Drashot AI Logo
אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ אֶלָּא שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּבוֹדוֹ מְרוּבֶּה מִכְּבוֹד שָׁמַיִם. מֵיתִיבִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִנַּיִן לְזָקֵן שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זָקֵן וְיָרֵאתָ״.
לחכם תורה מותר לעמוד לפני רבו רק פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב, כדי שכבודו של הרב לא יהיה גדול מכבוד שמים, כשם שקוראים את שמע, שהוא כעין קבלת פני ה', פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב. הגמרא מקשה מדעה שנזכרה לעיל. רבי שמעון בן אלעזר אומר: מנין נלמד שזקן לא יטריח את הבריות לכבדו? הכתוב אומר: "זקן ויראת" (ויקרא יט:לב). סמיכות מילים זו באה ללמד שאף הזקן חייב ביראת שמים.
וְאִי אָמְרַתְּ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבַד, אַמַּאי לָא נִיטְרַח? חִיּוּבָא הוּא! אֶלָּא לָאו כּוּלֵּי יוֹמָא! לָא, לְעוֹלָם שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבַד, וַאֲפִילּוּ הָכִי כַּמָּה דְּאֶפְשָׁר לֵיהּ – לָא נִיטְרַח.
הגמרא מסבירה את הקושיה: ואם תאמר שאפשר לעמוד רק בבוקר ובערב, מדוע אומרת הברייתא שזקן לא יטריח את האחרים? עמידה בפני זקן רק פעמיים ביום היא חובה על הציבור, ולא הכבדה. אלא, האם אין נכון לומר שאדם חייב לעמוד בפני רבו בכל זמן במשך היום? הגמרא משיבה: לא; למעשה אדם חייב לעמוד רק בבוקר ובערב, ואף על פי כן, ככל האפשר מצד הזקן, לא יטריח את הציבור לעמוד.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין עוֹמֵד מִפְּנֵי רַבּוֹ נִקְרָא רָשָׁע, וְאֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים, וְתַלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי הָאֱלֹהִים״, מוֹרָא זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ – כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״ – הֲרֵי מוֹרָא זוֹ קִימָה.
§ רבי אלעזר אמר: כל תלמיד חכם שאינו עומד מפני רבו נקרא רשע, ואינו מאריך ימים, ותלמודו משתכח, שנאמר: “ולא יהיה טוב לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני האלהים” (קהלת ח:יג). יראה זו האמורה בפסוק, איני יודע מה היא. כאשר הכתוב אומר: “והדרת פני זקן, ויראת מאלהיך” (ויקרא יט:לב), אפשר ללמוד שיראה זו האמורה בפסוק היא מתייחסת לעמידה. לפיכך, פסוק זה מלמד לגבי מי שאינו עומד שהוא נקרא רשע, אינו מאריך ימים, ותלמודו משתכח, כפי שמורה הלשון: “לא יהיה טוב”.
וְאֵימָא מוֹרָאַת רִבִּית וּמוֹרָאַת מִשְׁקָלוֹת! רַבִּי אֶלְעָזָר: ״פְּנֵי״ ״פְּנֵי״ גָּמַר.
הגמרא שואלת: אבל מדוע שלא נאמר שזה מתייחס ליראת ה' האמורה לגבי ריבית (ויקרא כה:לו), או ליראת ה' האמורה לגבי משקולות (דברים כה:יג–טז), שהרי יראת ה' נזכרת גם ביחס לאיסורים אלה. הגמרא משיבה: רבי אלעזר לומד הלכה זו באמצעות גזירה שווה של "פני" ו"פני", כפי שהוסבר קודם לכן, ולא מגזירה שווה של המונח "יראה".
אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּנוֹ וְהוּא רַבּוֹ, מַהוּ לַעֲמוֹד מִפְּנֵי אָבִיו? תָּא שְׁמַע, דַּאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, קוּם מִקַּמֵּי אֲבוּךְ. שָׁאנֵי רַב יְחֶזְקֵאל דְּבַעַל מַעֲשִׂים הֲוָה, דַּאֲפִילּוּ מָר שְׁמוּאֵל נָמֵי קָאֵים מִקַּמֵּיהּ.
הועלתה בפניהם דילמה: בנוגע למי שהוא גם בנו של אדם וגם רבו, מהי ההלכה בשאלה האם על אותו בן לעמוד בפני אביו? הגמרא משיבה: בוא ושמע, שכן שמואל אמר לרב יהודה: גדול-שיניים אתה, עמוד בפני אביך. אף על פי שרב יהודה היה תלמיד חכם גדול בתורה ולימד את אביו, עדיין היה חייב לעמוד בפניו. הגמרא משיבה: רב יחזקאל, אביו של רב יהודה, שונה, שכן היה אדם של מעשים טובים, ואפילו מר שמואל עצמו היה עומד בפניו.
אֶלָּא מַאי קָאָמַר לֵיהּ? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: זִימְנִין דְּאָתֵי מֵאֲחוֹרַי, קוּם אַתְּ מִקַּמֵּיהּ וְלָא תֵּיחוּשׁ לִיקָרָא דִידִי.
הגמרא שואלת: אלא, מה שמואל אומר לרב יהודה? אם אין הוא מלמד אותו שמי שהוא רבו של אביו חייב לעמוד מפני אביו, מדוע אמר שמואל זאת לרב יהודה? הגמרא משיבה כי כך שמואל אמר לו: לפעמים אביך בא מאחורי ואיני רואה אותו או עומד מפניו. אף על פי כן, אתה צריך לעמוד מפניו ואל תחשוש לכבודי.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּנוֹ וְהוּא רַבּוֹ, מַהוּ שֶׁיַּעֲמוֹד אָבִיו מִפָּנָיו? תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲנִי אֵינִי כְּדַי לַעֲמוֹד מִפְּנֵי בְנִי, אֶלָּא מִשּׁוּם כְּבוֹד בֵּית נָשִׂיא.
דילמה נוספת הועלתה לפניהם, בנוגע למי שהוא גם בנו של אדם וגם רבו, מהי ההלכה באשר לשאלה האם האב חייב לעמוד בפני בנו? הגמרא משיבה: בוא ושמע, שכן רבי יהושע בן לוי אומר: אין זה ראוי שאעמוד בפני בני רק מחמת גדולתו בתורה, שהרי אני גדול ממנו. אך מפני כבוד בית הנשיא אני עומד בפניו, שכן בנו היה חתנו של הנשיא.
טַעְמָא דַּאֲנָא רַבֵּיהּ, הָא אִיהוּ רַבַּאי – קָאֵימְנָא מִקַּמֵּיהּ! הָכִי קָאָמַר: אֲנִי אֵינִי כְּדַי לַעֲמוֹד מִפְּנֵי בְנִי וַאֲפִילּוּ הוּא רַבַּאי, דְּהָא אֲנָא אֲבוּהּ, אֶלָּא מִשּׁוּם כְּבוֹד בֵּית נָשִׂיא.
ניתן להסיק מכאן שאילו בנו לא היה מבני ביתו של הנשיא, לא היה קם מפניו, והטעם היה שהיה יכול לטעון: אני רבו, ולכן איני חייב לעמוד מפניו. בהתאם לכך, רבי יהושע בן לוי מציין שאם הוא היה רבי הייתי עומד מפניו. הגמרא דוחה ראיה זו: כך רבי יהושע בן לוי אומר: אין זה ראוי שאעמוד מפני בני, אפילו אם הוא היה רבי, שכן אני אביו. אך מפני כבוד ביתו של הנשיא אני אכן עומד מפניו.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: רָכוּב כִּמְהַלֵּךְ דָּמֵי, אוֹ לָא? אָמַר אַבָּיֵי: תָּא שְׁמַע: טָמֵא יוֹשֵׁב תַּחַת הָאִילָן, וְטָהוֹר עוֹמֵד – טָמֵא.
