָם, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה, וְאֵין הֶיתֵּר לְאִיסּוּרָן – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּנְהֲגוּ בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ? וְהוּא הַדִּין לְעׇרְלָה בִּשְׁתַּיִם.
רבי שמעון בן יוחאי מפרט: באשר לכלאים, שאיסורם הוא איסור קבוע, שכן לעולם אינו פוקע, ושאיסורם הוא איסור של הנאה, מאחר שאין ליהנות בשום אופן מכלאי הכרם, ושאין התרה לאיסורם, האם אין זה הגיוני שיחולו הן בארץ ישראל והן מחוץ לארץ ישראל? וכן הדין בערלה לגבי שתיים מן הנקודות הללו. ערלה אינה איסור קבוע, שכן היא חלה רק בשלוש השנים הראשונות שבהן העץ מוציא פרי, אך אין ליהנות ממנה, ופירות של שלוש השנים הראשונות לעולם אינם נעשים מותרים.
רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, אומר: