חוּץ מִן הָעׇרְלָה וְכִלְאַיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הֶחָדָשׁ.
זהו מלבד המצוות של עורלה וכלאים, החלות אף מחוץ לארץ ישראל. רבי אליעזר אומר: כך היא ההלכהאף לגבי האיסור לאכול מן התבואה החדשה לפני שהובא קרבן העומר בשישה עשר בניסן.
גְּמָ׳ מַאי תְּלוּיָה וּמַאי שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה? אִילֵימָא תְּלוּיָה – דִּכְתִיב בַּהּ ״בִּיאָה״, וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה – דְּלָא כְּתִיב בַּהּ ״בִּיאָה״, וַהֲרֵי תְּפִילִּין וּפֶטֶר חֲמוֹר, דִּכְתִיב בָּהֶן ״בִּיאָה״, וְנוֹהֲגִין בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ!
גמרא: הגמרא שואלת: מה הכוונה במצוות התלויות בארץ, ומה הכוונה במצוות שאינן תלויות בארץ? אם נאמר שמצווה נקראת תלויה במקרה שבו נאמר בפסוק לגביה: ביאה לארץ ישראל, ושמצווה שאינה תלויה בארץ היא כזו שלגביה לא נאמרו הפועל: ביאה, או הפועל: הבאה, בפסוק לגביה, הרי שזה יוביל לקושי: והרי ישנן מצוות הנחת תפילין ופדיון פטר חמור, שבהן הפסוק אומר: הבאה, בפרשה: "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני... וכל פטר חמור תפדה בשה... והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך" (שמות יג, יא–טז), ואף על פי כן מצוות אלו נוהגות הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ.
אָמַר רַב יְהוּדָה: הָכִי קָאָמַר: כׇּל מִצְוָה שֶׁהִיא חוֹבַת הַגּוּף – נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ, חוֹבַת קַרְקַע – אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּאָרֶץ.
רב יהודה אמר שכך המשנה אומרת: כל מצווה שהיא חובת הגוף, כלומר, חובה המוטלת על האדם, נוהגת הן בארץ ישראל והן מחוץ לארץ ישראל. ולעומת זאת, חובת הקרקע, כלומר, מצווה החלה במיוחד על הארץ ועל גידוליה, נוהגת רק בארץ ישראל.
מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אֵלֶּה הַחֻקִּים״ – אֵלּוּ הַמִּדְרָשׁוֹת. ״וְהַמִּשְׁפָּטִים״ – אֵלּוּ הַדִּינִים. ״אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן״ – זוֹ מִשְׁנָה. ״לַעֲשׂוֹת״ – זוֹ מַעֲשֶׂה.
הגמרא שואלת: מנין הדברים הללו נלמדים? הגמרא משיבה: כך הוא כפי שלימדו חכמים בברייתא: הכתוב אומר: "אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה׳ אלהי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" (דברים יב:א). פסוק זה מתפרש כך: הביטוי "אלה החוקים" משמעו שאלו הן הדרשות שחכמים לומדים מן הפסוקים. לגבי הביטוי "והמשפטים", אלו הם דיני ממונות. לגבי "אשר תשמרון", זהו רמז ללימוד העניינים שצריך לשמור כדי לקיימם. ואילו הביטוי "לעשות", זהו רמז למעשה, לקיום המצוות בפועל.
״בָּאָרֶץ״ – יָכוֹל כׇּל הַמִּצְוֹת כּוּלָּן לֹא יְהוּ נוֹהֲגִים אֶלָּא בָּאָרֶץ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה״. אִי כׇּל הַיָּמִים, יָכוֹל יְהוּ נוֹהֲגִים בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בָּאָרֶץ״.
הברייתא ממשיכה: מן הביטוי "בארץ [ba’aretz]" אפשר היה לחשוב כי כל המצוות חלות רק בארץ ישראל. לכן, הפסוק גם אומר "כל הימים אשר אתם חיים על האדמה," כלומר, בכל מקום שאתם חיים. יתר על כן, אילו הרחמן היה כותב רק את הביטוי "כל הימים," אפשר היה לחשוב שכל המצוות צריכות לחול הן בארץ ישראל והן מחוץ לארץ ישראל. לכן, הפסוק גם אומר "בארץ."
אַחַר שֶׁרִיבָּה הַכָּתוּב וּמִיעֵט – צֵא וּלְמַד מִמַּה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן: ״אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כׇּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם וְגוֹ׳״ – מָה עֲבוֹדָה זָרָה מְיוּחֶדֶת, שֶׁהִיא חוֹבַת הַגּוּף, וְנוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ – אַף כֹּל שֶׁהִיא חוֹבַת הַגּוּף נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
הברייתא ממשיכה: משעה שהפסוק כולל אזורים שמחוץ לארץ ישראל וגם מוציא אזורים שמחוץ לארץ ישראל, כיצד נקבע אילו מצוות חלות מחוץ לארץ ואילו אינן חלות? הברייתא משיבה: צא ולמד ממה שנאמר לגבי עניין אחר המופיע בפסוק הבא: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם את אלוהיהם" (דברים יב:ב). כשם שאיסור עבודה זרה מובחן בכך שהוא חובת הגוף, והוא נוהג הן בארץ ישראל והן מחוץ לארץ ישראל, כך גם כל מצווה שהיא חובת הגוף נוהגת הן בארץ ישראל והן מחוץ לארץ ישראל. לעומת זאת, מצוות שהן חובה התלויה בארץ נוהגות רק בארץ ישראל.
חוּץ מִן הָעׇרְלָה וְהַכִּלְאַיִם. אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְקוּלָּא פְּלִיג אוֹ לְחוּמְרָא פְּלִיג?
§ המשנה מלמדת שכל המצוות התלויות בארץ נוהגות רק בארץ ישראל, מלבד עורלה ואיסור כלאיים. רבי אליעזר אומר: זו ההלכה אף לגבי האיסור לאכול מן התבואה החדשה. הועלתה לפניהם דילמה: האם רבי אליעזר חולק על התנא הראשון מתוך כוונה לפסוק באופן מקל יותר, או שמא הוא חולק על התנא הראשון מתוך כוונה לפסוק באופן מחמיר יותר?
לְחוּמְרָא פְּלִיג, וְהָכִי קָאָמַר תַּנָּא קַמָּא: חוּץ מִן הָעׇרְלָה וּמִן הַכִּלְאַיִם, דְּהִלְכְתָא גְּמִירִי לָהּ, אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר חוֹבַת קַרְקַע הִיא. אֲבָל חָדָשׁ, בָּאָרֶץ – אִין, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – לָא.
הגמרא מפרטת: ייתכן שרבי אליעזר חולק על התנא הראשון מתוך כוונה לפסוק באופן מחמיר יותר, וזה מה שהתנא הראשון אומר: כל המצוות התלויות בארץ נוהגות רק בארץ ישראל, חוץ מערלה וכלאים, שכן למדנו הלכה זו במסורת שנמסרה למשה מסיני. אף שאפשר לומר שכל אחת מהן היא חובת הארץ ולכן היה ראוי שתחול רק בארץ ישראל, מכל מקום הן נוהגות גם מחוץ לארץ ישראל. אבל איסור התבואה החדשה, שהוא חובת הארץ, כן, נוהג בארץ ישראל, אבל מחוץ לארץ ישראל לא, אינו נוהג.
מַאי טַעְמָא? ״מוֹשָׁב״ – לְאַחַר יְרוּשָּׁה וִישִׁיבָה מַשְׁמַע.
מהי הסיבה של התנא הראשון? בפסוק שנאמר לגבי היבול החדש: "בכל מושבותיכם" (ויקרא כג:יד), המונח מושב אינו אומר שההלכה הזאת חלה בכל מקום שבו יהודים חיים. אלא משמעותו היא שהמצווה חלה רק בארץ ישראל, שכן ביטוי זה מציין זמן לאחר ירושה וישיבה של ארץ ישראל בידי העם היהודי, כאשר הם אכן יושבים בארץ, ולא כאשר הם מצויים בתהליך כיבושה. זו דעתו של התנא הראשון.
וַאֲתָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמֵימַר: אַף חָדָשׁ נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. מַאי טַעְמָא? ״מוֹשָׁב״ – בְּכׇל מָקוֹם שֶׁאַתֶּם יוֹשְׁבִים.
ורבי אליעזר בא לומר: אף האיסור בנוגע ליבול החדש חל הן בארץ ישראל והן מחוץ לארץ ישראל. מה הטעם לשיטתו? הוא מסביר שהמונח מושב פירושו בכל מקום שאתם יושבים. זו דרך אפשרית אחת להבין את המחלוקת, שלפיה דעתו של רבי אליעזר מחמירה יותר מזו של התנא הראשון.
אוֹ דִלְמָא לְקוּלָּא פְּלִיג, וְהָכִי קָאָמַר תַּנָּא קַמָּא: חוּץ מִן הָעׇרְלָה וְהַכִּלְאַיִם, דְּהִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ, וְכׇל שֶׁכֵּן חָדָשׁ, דְּ״מוֹשָׁב״ – כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתֶּם יוֹשְׁבִים מַשְׁמַע.