הועלתה בפניהם דילמה: אם רבו רוכב על בהמה, האם זה נחשב כמהלך, ולכן חייבים לעמוד מפניו, או שמא אין חייבים לעמוד מפניו, שכן הוא נייח ביחס לבהמה? אמר אביי: בוא ושמע פתרון מסוגיה אחרת (Nega’im 13:7): אם מצורע, שהוא טמא ומטמא באוהל, כלומר כל הנכנס למקומו של המצורע נטמא, יושב תחת ענפיו של עץ, היוצרים אוהל מעליו, ואדם טהור עומד תחת אותו עץ, האדם הטהור נטמא ונהיה טמא.
טָמֵא עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְטָהוֹר יוֹשֵׁב – טָהוֹר, וְאִם יָשַׁב הַטָּמֵא – הַטָּהוֹר טָמֵא.
אם האדם הטמא עומד תחת העץ והטהור יושב שם, הוא נשאר טהור. במקרה זה, מאחר שהאדם הטמא אינו קבוע שם, הוא אינו מטמא באוהל. אבל אם הטמא ישב וקבע את מקומו שם, הטהור נעשה טמא.
וְכֵן בְּאֶבֶן הַמְנוּגַּעַת. וְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר כֹּהֵן: זֹאת אוֹמֶרֶת רָכוּב כִּמְהַלֵּךְ דָּמֵי, שְׁמַע מִינַּהּ.
אותה משנה מוסיפה: ואותה הלכה חלה גם לגבי אבן נגועה בנגע צרעת (ראו ויקרא, פרק יד), שגם היא מטמאת בטומאת אוהל. אם אדם הנושא אבן מסוג זה יושב תחת עץ, אדם טהור העומד תחת העץ נטמא, ואילו אם האדם הנושא את האבן עומד, אין הוא מטמא את האדם האחר. ורב נחמן בר כהן אומר: זאת אומרת שרכיבה היא נחשבת כהליכה, שכן אף על פי שהאבן נייחת ביחס לאדם, היא נחשבת כנעה. למד מכאן שבכל המקרים רכיבה היא כהליכה.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לַעֲמוֹד מִפְּנֵי סֵפֶר תּוֹרָה? רַבִּי חִלְקִיָּה וְרַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרִי: קַל וָחוֹמֶר, מִפְּנֵי לוֹמְדֶיהָ עוֹמְדִים – מִפָּנֶיהָ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!
הועלתה בפניהם דילמה: מהי ההלכה לגבי השאלה האם יש לעמוד בפני ספר תורה? רבי חילקיה ורבי סימון ורבי אלעזר אומרים שניתן להכריע דילמה זו באמצעות קל וחומר: אם עומדים בפני הלומדים את התורה, האם לא כל שכן שיש לעמוד בפני התורה עצמה?
רַבִּי אִלְעַי וְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי הֲווֹ יָתְבִי. חָלֵיף וְאָזֵיל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, וְקָמוּ מִקַּמֵּיהּ. אֲמַר לְהוּ: חֲדָא – דְּאַתּוּן חַכִּימֵי וַאֲנָא חָבֵר. וְעוֹד, כְּלוּם תּוֹרָה עוֹמֶדֶת מִפְּנֵי לוֹמְדֶיהָ.
הגמרא מספרת: רבי אלעאי ורבי יעקב בר זבדי היו יושבים ועוסקים בתורה. רבי שמעון בר אבא עבר לפניהם והם קמו מפניו. רבי שמעון בר אבא אמר להם: אינכם חייבים לעשות זאת, משתי סיבות. סיבה אחת היא שאתם חכמים סמוכים ואני רק חבר, כלומר, הוא לא נסמך. ועוד, וכי התורה עומדת בפני לומדיה? מאחר שאתם עוסקים בלימוד תורה ברגע זה, אינכם נדרשים לעמוד בפני תלמיד חכם.
סָבַר לַהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. לָיֵיט עֲלַהּ אַבָּיֵי.
הגמרא מעירה: רבי שמעון בר אבא סובר בהתאם לדעתו של רבי אלעזר, שכן רבי אלעזר אומר: תלמיד חכם אינו רשאי לעמוד בפני רבו בשעה שהוא עוסק בתורה, מפני שהוא עוסק בכבוד התורה עצמה. הגמרא מוסיפה: אף על פי כן, אביי קילל כל מי שנהג בהתאם לפסיקה זו, שכן היה בכך מראית עין של מי שמזלזל ברבו.
״וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה״, רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא. חַד אָמַר לִגְנַאי, וְחַד אָמַר לְשֶׁבַח. מַאן דְּאָמַר לִגְנַאי – כִּדְאִיתָא. מַאן דְּאָמַר לְשֶׁבַח, אָמַר חִזְקִיָּה:
§ הגמרא ממשיכה לדון במצווה לעמוד לפני תלמיד חכם. לגבי הפסוק: "והביטו אחרי משה עד בואו האהלה" (שמות לג:ח), רבי אמי ורבי יצחק נפחא נחלקו בפירושו הנכון. אחד אמר שדבר זה נאמר לגנאי, ואחד אמר שהוא נאמר לשבח. מי שאמר שהוא נאמר לגנאי מפרש את הפסוק כפשוטו כפי שהוא מתפרש במדרש. ומי שאמר שהוא נאמר לשבח מפרש את הפסוק בהתאם למה שחזקיה אומר.
אֲמַר לִי רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, אָמַר רַבִּי אַבְדִּימִי דְּמִן חֵיפָא: חָכָם עוֹבֵר – עוֹמֵד מִלְּפָנָיו אַרְבַּע אַמּוֹת, וְכֵיוָן שֶׁעָבַר אַרְבַּע אַמּוֹת – יוֹשֵׁב. אַב בֵּית דִּין עוֹבֵר – עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו, וְכֵיוָן שֶׁעָבַר אַרְבַּע אַמּוֹת יוֹשֵׁב. נָשִׂיא עוֹבֵר – עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו, וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה״.
כפי שחזקיה אומר: רבי חנינא, בנו של רבי אבהו, אמר לי כי רבי אבהו אומר כי רבי אבדימי מחיפה אומר: אם תלמיד תורה עובר, עומדים מפניו אם הוא עובר בתוך ארבע אמות ממנו, ומשעה שעבר ארבע אמות ממנו יושב. אם אב בית הדין עובר, עומדים מפניו מיד כשהוא בא בתוך טווח הראייה שלו. ומשעה שעבר ארבע אמות ממנו, יושב. אם הנשיא עובר, עומדים מפניו מיד כשהוא בא בתוך טווח הראייה שלו, ואינו יושב עד שהנשיאיושב במקומו, כפי שנאמר: "והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה," ורק לאחר מכן ישבו. לפי פירוש זה, הפסוק משבח את התנהגותם של היהודים.
כׇּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזוֹהִי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ – סוּכָּה, וְלוּלָב, שׁוֹפָר, וְצִיצִית,
§ המשנה מלמדת שנשים פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמן. החכמים לימדו: מהי מצוות עשה שהזמן גרמא? דוגמאות כוללות ישיבה בסוכה, ונטילת לולב, ותקיעת שופר בראש השנה, שכולן יכולות להתקיים רק בזמנים מסוימים בשנה. ודוגמה נוספת היא לבישת ציצית, שכן המצווה חלה רק בשעות היום בשל הפסוק האומר: “וראיתם אותו” (במדבר טו:לט), המלמד שהציציות צריכות להיראות.

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria