הָהוּא לְקוֹבְעוֹ חוֹבָה, וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
הגמרא משיבה: פסוק זה בא לקבוע שפדיונו הוא חובה. ואף לפי דעתו של רבי יהושע, שאומר שאין חובה לפדות קרקע, מקרה זה שונה, שכן ראוי לפדותו כדי למנוע את התבוללותו בין הגויים.
תָּא שְׁמַע: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִגְאָלֶנּוּ״ ״יִגְאָלֶנּוּ״ ״יִגְאָלֶנּוּ״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים? לְרַבּוֹת כׇּל הַגְּאוּלּוֹת שֶׁנִּגְאָלוֹת כַּסֵּדֶר הַזֶּה. מַאי לָאו בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְעֶבֶד עִבְרִי הַנִּמְכָּר לְיִשְׂרָאֵל? לָא, בָּתֵּי חֲצֵרִים וּשְׂדֵה אֲחוּזָּה. בָּתֵּי חֲצֵרִים בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ: ״עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב״! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לְקָרוֹב קָרוֹב קוֹדֵם.
בוא ושמע ראיה מברייתא: מה המשמעות כאשר הפסוק אומר: "יגאלנו", "יגאלנו", ו"יגאלנו" (ויקרא כ״ה:מ״ח–מ״ט), שלוש פעמים? דבר זה בא לרבות את כל הגאולות, ושהן נגאלות בסדר הזה. וכי, האם אין זה נכון לומר שריבוי זה מתייחס גם לבתי ערי חומה ועבד עברי שנמכר לישראל, שהם יכולים להיגאל על ידי קרובים? הגמרא דוחה פירוש זה: לא, הוא כולל בתים שבחצרים ושדה אחוזה. הגמרא שואלת: לגבי בתים שבחצרים ושדה אחוזה, הרי נאמר במפורש: "על שדה הארץ יחשב" (ויקרא כ״ה:ל״א). אמר רב נחמן בר יצחק: דבר זה מלמד שככל שהקרוב של קרוב משפחה למוכר גדול יותר, כך הוא מוקדם יותר בסדר גאולת הבית או השדה. זהו ההקשר של דברי רב נחמן בר יצחק.
וְהַנִּרְצָע נִקְנֶה בִּרְצִיעָה. דִּכְתִיב: ״וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אׇזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וְגוֹ׳״
§ הגמרא חוזרת למשנה, המלמדת: ועבד עברי שנרצע לאחר שעבד שש שנים נקנה כעבד לתקופה ארוכה יותר על ידי רציעת אוזנו במרצע. הגמרא מסבירה שזהו כפי שנאמר: "ורצע אדוניו את אוזנו במרצע, ועבדו לעולם" (שמות כא:ו).
וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּיּוֹבֵל וּבְמִיתַת הָאָדוֹן. דִּכְתִיב: ״וַעֲבָדוֹ״ – וְלֹא אֶת הַבֵּן וְלֹא אֶת הַבַּת. ״לְעֹלָם״ – לְעוֹלָמוֹ שֶׁל יוֹבֵל.
המשנה מוסיפה ללמד שעבד נרצע קונה את עצמו באמצעות בוא שנת היובל ובאמצעות מות האדון. הגמרא מסבירה שזהו כפי שנאמר: "ועבדו לעולם" (שמות כ״א:ו׳). מונח זה מציין שהוא עובד את האדון בלבד, ולא את הבן ולא את הבת. המונח "לעולם" מתייחס אל העולם המיוצג על ידי שנת היובל. המילה "לעולם" אינה פירושה לנצח, אלא מתייחסת לסוף מחזור שנת היובל.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״מַרְצֵעַ״ – אֵין לִי אֶלָּא מַרְצֵעַ, מִנַּיִן לְרַבּוֹת הַסּוֹל וְהַסִּירָא וְהַמַּחַט וְהַמַּקְדֵּחַ וְהַמַּכְתֵּב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלָקַחְתָּ״ – לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר שֶׁנִּקַּח בַּיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה.
החכמים לימדו: מן הלשון "מרצע" למדתי רק שאדון יכול לרצוע את אוזנו של עבד עברי במרצע. מנין אני לומד שאפשר להשתמש גם בקוץ חד [sol], קוץ [sira], מחט, מקדח, ועט המשמש לחריטה בשעווה? הכתוב אומר: "ולקחת את המרצע" (דברים טו:יז). לשון זו, "ולקחת", באה לרבות כל כלי שניתן לקחתו בידו של האדון. זו היא שיטתו של רבי יוסי ברבי יהודה.
רַבִּי אוֹמֵר: מָה מַרְצֵעַ מְיוּחָד שֶׁל מַתֶּכֶת – אַף כֹּל שֶׁל מַתֶּכֶת. דָּבָר אַחֵר: ״הַמַּרְצֵעַ״ – לְהָבִיא הַמַּרְצֵעַ הַגָּדוֹל.
רבי יהודה הנשיא אומר: לא כל הכלים הללו כשרים לרציעה. כשם שהמרצע מיוחד בכך שהוא עשוי ממתכת, כך אף כל כלי העשוי ממתכת כשר; אין רוצעים את אוזן העבד בכלים שאינם ממתכת. לחלופין, הכתוב אומר: "ולקחת את המרצע", לרבות המרצע הגדול לרציעה.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: יוּדָן בְּרִיבִּי הָיָה דּוֹרֵשׁ: כְּשֶׁהֵן רוֹצְעִים אֵין רוֹצְעִים אֶלָּא בַּמִּילְתָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן נִרְצָע, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּעַל מוּם. וְאִם תֹּאמַר: בְּמִילְּתָא הֵם רוֹצְעִים – הֵיאַךְ עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן יֵעָשֶׂה בַּעַל מוּם? הָא אֵין נִרְצָע אֶלָּא בְּגוֹבַהּ שֶׁל אֹזֶן. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי?
רבי אלעזר אמר: יודן המכובד היה מלמד כך: כאשר נוקבים, נוקבים רק את תנוך האוזן. וחכמים אומרים: אין הנקיבה נעשית בתנוך האוזן, שכן ההלכה היא שעבד עברי שהוא כהן אינו נרצע כלל מפני שהנקיבה פוסלת אותו כבעל מום ואינה ראויה לו העבודה במקדש. ואם תאמר שנוקבים את תנוך אוזנו של עבד, כיצד עבד עברי שהוא כהן נעשה בעל מום על ידי נקיבה? תנוך אוזן מנוקב אינו נחשב למום. מכאן שאין רוצעים אותו אלא בחלק העליון של האוזן דרך הסחוס. הגמרא שואלת: לגבי מה העיקרון שעליו נחלקו רבי יהודה הנשיא ורבי יוסי בנו של רבי יהודה, מהו?
דְּרַבִּי דָּרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וְלָקַחְתָּ״ – כָּלַל. ״מַרְצֵעַ״ – פָּרַט. ״בְּאׇזְנוֹ וּבַדֶּלֶת״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט. מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ שֶׁל מַתֶּכֶת, אַף כֹּל שֶׁל מַתֶּכֶת.
הגמרא מסבירה: רבי יהודה הנשיא דורש את הפסוקים באמצעות העיקרון הפרשני של קריאת הפסוק כמורכב מכללים ופרטים. בהתאם לכך, הוא סבור שהביטוי "ולקחת" הוא כלל המורה שניתן לבצע את הרציעה בכל כלי. "מרצע" הוא פרט, וכאשר הפסוק אומר: "באזנו ובדלת" (דברים טו, יז), חזר וכלל שוב. כאשר הפסוק כותב כלל ופרט וכלל, אתה דן שהפסוק מתייחס רק לדברים הדומים לפרט: כשם שהפרט המפורש מזכיר מרצע, העשוי ממתכת, כך גם כל כלי המשמש לרציעה חייב להיות עשוי ממתכת.
רַבִּי יוֹסֵי דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״וְלָקַחְתָּ״ – רִיבָּה. ״מַרְצֵעַ״ – מִיעֵט. ״בְּאׇזְנוֹ וּבַדֶּלֶת״ – חָזַר וְרִיבָּה. רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה, רִיבָּה הַכֹּל.
לעומת זאת, רבי יוסי דורש את הפסוקים באמצעות העיקרון הפרשני של קריאת הפסוק כמורכב מריבויים ומיעוטים. בהתאם לכך, הוא לומד שהביטוי "ולקחת" מרבה, כלומר, הוא כולל כל דבר שניתן לקחת ביד. הביטוי "מרצע" ממעט. כאשר הפסוק אומר "באוזנו ובדלת," הוא שב ומרבה. כאשר הפסוק מרבה, ממעט, ומרבה, הוא ריבה את ההלכה לכלול הכול חוץ מדבר אחד.
מַאי רַבִּי – רַבִּי כֹּל מִילֵּי, מַאי מַיעֵט – מַיעֵט סַם.
מה הוא ריבה, כלומר, מה כלל מעבר למרצע? הוא ריבה את הקטגוריה כך שתכלול כל דבר שיכול לנקב אוזן. ומה הוא מיעט מלהיכלל בקטגוריה? הוא מוציא רק את השיטה שהכי אינה דומה לשימוש במרצע, והיא חומר מאכל. יצירת חור באוזן העבד באמצעות חומר מסוג זה אינה צורה תקפה של רציעה.
אָמַר מָר: ״הַמַּרְצֵעַ״ – לְהָבִיא מַרְצֵעַ הַגָּדוֹל. מַאי מַשְׁמַע? כִּדְאָמַר רָבָא: ״הַיָּרֵךְ״ – הַמְיוּמֶּנֶת שֶׁבַּיָּרֵךְ, הָכָא נָמֵי: ״הַמַּרְצֵעַ״ – מְיוּחָד שֶׁבַּמַּרְצְעִין.
המאסטר אמר לעיל: "המרצע," דבר זה בא לרבות את המרצע הגדול לנקיבה. הגמרא שואלת: מניין ניתן להסיק שביטוי זה מתייחס למרצע גדול? הגמרא משיבה שזהו כפי שאמר רבא לגבי הפסוק: "גיד הנשה אשר על כף הירך" (בראשית ל"ב:ל"ג), שהכוונה היא לחלק החשוב ביותר [meyummenet] של הירך. ה"א הידיעה מציינת דבר ברור ומובהק. אף כאן, המונח "המרצע" מתייחס למרצע מיוחד.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, יוּדָן בְּרִיבִּי הָיָה דּוֹרֵשׁ: כְּשֶׁהֵן רוֹצְעִין, אֵין רוֹצְעִין אֶלָּא בְּמִילְתָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן נִרְצָע מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּעַל מוּם. וְיֵעָשֶׂה בַּעַל מוּם! אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: אָמַר קְרָא: ״וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ״ – לְמוּחְזָק שֶׁבְּמִשְׁפַּחְתּוֹ.
נאמר עוד בברייתא שלעיל כי רבי אלעזר אמר: יודן הנכבד היה מלמד: כאשר רוצעים עבד רוצעים רק את תנוך האוזן. וחכמים אומרים: עבד עברי שהוא כהן אינו נרצע כלל, מפני שהרציעה פוסלת אותו כבעל מום. הגמרא שואלת: ומדוע שלא יירצע וייפסל כבעל מום וייפסל מעבודת המקדש? מדוע אסור לעשות זאת? אמר רבה בר רב שילא: הכתוב אומר לגבי עבד עברי בסוף עבדותו: "ושב אל משפחתו" (ויקרא כה:מא), כלומר, למעמדו במשפחתו. עליו להיות מסוגל לשוב למעמד שהיה לו כחבר במשפחתו. אם נעשה כהן בעל מום בעודו עבד, לאחר שישתחרר שוב לא יוכל לחזור למעמדו ככהן הראוי לעבודת המקדש.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן, מַהוּ שֶׁיִּמְסוֹר לוֹ רַבּוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית? חִידּוּשׁ הוּא, לָא שְׁנָא כֹּהֲנִים וְלָא שְׁנָא יִשְׂרָאֵל,
הועלתה דילמה לפני החכמים: בנוגע לעבד עברי שהוא כהן, מהי ההלכה באשר להיתר לאדונו למסור לו שפחה כנענית כדי לקיים עמה יחסי אישות? הגמרא מנתחת את שני צדדי הדילמה: האם נאמר שההלכה המתירה לעבד עברי לקיים יחסים עם שפחה כנענית היא חידוש הלכתי, שכן בדרך כלל אסור ליהודי לקיים יחסים עם גויה, ולאור חידוש זה, אין הבדל במקרה של כהנים ואין הבדל במקרה של ישראלי?
אוֹ דִילְמָא: שָׁאנֵי כֹּהֲנִים הוֹאִיל וְרִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב מִצְוֹת יְתֵירוֹת? רַב אָמַר: מוּתָּר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אָסוּר.
או שמא דינם של כהנים שונה משל ישראלים, שכן התורה כוללת עבורם מצוות נוספות, שאינן חלות על כל היהודים. לכן אסור לכהן לקיים יחסי אישות עם שפחה כנענית, אף על פי שהיא מותרת לישראל שאינו כהן. האמוראים נחלקו בעניין זה. רב אמר: מותר לאדון למסור לו שפחה כנענית, ושמואל אמר: אסור.
אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב עָנָן: כִּי הֲוֵיתוּ בֵּי מָר שְׁמוּאֵל, בְּאִיסְקוּמְדְּרֵי אִיטַּלְּלִיתוּ? מַאי טַעְמָא לָא תֵּימְרוּ לֵיהּ מֵהָא: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן נִרְצָע מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּעַל מוּם.
רב נחמן אמר לרב ענן: כאשר היית לומד בביתו של מר שמואל, האם שיחקת באסימונים [איסקומדרי]? וכי לא למדת ברצינות? מה הטעם שאינך אומר לו ראיה מזה שלמדנו: וחכמים אומרים: עבד עברי שהוא כהן אינו נרצע כלל מפני שהרי הרציעה פוסלת אותו במום.
וְאִם תֹּאמַר אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית, תִּיפּוֹק לִי דְּבָעֵינָא: ״אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי״ וְלֵיכָּא, תּוּ לָא מִידִּי.
רב נחמן מסביר את ההוכחה: ואם תאמר שאם אדונו אינו יכול לספק לו שפחה כנענית, אין זה אפילו רלוונטי להציע שעבד מזרע כהונה יכול להירצע, שכן העובדה שאינו יכול להירצע יכולה להילמד מנקודה אחרת, שכן אני דורש שהעבד יאמר: "אהבתי את אדני, את אשתי ואת בניי" (שמות כא:ה), והצהרה זו אינה יכולה להיאמר על ידי כהן אם אדונו אינו רשאי לספק לו שפחה כנענית. ואין עוד מה להשיב על הוכחה זו. הטעם שנתנו החכמים מוכיח שאפשר לספק שפחה כנענית אפילו לכהן.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: כֹּהֵן, מַהוּ בִּיפַת תּוֹאַר? חִידּוּשׁ הוּא, לָא שְׁנָא כֹּהֵן וְלָא שְׁנָא יִשְׂרָאֵל, אוֹ דִילְמָא שָׁאנֵי כֹּהֲנִים, הוֹאִיל וְרִיבָּה בָּהֶן מִצְוֹת יְתֵרוֹת? רַב אָמַר: מוּתָּר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אָסוּר.
באופן דומה, הועלתה בפניהם דילמה: מהי ההלכה בנוגע להיתר לכהן היוצא למלחמה לבוא על אשת יפת תואר שנשבתה באותה מלחמה? האם נאמר שמקרה של יפת תואר הוא חידוש, בכך שהתורה מתירה לאדם לבוא על אשה נכרייה? לפיכך, אין הבדל בין המקרה של כהן ואין הבדל בין המקרה של ישראל, שכן שניהם מותרים לבוא על אשה זו. או שמא דינם של כהנים שונה, שכן התורה כוללת עבורם מצוות נוספות? רב אמר: הדבר מותר, ושמואל אמר: הדבר אסור.
בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי, דְּלֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע.
הגמרא מעירה: באשר למעשה הביאה הראשון בין הכהן החייל לבין האישה הנכרייה, הכול מסכימים כי הוא מותר, שכן התורה דיברה רק כנגד יצר הרע, ויצרו של כהן חזק כיצרו של ישראל. קטע זה נועד למנוע ביאה הנעשית באופן אסור, דבר הרלוונטי גם לכהן.
כִּי פְּלִיגִי בְּבִיאָה שְׁנִיָּה, רַב אָמַר: מוּתָּר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אָסוּר. רַב אָמַר: מוּתָּר, הוֹאִיל וְאִישְׁתְּרַיא – אִישְׁתְּרַי. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אָסוּר, דְּהָא הָוְיָא לַהּ גִּיּוֹרֶת, וְגִיּוֹרֶת לְכֹהֵן לָא חַזְיָא.
כאשר הם חלוקים הרי זה בנוגע למעשה הביאה השני. האם מותר לכהן להביא את השבויה אל תוך ביתו, לגיירה ולשאת אותה? רב אמר שהדבר מותר, ושמואל אמר שהוא אסור. נימוקיהם הם כדלקמן: רב אמר שהדבר מותר: מאחר שהיא הייתה מותרת לו פעם אחת, היא נשארת מותרת לו. ושמואל אמר שהדבר אסור, שכן בסופו של דבר היא גיורת, וגיורת אינה ראויה להינשא לכהן.
אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּבִיאָה שְׁנִיָּה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִירָא, דְּהָוְיָא לַהּ גִּיּוֹרֶת. כִּי פְּלִיגִי בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה, רַב אָמַר: מוּתָּר, דְּהָא לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אָסוּר, כֹּל הֵיכָא דְּקָרֵינָא בַּיהּ: ״וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ״ – קָרֵינָא בַּיהּ: ״וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה״. כֹּל הֵיכָא דְּלָא קָרֵינָא בַּיהּ: ״וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ״ – לָא קָרֵינָא בַּיהּ: ״וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה״.
יש מי שאומרים נוסח אחר של מחלוקת זו. לגבי הביאה השנייה הכול מסכימים שהיא אסורה, שכן היא גיורת, וכהן אינו רשאי לשאת גיורת. כאשר הם נחלקים הרי זה לגבי הביאה הראשונה. רב אמר שהיא מותרת, שכן התורה דיברה רק כנגד יצר הרע. ושמואל אמר שהיא אסורה, שכן כל מצב שאפשר לקרוא לגביו: "ואחר כן תביאה אל תוך ביתך" (דברים כא:יב), אפשר גם לקרוא ולקיים לגבי הציווי הקודם של: "וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה" (דברים כא:יא). ולעומת זאת, כל מצב שאי אפשר לקרוא לגביו: "ואחר כן תביאה אל תוך ביתך," כלומר, אם החייל אינו רשאי לשאתה, אין קוראים לגביו: "וראית בשביה," ואין הוא רשאי לקיים עמה יחסי אישות.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה״ – בִּשְׁעַת שִׁבְיָהּ. ״אֵשֶׁת״ – וַאֲפִילּוּ אֵשֶׁת אִישׁ. ״יְפַת תּוֹאַר״ – לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע. מוּטָב שֶׁיֹּאכְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּשַׂר
כך לימדו החכמים: לגבי אשת יפת תואר, הכתוב אומר: "וראית בשביה," ללמד שהלכה זו חלה רק אם הוא מבחין בה כשהיא בשבי. הלשון "אשה" מלמדת שהיא מותרת אפילו אם היא אשת איש. הביטוי "אשת יפת תואר" מציין כי התורה כאן דיברה רק כנגד יצר הרע, שכן בשל יופייה הוא חשק בה. ומדוע התורה מתירה זאת? מוטב שיאכלו ישראל את הבשר