או שמא רבי אליעזר חולק על התנא הראשון מתוך כוונה לפסוק באופן מקל יותר, וזה מה שהתנא הראשון אומר: כל המצוות התלויות בארץ נוהגות רק בארץ ישראל, מלבד ערלה וכלאים, שכן למדנו הלכה זו במסורת, וכל שכן מלבד התבואה החדשה, שנוהגת מחוץ לארץ ישראל, שכן המונח מושב מציין בכל מקום שאתם יושבים בו. זו דעתו של התנא הראשון.
וַאֲתָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמֵימַר: חָדָשׁ אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּאָרֶץ, דְּ״מוֹשָׁב״ – לְאַחַר יְרוּשָּׁה וִישִׁיבָה מַשְׁמַע. וּמַאי ״אַף״ – אַקַּמַּיְיתָא.
ורבי אליעזר בא לומר: איסור התבואה החדשה חל רק בארץ ישראל, שכן המונח מושב מציין זמן לאחר ירושה וישיבה של ארץ ישראל בידי העם היהודי. הגמרא שואלת: ולפי זה, מה משמעות המילה: אף, שבה פותח רבי אליעזר את דבריו? אין היא מתייחסת לערלה ולכלאים, החלים מחוץ לארץ ישראל, אלא לסעיף הראשון, הקובע שמצווה התלויה בארץ נוהגת רק בארץ ישראל. רבי אליעזר מוסיף שעיקרון זה כולל גם את התבואה החדשה.
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר אַבָּיֵי: מַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא. דְּתַנְיָא: לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״מוֹשָׁב״ אֵינוֹ אֶלָּא לְאַחַר יְרוּשָּׁה וִישִׁיבָה, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
לאחר שהציגה את שתי הדרכים שבהן ניתן להסביר את דעתו של רבי אליעזר, הגמרא מנסה להוכיח איזו מהן נכונה ומציעה: בוא ושמע הוכחה מאותו שאמר אביי: מיהו התנא שחולק על רבי אליעזר? רבי ישמעאל הוא. כפי שנלמד בברייתא בנוגע למצוות הבאת נסכים עם קורבנות: דבר זה בא ללמדך שבכל מקום שבו נאמר המונח מושב, המצווה האמורה חלה רק לאחר הירושה והישיבה של ארץ ישראל. זהו דבריו של רבי ישמעאל.
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: הֲרֵי שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״מוֹשָׁבוֹת״, וְנוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ! אָמַר לוֹ: שַׁבָּת קַל וָחוֹמֶר אָתְיָא, מָה מִצְוֹת קַלּוֹת נוֹהֲגוֹת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ – שַׁבָּת חֲמִירָא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
רבי עקיבא אמר לו: אבל הרי ישנו המקרה של שבת, שנאמר בה: "שבת היא לה' בכל מושבותיכם" (ויקרא כג:ג), ומצווה זו נוהגת הן בארץ ישראל והן מחוץ לארץ ישראל. רבי ישמעאל אמר לרבי עקיבא: שבת נלמדת באמצעות הקל וחומר הבא: אם מצוות קלות יותר נוהגות הן בארץ ישראל והן מחוץ לארץ ישראל, האם לא כל שכן ששבת, שהיא מצווה חמורה, תחול בכל מקום?
מִדְּאָמַר אַבָּיֵי: מַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, שְׁמַע מִינַּהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְחוּמְרָא פְּלִיג, שְׁמַע מִינַּהּ.
הגמרא מסבירה את ההוכחה. מן העובדה שאביי אמר: מיהו התנא שחולק על רבי אליעזר, הרי זה רבי ישמעאל, ורבי ישמעאל אומר שהמונח ישיבה משמעו שהמצווה חלה לאחר שארץ ישראל נתיישבה כולה, ניתן להסיק מן הדבר כי רבי אליעזר חולק על התנא הראשון מתוך כוונה לפסוק באופן מחמיר, שכן ניכר שהוא סבור שהמונח ישיבה משמעו בכל מקום שבו מצויים יהודים. הגמרא מאשרת: הסק מן אותה ברייתא שכך הוא.
מִכְּדֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אַהֵיכָא קָאֵי? אַנְּסָכִים. בִּנְסָכִים
הגמרא שואלת שאלה אגבית בנוגע לדעתו של רבי ישמעאל. כעת, היכן עומד רבי ישמעאל, כלומר, לאיזו מצווה מסוימת הוא מתייחס? הוא מתייחס לחובה להביא נסכים, שממנה הוא לומד שכל המצוות שבהן מופיע המונח ישיבה חלות רק לאחר שארץ ישראל נכבשה ויושבה. בנוגע לנסכים
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria