לִמְסוּלְיָם שֶׁאֵין לוֹ עָקֵב! אִם כֵּן נִיכְתּוֹב קְרָא ״נָעַל״, מַאי ״הַנָּעַל״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.
סנדלים [מסולעים] שאין להם עקבים, שאינם נחשבים לנעליים. הגמרא משיבה: אם כן, שהמונח נאמר רק לשם כך, שתכתוב התורה "נעל". מה משמעות "הנעל"? למד ממנה את שתי המסקנות שנאמרו קודם ממנה.
מַתְנִי׳ עֶבֶד עִבְרִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר, וְקוֹנֶה עַצְמוֹ בְּשָׁנִים, וּבַיּוֹבֵל, וּבְגִרְעוֹן כֶּסֶף. יְתֵירָה עָלָיו אָמָה הָעִבְרִיָּה שֶׁקּוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּסִימָנִין. הַנִּרְצָע, נִקְנֶה בִּרְצִיעָה, וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּיּוֹבֵל, וּבְמִיתַת הָאָדוֹן.
משנה:עבד עברי נקנה בכסף או בשטר, וקונה את עצמו, כלומר, יוצא לחירות, בשנים, כלומר, כאשר הוא משלים שש שנות עבודה, או ביובל, או בגרעון כסף. העבד יכול לפדות את עצמו בתוך שש השנים על ידי תשלום עבור שנות עבדותו הנותרות. אמה עברייה יש לה דרך אחת לשחרור יותר ממנו, שהיא קונה את עצמה בסימנים המעידים על בגרות. עבד נרצע לאחר שעבד שש שנים נקנה כעבד לתקופה ארוכה יותר ברציעה של אוזנו במרצע, והוא קונה את עצמו ביובל או במיתת האדון.
גְּמָ׳ עֶבֶד עִבְרִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף. מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּקְנֶה בְּכֶסֶף. אַשְׁכְּחַן עֶבֶד עִבְרִי הַנִּמְכָּר לְנׇכְרִי, הוֹאִיל וְכׇל קִנְיָנוֹ בְּכֶסֶף,
גמרא: המשנה מלמדת כי עבד עברי יכול להיקנות בכסף. הגמרא שואלת: מנין לנו הלכה זו? הגמרא משיבה שהפסוק אומר: "מכסף מקנתו" (ויקרא כה:נא), דבר המלמד שהוא יכול להיקנות בכסף. הגמרא שואלת: מצאנו שעבד עברי שנמכר לגוי נקנה בכסף, שזהו המקרה הנידון באותו פסוק, אך אין בכך הוכחה לגבי יהודי שנמכר ליהודי. אפשר לטעון כי מאחר שכל הקניינים של גוי נעשים רק בכסף, אף הוא יכול לקנות עבד עברי בכסף.
נִמְכָּר לְיִשְׂרָאֵל מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״וְהׇפְדֵּה״ – מְלַמֵּד שֶׁמְּגָרַעַת פִּדְיוֹנָהּ, וְיוֹצְאָה.
אבל מניין אנו לומדים שעבד עברי יכול להימכר ליהודי בכסף? הגמרא מסבירה שבנוגע לאמה עברייה, הפסוק אומר: "והפדה" (שמות כא:ח), דבר המלמד שאם היא משיגה כסף ורוצה להשתחרר לפני שהושלם זמנה, היא מנכה סכום מפדיונה. האמה יכולה לנכות את שווי הזמן שכבר עבדה ממחיר קנייתה ולשלם את היתרה, ואז היא משתחררת. מכאן שאמה עברייה נקנית בכסף, הלכה החלה גם על עבד זכר.
אַשְׁכְּחַן אָמָה הָעִבְרִיָּה, הוֹאִיל וּמִיקַּדְּשָׁה בְּכֶסֶף – מִיקַּנְיָא בְּכֶסֶף, עֶבֶד עִבְרִי מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים״ – מַקִּישׁ עִבְרִי לְעִבְרִיָּה.
הגמרא שואלת: אף על פי שמצאנו הלכה זו לגבי אמה עברייה, אין אפשרות להקיש משם למקרה זה, שכן ייתכן שהיא חלה רק על אישה. הטעם לכך הוא שמאחר שדרך כלל היא מתקדשת בכסף, היא יכולה גם להיקנות כאמה בכסף. מנין לנו שעבד עברי אף הוא נקנה בכסף? הגמרא משיבה שהפסוק אומר: "כי יימכר לך אחיך העברי או העברייה ועבדך שש שנים" (דברים טו:יב). פסוק זה מקיש עברי לעברייה, ומלמד שדרכי הקניין שלהם שוות.
אַשְׁכְּחַן מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין, הוֹאִיל וְנִמְכָּר בְּעַל כּוֹרְחוֹ, מוֹכֵר עַצְמוֹ מְנָלַן?
הגמרא מוסיפה ושואלת: מצאנו מקור בפסוק זה לגבי עבד שנמכר על ידי בית הדין. פסוק זה עוסק בגנב שאינו מסוגל להשיב את שווי גניבתו ונמכר כעבד כדי שיוכל לפרוע את חובו. לכן אפשר לטעון שמקרה זה ייחודי, שכן הוא נמכר בעל כורחו. מנין לנו שמי שמוכר את עצמו יכול להימכר בכסף?
יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״. הָנִיחָא לְמַאן דְּיָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״, אֶלָּא לְמַאן דְּלָא יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
הגמרא משיבה: דבר זה נלמד באמצעות גזירה שווה בין המונחים "שכיר" ו"שכיר". מונח זה מופיע הן לגבי מי שמוכר את עצמו: "כשכיר כתושב יהיה עמך" (ויקרא כה:מ), והן לגבי מי שנמכר על ידי בית הדין: "כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים" (דברים טו:יח). הגמרא שואלת: דבר זה מובן היטב לשיטת מי שלומד גזירה שווה זו בין המונחים "שכיר" ו"שכיר". אבל לשיטת מי שאינו לומד את הגזירה השווה בין "שכיר" ו"שכיר," מה ניתן לומר? מנין הוא לומד שמי שמוכר את עצמו ניתן לקנותו בכסף?
אָמַר קְרָא: ״וְכִי תַשִּׂיג״ – מוּסָף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, וְיִלְמַד עֶלְיוֹן מִתַּחְתּוֹן.
הגמרא משיבה: הפסוק אומר בתחילת הקטע העוסק במי שנמכר לנכרי: "וכי אם" גר תושב עמך יעשיר (ויקרא כה:מז). ו' החיבור באה להוסיף על העניין הראשון, כלומר, על הקטע הדן במי שמוכר את עצמו ליהודי, שכן היא מחברת בין שני העניינים. ולכן יהא המקרה שלעיל של מי שמוכר את עצמו ליהודי נלמד מן המקרה שלהלן של מי שנמכר לנכרי: כשם שמי שנמכר לנכרי נקנה בכסף, כך גם מי שמוכר את עצמו ליהודי נקנה בכסף.
וּמַאן תַּנָּא דְּלָא יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״? הַאי תַּנָּא הוּא, דְּתַנְיָא: הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ נִמְכָּר לְשֵׁשׁ, וְיָתֵר עַל שֵׁשׁ, מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין – אֵינוֹ נִמְכָּר אֶלָּא לְשֵׁשׁ.
הגמרא מעירה: ומי הוא התנאשאינו דורש את ההיקש הלשוני בין "שכיר" לבין "שכיר"? זהו אותו תנא, כפי שנלמד בברייתא: מי שמוכר את עצמו לעבד נמכר לשש שנים, ואם ירצה יכול להימכר ליותר משש שנים, ואילו מי שנמכר על ידי בית הדין נמכר לשש בלבד שנים, ולא יותר.
הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ אֵינוֹ נִרְצָע, מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין – נִרְצָע. מוֹכֵר עַצְמוֹ אֵין מַעֲנִיקִים לוֹ, מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין – מַעֲנִיקִים לוֹ. הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית, מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין – רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית.
הברייתא מוסיפה שיש הבדלים נוספים בין שני העבדים הללו: מי שמוכר את עצמו אינו רשאי להירצע במרצע, ואילו מי שהוא נמכר על ידי בית הדין רשאי להירצע במרצע. מי שמוכר את עצמו אינו מקבל מענק שחרור מאדונו כאשר הוא משתחרר, ואילו מי שהוא נמכר על ידי בית הדין מקבל מענק שחרור. באשר למי שמוכר את עצמו, אדונו אינו רשאי לתת לו שפחה כנענית לאישה כדי להוליד ילדי עבדים, ואילו באשר למי שנמכר על ידי בית הדין, אדונו רשאי לתת לו שפחה כנענית.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: זֶה וָזֶה אֵינוֹ נִמְכָּר אֶלָּא לְשֵׁשׁ, זֶה וָזֶה נִרְצָע, וָזֶה וָזֶה מַעֲנִיקִים לוֹ, וְזֶה וָזֶה רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּתַנָּא קַמָּא לָא יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״, וְרַבִּי אֶלְעָזָר יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״?
