תְּמוּתוֹת שְׁחוּטוֹת, וְאַל יֹאכְלוּ בְּשַׂר תְּמוּתוֹת נְבֵילוֹת. ״וְחָשַׁקְתָּ״ – אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נָאָה. ״בָּהּ״ – וְלֹא בָּהּ וּבַחֲבֶרְתָּהּ.
של בעלי חיים גוססים שנשחטו, ואל יניחו להם לאכול את בשרם של בעלי חיים גוססים שלא נשחטו אך יהפכו לנבלות. במילים אחרות, עדיף שמעשה זה ייעשה בדרך מותרת במידת מה מאשר באופן האסור לחלוטין. הביטוי: "וחשקת בה ולקחת לך לאשה" (דברים כא:יא), מלמד שהלכה זו חלה אפילו אם אינה יפה, שכן זהו שיפוט סובייקטיבי התלוי בתשוקתו של אדם. המונח "בה" מציין שהוא רשאי לקחת אותה, אך לא אותה ואישה אחרת. לחייל מותר לקחת רק שבויה אחת בדרך זו.
״וְלָקַחְתָּ״ – לִיקּוּחִין יֵשׁ לְךָ בָּהּ. ״לְךָ לְאִשָּׁה״ – שֶׁלֹּא יִקַּח שְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת לוֹ וְאַחַת לְאָבִיו, אַחַת לוֹ וְאַחַת לִבְנוֹ. ״וַהֲבֵאתָהּ״ – מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יִלְחָצֶנָּה בַּמִּלְחָמָה.
הביטוי "והיית לוקחה" מלמד: יש לך היכולת לקחת אותה, כלומר, לשאת אותה לאישה. "לך לאישה" מלמד שאינו רשאי לקחת שתי נשים, אחת לו ואחת לאביו, או אחת לו ואחת לבנו. הכתוב: "והבאתה אל תוך ביתך" (דברים כ״א:י״ב), מלמד שלא ילחץ עליה לקיים יחסי אישות בזמן המלחמה, אלא תחילה יביא אותה אל ביתו.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִם אָמֹר יֹאמַר״ – עַד שֶׁיֹּאמַר וְיִשְׁנֶה. אָמַר בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ וְלֹא אָמַר בְּסוֹף שֵׁשׁ – אֵינוֹ נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא אֵצֵא חׇפְשִׁי״ – עַד שֶׁיֹּאמַר בִּשְׁעַת יְצִיאָה.
§ החכמים לימדו: נאמר לגבי עבד נרצע: "ואם העבד יאמר יאמר [amor yomar]: אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בניי, לא אצא חופשי" (שמות כא:ה). הפועל הכפול מלמד שאין רוצעים אותו אלא אם כן הוא אומר אמירה זו וחוזר עליה. אם אמר בתחילת שש שנות עבודתו שהוא רוצה להירצע, אך לא אמר זאת בסוף שש השנים, אין רוצעים אותו, שנאמר: "לא אצא חופשי," כלומר, אין רוצעים אותו אלא אם כן הוא אומר זאת בשעה שהוא יוצא.
אָמַר בְּסוֹף שֵׁשׁ וְלֹא אָמַר בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ – אֵינוֹ נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד״ – עַד שֶׁיֹּאמַר כְּשֶׁהוּא עֶבֶד.
אם אמר אמירה זו בסוף שש שנים אך לא אמר אותה בתחילת שש שנותיו, אף הוא אינו נרצע, כפי שנאמר: "אם אמור יאמר העבד," ומכאן שהוא אינו נרצע אלא אם כן אמר זאת בשעה שהוא עדיין עבד. בכך מסתיימת הברייתא.
אָמַר מָר: אָמַר בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ וְלֹא אָמַר בְּסוֹף שֵׁשׁ – אֵינוֹ נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא אֵצֵא חׇפְשִׁי״. מַאי אִירְיָא, מִ״לֹּא אֵצֵא חׇפְשִׁי״? תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּבָעֵינַן: ״אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי״ וְלֵיכָּא!
הגמרא מנתחת ברייתא זו. המאסטר אמר לעיל: אם הוא אמר זאת בתחילת שש שנותיו ולא אמר זאת בסוף שש השנים, אין רוצעים אותו, כפי שנאמר: "לא אצא חופשי". הגמרא שואלת: מדוע התנא של הברייתא לומד הלכה זו דווקא מן הביטוי "לא אצא חופשי"? שיגזור זאת מן העובדה שאנו דורשים תנאי נוסף. עליו להיות מסוגל לומר: "אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בניי" (שמות כא:ה) כדי להפוך לעבד נרצע, והוא אינו יכול לומר זאת, שכן בתחילת שש השנים עדיין אין לו ילדים מן השפחה הכנענית שאדונו נתן לו.
וְתוּ, אָמַר בְּסוֹף שֵׁשׁ וְלֹא אָמַר בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ אֵינוֹ נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר ״הָעֶבֶד״. אַטּוּ סוֹף שֵׁשׁ לָאו עֶבֶד הוּא? אָמַר רָבָא: מַאי בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ – בִּתְחִילַּת פְּרוּטָה אַחֲרוֹנָה. וּמַאי בְּסוֹף שֵׁשׁ – בְּסוֹף פְּרוּטָה אַחֲרוֹנָה.
ויתרה מזו, הברייתא קובעת שאם הוא אמר אמירה זו בסוף שש שנים אך לא אמר אותה בתחילת שש שנותיו, אף הוא אינו נרצע, כפי שנאמר: "העבד". האם יש לומר שהוא אינו עבד בסוף שש שנים? רבא אמר: מה פירוש: בתחילת שש? אין הכוונה לתחילת שש שנות עבודתו ממש, אלא לתחילתה של הפרוטה האחרונה, כלומר, כאשר הוא מגיע לתחילת השלב האחרון של עבודתו ששווה פרוטה אחת, כאשר הוא עדיין עבד. ומה פירוש הביטוי: בסוף שש? בסופה של הפרוטה האחרונה.
תָּנוּ רַבָּנַן: לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים, וּלְרַבּוֹ אֵין אִשָּׁה וּבָנִים – אֵינוֹ נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ״. לְרַבּוֹ אִשָּׁה וּבָנִים וְלוֹ אֵין אִשָּׁה וּבָנִים – אֵינוֹ נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי״.
החכמים לימדו: אם לעבד יש אישה וילדים ולאדונו אין אישה וילדים, אין רוצעים אותו, שנאמר: "כי אהבך ואת ביתך" (דברים טו:טז). המילה "בית" מתייחסת לאישה ולילדים, ולכן אם לאדון אין אישה וילדים, לא ניתן לקיים את הפסוק, ואין רוצעים את העבד. וכן, אם לאדונו יש אישה וילדים ולו אין אישה וילדים, אין רוצעים אותו, שנאמר: "אהבתי את אדני את אשתי ואת בני" (שמות כא:ה).
הוּא אוֹהֵב אֶת רַבּוֹ וְרַבּוֹ אֵינוֹ אוֹהֲבוֹ – אֵינוֹ נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״. רַבּוֹ אוֹהֲבוֹ וְהוּא אֵינוֹ אוֹהֵב אֶת רַבּוֹ – אֵינוֹ נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֲהֵבְךָ״. הוּא חוֹלֶה וְרַבּוֹ אֵינוֹ חוֹלֶה – אֵינוֹ נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״. רַבּוֹ חוֹלֶה וְהוּא אֵינוֹ חוֹלֶה – אֵינוֹ נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עִמָּךְ״.
יתר על כן, אם הוא אוהב את אדונו אך אדונו אינו אוהב אותו, אין רוצעים את אוזנו, כפי שנאמר: "כי טוב לו עמך" (דברים טו:טז), דבר המורה שטוב לשניהם להיות זה עם זה. אם אדונו אוהב אותו אך הוא אינו אוהב את אדונו, אין רוצעים את אוזנו, כפי שנאמר: "כי אהבך." אם הוא חולה ואדונו אינו חולה, אין רוצעים את אוזנו, כפי שנאמר: "כי טוב לו עמך," דבר המוציא מכלל זה אדם חולה. וכן, אם אדונו חולה והוא אינו חולה, אין רוצעים את אוזנו, כפי שנאמר "עמך," המשווה את רווחת שניהם.
בָּעֵי רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: שְׁנֵיהֶם חוֹלִין, מַאי? ״עִמָּךְ״ בָּעֵינַן – וְהָא אִיכָּא, אוֹ דִילְמָא ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״ בָּעֵינַן – וְהָא לֵיכָּא? תֵּיקוּ.
רב ביבאי בר אביי העלה דילמה: אם שניהם חולים, מהי ההלכה? האם אנו דורשים רק שהעבד יהיה "עמך," כלומר, באותו מצב כמו האדון, וזהו המצב כאן, שכן שניהם חולים, וניתן לרצוע את העבד? או שמא אנו דורשים "כי טוב לו עמך," כלומר, שייטב לשניהם, וזה אינו המצב כאן, שכן שניהם חולים. אם כן, אין לרצוע אותו. לא נמצאה תשובה, ולכן הגמרא אומרת שהדילמה תעמוד ללא הכרעה.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״ – עִמְּךָ בַּמַּאֲכָל, עִמְּךָ בַּמִּשְׁתֶּה. שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה אוֹכֵל פַּת נְקִיָּה וְהוּא אוֹכֵל פַּת קִיבָּר, אַתָּה שׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן וְהוּא שׁוֹתֶה יַיִן חָדָשׁ, אַתָּה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי מוֹכִין וְהוּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי תֶּבֶן. מִכָּאן אָמְרוּ: כׇּל הַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי – כְּקוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ.
החכמים לימדו: הכתוב אומר לגבי עבד עברי: "כי טוב לו עמך," מלמד שהעבד צריך להיות עמך, כלומר, שיתייחסו אליו כשווה לך, במאכל, כלומר שמזונו צריך להיות מאותה איכות כשלך, ועמך במשקה. פירוש הדבר הוא שלא יהיה מצב שבו אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר, לחם מקמח גס המעורב בסובין, שהוא מאיכות ירודה. ולא יהיה מצב שבו אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש נחות. ולא יהיה מצב שבו אתה ישן בנוחות על מצעים עשויים סדינים רכים והוא ישן על תבן. מכאן אמרו החכמים: כל הקונה עבד עברי הרי הוא נחשב כאילו קנה אדון לעצמו, מפני שעליו להקפיד שתנאי המחיה של העבד יהיו שווים לשלו.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ״, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם הוּא נִמְכָּר – בָּנָיו וּבְנוֹתָיו מִי נִמְכָּרִים? מִכָּאן שֶׁרַבּוֹ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹת בָּנָיו. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ״, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם הוּא נִמְכָּר – אִשְׁתּוֹ מִי נִמְכְּרָה? מִכָּאן שֶׁרַבּוֹ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ.
החכמים לימדו בנוגע לפסוק העוסק בשחרורו של עבד: "ואז יצא מעמך, הוא ובניו עמו" (ויקרא כה:מא). רבי שמעון אמר: פסוק זה מעורר קושי, שכן אם הוא נמכר, האם בניו ובנותיו נמכרים? אלא, מכאן נלמד כי אדונו חייב לספק מזונות לילדיו, וכאשר העבד משתחרר בניו משתחררים עמו. וכן אתה אומר דבר דומה לגבי הפסוק: "אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו" (שמות כא:ג). רבי שמעון אמר: אם הוא נמכר, האם אשתו נמכרת? אלא, מכאן נלמד שאדונו חייב לספק מזונות לאשתו.
וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן בָּנָיו, מִשּׁוּם דְּלָא בְּנֵי מֶיעְבַּד וּמֵיכַל נִינְהוּ. אֲבָל אִשְׁתּוֹ, דְּבַת מֵיכַל וּמֶיעְבַּד הִיא, אֵימָא תַּעֲבֵיד וְתֵיכוֹל.
הגמרא מעירה: ויש צורך לברייתא להזכיר את שני המקרים, שאם היא הייתה מלמדת אותנו רק שהאדון חייב לפרנס את ילדיו של העבד, אפשר היה לומר שזה מפני שאינם ראויים לעבוד ולאכול. מאחר שאינם מסוגלים לפרנס את עצמם, האדון חייב לפרנסם. אבל לגבי אשתו, שיכולה לאכול ולעבוד, אפשר היה לומר שתעבוד ותאכל כשכר על עבודתה, והאדון אינו חייב לפרנסה בחינם.
וְאִי אַשְׁמְעִינַן אִשְׁתּוֹ, דְּלָאו דִּירְכַּהּ לְהַדּוֹרֵי, אֲבָל בָּנָיו, דְּדִירְכַּיְיהוּ לְהַדּוֹרֵי, אֵימָא לָא, צְרִיכָא.
ואם להפך, אילו הברייתא הייתה מלמדת אותנו רק על אשתו, היה אפשר לומר שהאדון חייב לפרנס אותה מפני שאין זו דרכה לחזר ולאסוף צדקה, שכן היא מתביישת מדי לעשות זאת. אבל לגבי ילדיו, מאחר שזו דרכם לחזר ולקבץ נדבות, כלומר אין בכך פגיעה בכבודם, היה אפשר לומר שלא, הוא אינו חייב לפרנסם. לכן נחוץ להשמיע את שתי ההלכות.
תָּנוּ רַבָּנַן:
החכמים לימדו: