יָכוֹל אֲפִילּוּ חָלָה? – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא״?
אפשר היה לחשוב שאפילו עבד שחלה ואינו מסוגל לעבוד חייב לעבוד זמן נוסף כדי לפצות על הזמן שהחסיר. לכן, הפסוק קובע: "ובשביעית יצא" (שמות כא:ב), דבר המצביע על כך שהוא יוצא מרשות אדונו בכל מקרה, אפילו אם לא עבד שש שנים מלאות.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁבָּרַח וּפָגַע בּוֹ יוֹבֵל. מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וְאַפֵּיק לֵיהּ יוֹבֵל, ״שִׁילּוּחוֹ מֵעִמָּךְ״ קָרֵינַן בֵּיהּ, וְלָא נִיקְנְסֵיהּ, וְנַעֲנֵיק לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
רב ששת אמר: במה אנו עוסקים כאן? מדובר במקרה שבו הוא ברח ושנת היובל הגיעה מיד לאחר מכן, ולכן לא השלים שש שנות עבדות. החידוש של הלכה זו הוא כדלקמן. שמא תאמר: מאחר ששנת היובל שחררה אותו, הרי הוא נחשב כמי ששולח על ידך, האדון, ולכן אין לקנוס אותו אלא יש להעניק לו את מענק השחרור, הברייתאמלמדת אותנו שמשעה שברח הוא מאבד את זכותו למענק השחרור.
אָמַר מָר: יָכוֹל אֲפִילּוּ חָלָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא״. אֲפִילּוּ חָלָה כׇּל שֵׁשׁ? וְהָתַנְיָא: חָלָה שָׁלֹשׁ וְעָבַד שָׁלֹשׁ – אֵינוֹ חַיָּיב לְהַשְׁלִים, חָלָה כׇּל שֵׁשׁ – חַיָּיב לְהַשְׁלִים! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה מַחַט.
המאסטר אמר לעיל: אפשר שהיה עולה על הדעת שאפילו עבד שחלה ולא היה מסוגל לעבוד חייב לעבוד זמן נוסף כדי לפצות על הזמן שהחסיר. לכן, הפסוק קובע: "ובשביעית יצא" (שמות כא:ב). הגמרא שואלת: האם הוא פטור מעבודה בזמן נוסף אפילו אם היה חולה במשך כל שש השנים? והרי שנינו בברייתא: אם היה חולה במשך שלוש שנים ועבד במשך שלוש שנים, אינו חייב להשלים שש שנות עבודה בפועל, אבל אם היה חולה במשך כל שש השנים הוא חייב להשלים שש שנות עבודה בפועל. אמר רב ששת: מדובר במקרה שבו אינו מסוגל לבצע עבודה קשה אך יכול לבצע מלאכות קלות, כגון עשיית מלאכת מחט או תפירת בגדים. מאחר שהוא יכול לבצע עבודה כלשהי, עבד זה אינו נדרש לעבוד זמן נוסף כדי לפצות על הזמן שהחסיר, אפילו אם היה חולה במשך כל שש השנים.
הָא גוּפָא קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ: חָלָה שָׁלֹשׁ וְעָבַד שָׁלֹשׁ – אֵין חַיָּיב לְהַשְׁלִים. הָא אַרְבַּע – חַיָּיב לְהַשְׁלִים. אֵימָא סֵיפָא: חָלָה כׇּל שֵׁשׁ – חַיָּיב לְהַשְׁלִים. הָא אַרְבַּע – אֵין חַיָּיב לְהַשְׁלִים! הָכִי קָאָמַר: חָלָה אַרְבַּע, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁחָלָה כׇּל שֵׁשׁ וְחַיָּיב לְהַשְׁלִים.
הגמרא מעירה: עניין זה עצמו קשה, שכן הברייתא לכאורה סותרת את עצמה. מצד אחד, אמרת שאם הוא היה חולה במשך שלוש שנים ועבד במשך שלוש השנים האחרות, אין הוא חייב להשלים שש שנות עבודה בפועל. מכך עולה שאם היה חולה במשך ארבע שנים, הוא חייב להשלים שש שנות עבודה. מצד שני, אמור את הסיפא של הברייתא: אם הוא היה חולה במשך כל שש השנים, הוא חייב להשלים שש שנות עבודה בפועל. מכך עולה שאם היה חולה במשך ארבע שנים, אין הוא חייב להשלים שש שנות עבודה בפועל. הגמרא משיבה שכך הברייתא אומרת: אם הוא היה חולה במשך ארבע שנים, הרי הוא כמי שהיה חולה כל שש השנים, ולכן הוא חייב להשלים שש שנות עבודה בפועל.
תָּנוּ רַבָּנַן: כַּמָּה מַעֲנִיקִים לוֹ? חָמֵשׁ סְלָעִים מִכׇּל מִין וָמִין, שֶׁהֵן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה סְלָעִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשִׁים, כִּשְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים, כַּחֲמִשִּׁים שֶׁבָּעֲרָכִין.
§ החכמים לימדו: כמה מעניקים לעבד משוחרר כמענק שחרור? זהו שווי של חמישה סלעים מכל סוג וסוג הנזכר בפסוק זה: "והענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך" (דברים טו:יד), שהם בסך הכול חמישה עשר סלעים. זו דעתו של רבי מאיר. רבי יהודה אומר: נותנים לו בסך הכול שלושיםסלעים, כמו שלושים השקלים של הקנס המשולם עבור עבד (ראו שמות כא:לב). רבי שמעון אומר: האדון נותן לו חמישים שקלים, כמו סכום הערכין, שבו חמישים שקלים הוא הסכום הקבוע הגדול ביותר לאיש (ראו ויקרא כז:ג).
אָמַר מָר: חָמֵשׁ סְלָעִים מִכׇּל מִין וָמִין, שֶׁהֵם חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה סְלָעִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי מֵאִיר, מִנְיָנָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן? הָא קָא מַשְׁמַע לַן: מִיבְצָר הוּא דְּלָא (מְבַצַּר) [לִיבְצַר] לֵיהּ מֵהַאי מִנְיָנָא, וְאִי בָּצַר לֵיהּ מֵחַד מִינָא וְטָפֵי לֵיהּ מֵחַד מִינָא – לֵית לַן בַּהּ.
האדון אמר לעיל: האדון נותן חמישה סלעים מכל סוג וסוג, שהם חמישה עשר סלעים; זו דבריו של רבי מאיר. הגמרא שואלת: וכי בא רבי מאיר ללמדנו למנות? ודאי שחידושו אינו ששלוש פעמים חמש הן חמש עשרה. הגמרא משיבה שרבי מאיר מלמדנו זאת: האדון אינו רשאי לתת פחות ממספר כולל זה, אבל אם הוא נותן לו פחות ממין אחד ויותר ממין אחר, אין לנו בכך בעיה, והוא קיים את המצווה.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? יָלֵיף ״רֵיקָם״ ״רֵיקָם״ מִבְּכוֹר. מָה לְהַלָּן חָמֵשׁ סְלָעִים – אַף כָּאן חָמֵשׁ סְלָעִים.
הגמרא שואלת: מה טעמו של רבי מאיר? הגמרא מסבירה: הוא לומד גזירה שווה מן "ריקם" האמור לגבי הענקת השחרור: "לא תשלחנו ריקם" (דברים טו:יג), ומן "ריקם" האמור לגבי בכור: "וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם" (שמות לד:כ). כשם ששם, במקרה של הבכור, צריך לתת חמישה סלעים, כך אף כאן, במקרה של הענקת השחרור, צריך לתת חמישה סלעים.
וְאֵימָא, חָמֵשׁ סְלָעִים מִכּוּלְּהוּ! אִי כְּתִיב ״רֵיקָם״ לְבַסּוֹף, כִּדְקָאָמְרַתְּ. הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״רֵיקָם״ בְּרֵישָׁא, שְׁדִי ״רֵיקָם״ אַ״צֹּאן״, ״רֵיקָם״ אַ״גּוֹרֶן״, ״רֵיקָם״ אַ״יֶּקֶב״.
הגמרא שואלת: אבל אפשר לומר שהוא חייב לתת רק חמשה סלעים בסך הכול מכל שלושת הסוגים המנויים בפסוק. הגמרא משיבה: אילו "ריקם" היה כתוב בסוף הפסוק, כלומר, דברים טו:יד, ההלכה הייתה כדבריך. אבל עכשיו ש"ריקם" כתוב לפני הפסוק, כלומר, בסוף דברים טו:יג, החל את הביטוי "לא תשלחנו ריקם" על "צאנך," והחל "ריקם" על "גרנך," וכן החל "ריקם" על "יקבך." לפיכך, צריכים להיות חמשה סלעים לכל סוג.
וְנֵילַף ״רֵיקָם״ ״רֵיקָם״ מֵעוֹלַת רְאִיָּה! אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״.
הגמרא שואלת: ונלמד גזירה שווה בין "ריקם" ל"ריקם" מן המקרה של עולת ראייה במקדש המובאת ברגלים, שלגביה נאמר: "ולא יראו את פני ה' ריקם" (דברים טז:טז). לעולת הראייה אין שיעור קבוע. הגמרא משיבה שהפסוק אומר: "אשר ברכך ה' אלוהיך" (דברים טו:יד), ומכאן שיש לתת שיעור מכובד כמתנת הענקה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשִׁים כִּשְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? יָלֵיף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵעֶבֶד. מָה לְהַלָּן שְׁלֹשִׁים – אַף כָּאן שְׁלֹשִׁים.