רבי אלעזר אומר שאין הבדל בין שני סוגי העבדים הללו. אלא, גם עבד זה וגם עבד ההוא יכולים להימכר לשש שנים בלבד; גם זה וגם זה ניתן לרצוע במרצע, גם זה וגם זה מקבלים מענק שחרור, ובשני המקרים אדונו רשאי למסור לו שפחה כנענית. מה, האין זה שהמחלוקת היא בזה, שהתנא הראשון אינו דורש את הגזירה השווה בין "שכיר" לבין "שכיר," ורבי אלעזר דורש את הגזירה השווה בין "שכיר" לבין "שכיר"? אם סובר אדם ששני המקרים סמוכים זה לזה, ישווה את ההלכות של שני העבדים. זו דעתו של רבי אלעזר, בניגוד לדעת התנא הראשון, הסובר שההלכות של כל סוג עבד נפרדות.
אָמַר רַב טָבְיוֹמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: דְּכוּלֵּי עָלְמָא יָלֵיף ״שְׂכִיר״ ״שָׂכִיר״, וְהָכָא בְּהַאי קְרָא קָמִיפַּלְגִי: מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא דְּאָמַר מוֹכֵר עַצְמוֹ נִמְכָּר לְשֵׁשׁ וְיָתֵר עַל שֵׁשׁ? מִיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין: ״וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים״ – זֶה, וְלֹא מוֹכֵר עַצְמוֹ.
רב טביומי אמר בשם אביי: אין זה כך; אלא, כולם דורשים את הגזירה השווה בין "שכיר" לבין "שכיר", וכאן, במחלוקת שבברייתא, הם נחלקים על הפסוק הבא. מה הטעם של התנא הראשון, שאומר שמי שמוכר את עצמו נמכר לשש שנים ויותר משש שנים? הוא סבור שבנוגע למי שנמכר על ידי בית הדין, התורה ממעטת מקרה מסוים מן הפסוק: "כי יימכר לך אחיך העברי או העברייה, ועבדך שש שנים" (דברים טו:יב). מכאן שרק זה סוג העבד שעובד שש שנים ולא יותר, אך דבר זה אינו חל על מי שמוכר את עצמו. אם התנה כך, הוא רשאי לעבוד יותר משש שנים.
וְאִידָּךְ: ״וַעֲבָדְךָ״ – לְךָ, וְלֹא לְיוֹרֵשׁ.
הגמרא מסבירה: והאחר, רבי אלעזר, לומד הלכה אחרת מפסוק זה. "ועבדך" משמע שהוא עובד עבורך ולא עבור יורש מלבד בן. אם לאדון אין בנים, עבדו אינו עובר בירושה לבת או לאח כמו שאר נכסיו. אם יש לו בנים, הם יורשים עבד עברי.
וְאִידָּךְ? ״וַעֲבָדְךָ״ אַחֲרִינָא כְּתִיב. וְאִידַּךְ? הַהוּא לְהַרְצָאַת אָדוֹן הוּא דַּאֲתָא.
הגמרא שואלת: והאחר, התנא הראשון, מנין הוא דורש שעבד אינו עובר בירושה? הגמרא משיבה שהביטוי, "ועבדך," נכתב פעם נוספת, והוא לומד הלכה זו משם. הגמרא שואלת: והאחר, רבי אלעזר, מה הוא עושה עם אותו פסוק אחר? הגמרא משיבה: לשיטתו, אותו פסוק בא לפייס את האדון. הפסוק מדגיש שהעבדות היא לזמן מוגבל כדי לעודד את האדון לשחרר את העבד ללא היסוס.
מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא דְּאָמַר מוֹכֵר עַצְמוֹ אֵינוֹ נִרְצָע? מִדְּמַיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין: ״וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אׇזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ״ – אׇזְנוֹ שֶׁלּוֹ, וְלֹא אׇזְנוֹ שֶׁל מוֹכֵר עַצְמוֹ.
הגמרא שואלת: מה טעמו של התנא הראשון, האומר שמי שמוכר את עצמו אינו נרצע במרצע? הגמרא משיבה: הוא לומד זאת מן העובדה שלגבי מי שנמכר על ידי בית דין, התורה ממעטת מקרה מסוים בפסוק: "ורצע אדניו את אזנו במרצע" (שמות כא:ו), המלמד: אזנו, של עבד זה, ולא אוזנו של עבד שמוכר את עצמו.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria