כאשר שבועה אינה יכולה להיות מוטלת על פי עד אחד, שכן שני עדים צריכים להעיד שהאישה התייחדה עם האיש שלגביו הוזהרה כדי שתתחייב להישבע שבועת סוטה, ובכל זאת אפשר לגלגל עליה את השבועה, האם אין זה קל וחומר שביחס לתביעה בענייני ממון, שבה שבועה יכולה להיות מוטלת על פי עדותו של עד אחד, שאפשר לגלגל את השבועה?

הגמרא שואלת: מצאנו מקור להרחבת שבועה במקרה של טענה ודאית, כלומר כאשר התובע בטוח בטענתו. מניין לנו שההלכה הזו של הרחבת שבועה חלה גם על טענות שאינן ודאיות, כאשר התובע אינו בטוח שהנתבע חייב לו כסף אלא רק חושד שכך הוא הדבר?

הגמרא משיבה: שנויה בברייתא שרבי שמעון בן יוחאי אומר: התורה אומרת שבועה חיצונית, כלומר, שבועה המושבעת מחוץ לבית המקדש, והיא אומרת שבועה פנימית, שבועה המושבעת בתוך עזרת המקדש, כלומר, שבועתה של סוטה. כשם שלגבי שבועה האמורה בתורה הניטלת בפנים המקדש, התורה השוותה ספק לוודאי, שכן במקרה של סוטה טענת הבעל מבוססת על חשד, ואף על פי כן הוא יכול לגלגל עליה את אותה שבועה; כך גם, לגבי שבועה האמורה בתורה הניטלת בחוץ למקדש, התורה השוותה ספק לוודאי, כלומר, ניתן לגלגל את כל השבועות כך שיכללו אפילו טענות מסופקות.

§ הגמרא שואלת: עד היכן מגיעה הרחבת השבועה? נקבע כי תובע יכול לצרף טענות אחרות לשבועה שהנתבע נדרש להישבע, אפילו אם אינן נוגעות לטענה הנוכחית שהוגשה בבית הדין. עד כמה יכול התובע להטיל שבועות נוספות? רב יהודה אמר שרב אמר: ההלכה היא שתובע יכול אפילו לומר לנתבע: הישבע לי שאינך עבד כנעני שלי. אם הנתבע נדרש להישבע, למשל, בנוגע להכחשת חוב, אפשר לכפות עליו להישבע גם על עניין זה.

הגמרא שואלת: אך בית הדין מנדה אדם שאומר זאת לחברו, כפי שנלמד בברייתא: הקורא לחברו עבד — יהא בנידוי. הקורא לחברו ממזר מתחייב בעונש של ארבעים מלקות. ואם קרא לחברו רשע, רשאי הנעלב להתגרות בו בכל ענייני חייו. לאור הלכה זו, ברור שבית הדין לא יכפה על הנתבע להשיב לעלבון זה בשבועה.

אלא, רבא אמר שהתובע יכול לגלגל שבועה באומרו: הישבע לי שלא נמכרת לי כעבד עברי. במקרה זה התובע אינו מערער על ייחוסו של האיש, שכן הוא רק טוען שהוא נמכר לו כעבד וחייב לעבוד עבורו. הגמרא שואלת: אך מה החידוש בהלכה זו, הרי זו טענה ראויה שיש ממון שחייב לו הנתבע. את מכירתו ועבודתו של עבד עברי אפשר להעריך במונחים כספיים, והדבר דומה לכל טענות החוב, שאפשר להטיל בהן חיוב על ידי גלגול שבועה. הגמרא משיבה: רבא הולך לשיטתו, שכן רבא אומר: העבד העברי עצמו נקנה לאדונו. לפיכך, טענה זו נוגעת לא רק לממון אלא גם לבעלות על גופו.

הגמרא שואלת: אם כן, זהו דבר הדומה לטענה בנוגע לבעלות על קרקע, והמשנה כבר לימדה שאפשר לגלגל שבועה כדי לכלול טענה בנוגע לקרקע. הגמרא משיבה: פסיקה זו נחוצה שמא תאמר: קרקע היא דבר שאנשים עשויים למכור בצנעה, ואם אמנם כך הוא שהתובע מכר לו אותה, המכירה לא הייתה יוצרת פרסום, והציבור לא היה יודע על כך. לכן, טענת התובע שהנתבע מכר לו קרקע היא סבירה.

לעומת זאת, במקרה זה, שבו התובע טוען כי קנה את הנתבע כעבד עברי, אם אכן כך הוא שקנה אותו כעבד, המכירה הייתה יוצרת פרסום. מאחר שמכירה משוערת זו אינה ידועה ברבים, אפשר היה לחשוב שאין לכפות על הנתבע להישבע כדי להכחיש טענה זו. לכן, רבא מלמד אותנו שלמרות היעדר הידיעה הציבורית, אפשר לגלגל שבועה גם על טענה זו.

משנה: המשנה דנה בעסקה הכוללת חליפין של שני חפצים. לגבי כל החפצים המשמשים כערך כספי עבור חפץ אחר, כלומר, במקום שהקונה ישלם כסף למוכר, הם מחליפים ביניהם חפצים בעלי ערך, משעה שאחד הצדדים בעסקה קונה את החפץ שהוא מקבל, הרי זה הצד מתחייב לגבי החפץ המוחלף עבורו. לפיכך, אם הוא נהרס או אבד, ההפסד עליו. כיצד? אם אחד מחליף שור בפרה, או חמור בשור, משעה שזה הצד קונה את הבהמה שהוא מקבל, צד זה מתחייב לגבי החפץ המוחלף עבורו.

גמרא: הגמרא שואלת: מהו הפריט שניתן בתמורה המוזכר במשנה? אם הכוונה היא למטבע, שבדרך כלל מחליפים בו קניין, האם ניתן ללמוד מן המשנה שמטבע יכול לבצע חליפין, כלומר, שאפשר לבצע את מעשה הקניין של חליפין, בין חליפין רגילים ובין חליפין סמליים, באמצעות מטבעות? דבר זה קשה, שכן ההלכה היא שאין להשתמש במטבעות למעשה קניין זה. רב יהודה אמר: הביטוי: כל דבר המשמש כערך ממוני עבור דבר אחר, אינו מתייחס למטבע. אלא כך המשנה אומרת: לגבי כל הפריטים שאפשר להעריך כאשר הם משמשים כערך ממוני עבור פריט אחר, כלומר, שניתן להעריך את שוויים ביחס לשוויו של פריט אחר, למעט מטבע, שערכו גלוי,