הברייתא קובעת כי רבי יהודה אומר שעבד משוחרר מקבל בסך הכול שלושיםסלע, כמו השלושים שקלים של הקנס המשולמים עבור עבד. הגמרא שואלת: מה טעמו של רבי יהודה? הגמרא משיבה: הוא לומד גזירה שווה בין נתינה, כפי שנאמר לגבי מענק השחרור, מן הלשון של נתינה שנאמרה בקשר לעבד כנעני שנגח אותו שור: "שלושים שקלים יתן לאדוניו" (שמות כא:לב). כשם ששם, עליו לשלם שלושים שקלים עבור העבד, כך גם כאן, במקרה של מענק שחרור, עליו לשלם שלושים.
וְנֵילַף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵעֲרָכִין, מָה לְהַלָּן חֲמִשִּׁים – אַף כָּאן חֲמִשִּׁים!
הגמרא שואלת: אבל שיגזור גזירה שווה דומה בין "נתינה" האמורה לגבי מענק השחרור ובין "נתינה" מערכין (ראו ויקרא כז:כג): כשם ששם, במקרה של ערכין, מדובר בחמישים שקלים לזכר בוגר, כך גם כאן, צריך להיות חמישים.
חֲדָא, דְּתָפַשְׂתָּה מְרוּבֶּה לֹא תָּפַשְׂתָּה, תָּפַשְׂתָּה מוּעָט תָּפַשְׂתָּה. וְעוֹד, עֶבֶד מֵעֶבֶד הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף.
הגמרא משיבה: תשובה אחת היא, כפי שאנשים אומרים, שאם תפסת מרובה, לא תפסת כלום; אם תפסת מועט, תפסת משהו. במילים אחרות, אם יש שני מקורות אפשריים שמהם ניתן ללמוד את סכום מענק השחרור, אזי ללא הוכחה מכרעת אין להניח שהתורה התכוונה ללמד את הסכום הגדול יותר. לפיכך, האדון צריך להיות חייב לתת רק שלושים שקלים, ולא חמישים. ועוד, יש ללמוד את ההלכהשל עבד, כלומר מענק השחרור, ממקרה אחר של עבד, כלומר שלושים השקלים המשולמים כאשר עבד כנעני ננגח על ידי שור, ולא ללמוד את ההלכה של מענק השחרור מדיני ערכין, החלים על כל בני האדם.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים כַּחֲמִשִּׁים שֶׁבָּעֲרָכִין. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? גָּמַר ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵעֲרָכִין, מָה לְהַלָּן חֲמִשִּׁים – אַף כָּאן חֲמִשִּׁים. וְאֵימָא: כַּפָּחוּת שֶׁבָּעֲרָכִין! ״אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ כְּתִיב.
הברייתא מוסיפה ללמד כי רבי שמעון אומר: האדון נותן לו חמישים שקלים, כמו חמישים השקלים של ערכין לזכר בוגר. הגמרא שואלת: מה טעמו של רבי שמעון? הוא למד גזירה שווה בין "נתינה" לבין "נתינה" מערכין (ויקרא כז:כג): כשם ששם, הוא משלם חמישים, כך גם כאן, הוא משלם חמישים. הגמרא שואלת: אבל אפשר לומר שכיוון שגזירה שווה זו מתייחסת לערכין בכלל, עליו לשלם את הקטן שבערכין, שהוא רק שלושה סלעים. הגמרא משיבה כי נאמר: "אשר ברכך ה' אלוהיך" (דברים טו:יד), ומכאן שיש לתת סכום מכובד כמענק שחרור.
וְנֵילַף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵעֶבֶד, מָה לְהַלָּן שְׁלֹשִׁים – אַף כָּאן שְׁלֹשִׁים; חֲדָא, דְּתָפַשְׂתָּה מְרוּבֶּה לֹא תָּפַשְׂתָּה, וְעוֹד, עֶבֶד מֵעֶבֶד הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף! רַבִּי שִׁמְעוֹן ״מִיכָה״ ״מִיכָה״ גָּמַר.
הגמרא שואלת: אבל שילמד רבי שמעון , כרבי יהודה, את הגזירה השווה בין "נתינה" ל"נתינה" מן הפסוקים העוסקים בנגיחת עבד כנעני, המלמדים שכשם ששם הוא משלם שלושים, כך אף כאן, הוא משלם שלושים? הגמרא מוסיפה שיש שתי סיבות להעדיף דרשה זו, כפי שנאמר לעיל: אחת הסיבות היא שאם תפסת מרובה, לא תפסת כלום; אם תפסת מועט, תפסת משהו. ועוד, יש ללמוד את ההלכהשל עבד מתוך מקרה אחר העוסק בעבד. הגמרא משיבה: רבי שמעון לומד גזירה שווה בין עוני לעוני. לגבי ערכין התורה אומרת: "ואם מך הוא מערכך" (ויקרא כז:ח), ובעניין עבד עברי נאמר בפסוק: "וכי ימוך אחיך" (ויקרא כה:לט).
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, הַיְינוּ דִּכְתִיב צֹאן גּוֹרֶן וָיֶקֶב. אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הַאי צֹאן גּוֹרֶן וָיֶקֶב לְמָה לִי?
משעמדה הגמרא על המקור לכל אחת מן הדעות שבברייתא, היא מנתחת את דעותיהם. הגמרא שואלת: ניחא, ביחס לדעתו של רבי מאיר, הדבר מובן, שכן כך נאמר: "צאן", "גורן" ו"יקב", שכן הוא דורש משלושת המונחים הללו שמתנת ההענקה צריכה להיות בשווי חמישה עשר סלעים. אבל לשיטת רבי יהודה ורבי שמעון, למה לי המונחים הללו "צאן", "גורן" ו"יקב", לאור העובדה שאדם רשאי לתת לעבדו מכל תוצרת שהיא?
הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: יָכוֹל לֹא יְהוּ מַעֲנִיקִין אֶלָּא מִצֹּאן גּוֹרֶן וָיֶקֶב, מִנַּיִן לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר צֹאן גּוֹרֶן וָיֶקֶב? לוֹמַר לָךְ: מָה צֹאן גּוֹרֶן וָיֶקֶב מְיוּחָדִים, שֶׁיֶּשְׁנָן בִּכְלַל בְּרָכָה – אַף כֹּל שֶׁיֶּשְׁנָן בִּכְלַל בְּרָכָה, יָצְאוּ כְּסָפִים, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יָצְאוּ פְּרָדוֹת.
הגמרא משיבה: מונחים אלה נצרכים למה שנלמד בברייתא: אפשר היה לחשוב שמעניקים מתנות שחרור רק מן הצאן, הגורן והיקב; מניין נלמד לרבות כל דבר? הכתוב אומר: "אשר ברכך ה' אלוהיך" (דברים טו:יד). אם כן, מה משמעות הדבר כאשר הכתוב אומר "צאן", "גורן" ו"יקב"? דבר זה בא לומר לך שכשם שצאן, גורן ויקב מיוחדים בכך שהם נכללים בקטגוריה של ברכה, כלומר, שהם גדלים ומתרבים, כך גם כל הדברים הנכללים בקטגוריה של ברכה אפשר לתת כמתנת שחרור. דבר זה מוציא כסף, שאינו מתרבה מעצמו. זו שיטתו של רבי שמעון. רבי אליעזר בן יעקב אומר: דבר זה מוציא פרדות, שאינן יכולות להתרבות.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן? פְּרָדוֹת מַשְׁבְּחָן בְּגוּפַיְיהוּ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב? כְּסָפִים עָבֵיד בְּהוּ עִיסְקָא.
הגמרא שואלת: ורבי שמעון, מדוע הוא מוציא כסף אך לא פרדות? הגמרא משיבה: לגבי פרדות, גופיהן גדלים ומשביחים. אף על פי שאינן מתרבות, הן עדיין גדלות. ורבי אליעזר בן יעקב, מדוע אינו מוציא כסף? הוא סבור כי אפשר לעשות מסחר בכסף ועל ידי כך להרוויח ממנו. בדרך זו הכסף יכול לגדול.
וּצְרִיכָא, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא צֹאן, הֲוָה אָמֵינָא בַּעֲלֵי חַיִּים – אִין, גִּידּוּלֵי קַרְקַע – לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא גּוֹרֶן. וְאִי כְּתַב גּוֹרֶן, הֲוָה אָמֵינָא: גִּידּוּלֵי קַרְקַע – אִין, בַּעֲלֵי חַיִּים – לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא צֹאן. יֶקֶב לְמָה לִי?
הגמרא מציינת: ויש צורך שהתורה תזכיר צאן, גורן ויקב, שכן, אילו היה הרחמן כותב רק "צאן," הייתי אומר שבעלי חיים, כן, האדון רשאי לתת לעבדו בשעת שחרורו, אבל דבר שגדל מן הקרקע, לא, אינו רשאי לתת לו. לכן, הרחמן כותב "גורן." ואם התורה הייתה כותבת רק "גורן," הייתי אומר שמה שגדל מן הקרקע, כן, רשאי לתת לו, אבל בעלי חיים, לא, אינו רשאי לתת לו. לכן, הרחמן כותב "צאן." הגמרא שואלת: מאחר שנאמר גורן, למה לי להזכיר יקב?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria