Drashot AI Logo
״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה״. וְאֵימָא, לְכוּלַּהּ מִילְּתָא כְּאִשָּׁה! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהוּ כֶּסֶף וּשְׁטָר גּוֹמְרִים בָּהּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַבִּיאָה גּוֹמֶרֶת בָּהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְיִבְּמָהּ״ – בִּיאָה גּוֹמֶרֶת בָּהּ וְאֵין כֶּסֶף וּשְׁטָר גּוֹמְרִים בָּהּ.
"יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאישה," ויקיים בה ייבום" (דברים כ״ה:ה׳), ומכאן שהביאה עושה אותה לאשתו. הגמרא שואלת: אבל אפשר לומר שלכל דבר הרי היא כאישה, ולכן אפשר לקנותה גם בכסף או בשטר ככל אישה אחרת. הגמרא משיבה: לא יעלה על דעתך לומר כך, שכן שנינו בברייתא: הייתי יכול לחשוב שכסף ושטר גומרים את קניינה של יבמה ומביאים לכך שתהיה נשואה, כדרך שהביאה גומרת את קניינה. לכן הכתוב אומר: "ויבמה" (דברים כ״ה:ה׳), ללמד שרק ביאה גומרת בה את הקניין, אבל כסף או שטר אינם גומרים בה את הקניין.
וְאֵימָא: מַאי ״וְיִבְּמָהּ״? דִּבְעַל כֻּרְחַהּ מְיַבֵּם. אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא: ״וְיִבֵּם״, מַאי ״וְיִבְּמָהּ״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.
הגמרא שואלת: אבל אפשר לומר: מה פירוש: "ויבם אותה"? מלמד שהוא יכול לייבם אותה אף בלא הסכמתה, שכן בניגוד לנישואין רגילים, ייבום אינו טעון את הסכמת האישה. הגמרא משיבה: אם כן, שיאמר הכתוב: ייבם, והיינו מבינים שהדבר תלוי בו בלבד. מהו פירוש: "ויבם אותה"? למד שניים דברים מכאן: ראשית, שייבום יכול להיעשות בעל כורחה, ושנית, שאין דרך לקנות יבמה אלא בביאה.
בַּחֲלִיצָה. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל״ – כֵּיוָן שֶׁחָלַץ בָּהּ נַעַל, הוּתְּרָה לְכׇל יִשְׂרָאֵל.
§ המשנה מלמדת שהיבמה קונה את עצמה באמצעות חליצה. הגמרא שואלת: מניין לנו שהלכה זו? הגמרא משיבה: כפי שנאמר לגבי ייבום, לאחר שהיבם ביצע חליצה: "ונקרא שמו בישראל: בית חלוץ הנעל" (דברים כה:י). מכאן שמשעה שנחלצה נעלו על ידה, הותרה לכל ישראל.
הַאי ״יִשְׂרָאֵל״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: ״בְּיִשְׂרָאֵל״ – בְּבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁל נׇכְרִים! תְּרֵי ״בְּיִשְׂרָאֵל״ כְּתִיבִי.
הגמרא שואלת: האם המונח "ישראל," בא ללמד הלכה זו? הוא נצרך למה שנלמד על ידי רב שמואל בר יהודה: הפסוק אומר "בישראל" כדי ללמד שחליצה יכולה להיעשות רק בבית דין יהודי, ולא בבית דין של גויים. הגמרא משיבה שהביטוי "בישראל" כתוב פעמיים באותו פרק: "ונקרא שמו בישראל" (דברים כה:י), וכן: "להקים לאחיו שם בישראל" (דברים כה:ז). הלכה שונה נלמדת מכל אחת מן ההופעות הללו.
וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פַּעַם אַחַת הָיִינוּ יוֹשְׁבִים לִפְנֵי רַבִּי טַרְפוֹן, וּבָאתָה יְבָמָה לַחְלוֹץ, וְאָמַר לָנוּ: עֲנוּ כּוּלְּכֶם וְאִמְרוּ: ״חֲלוּץ הַנַּעַל, חֲלוּץ הַנַּעַל״. הָהוּא, מִ״וְּנִקְרָא שְׁמוֹ״ נָפְקָא.
הגמרא שואלת: אבל עדיין אנו גם זקוקים למונח הנוסף "בישראל" עבור מה שנלמד בברייתא, שרבי יהודה אמר: פעם אחת היינו יושבים לפני רבי טרפון ויבמה באה לעשות חליצה. ורבי טרפון אמר לנו לאחר החליצה: כולכם צריכים לענות ולומר: חלוץ הנעל, חלוץ הנעל. מכאן עולה שהביטוי: "ונקרא שמו בישראל" (דברים כה:י), מלמד שיש להכריז על הדבר ולפרסמו בכל האומה. הגמרא משיבה: הלכה זו אינה נלמדת מן הביטוי "בישראל". אלא היא נלמדת מן: "ונקרא שמו," שמורה שיש להכריז שזהו שמו.
וּבְמִיתַת הַיָּבָם. מְנָלַן? קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁהִיא בְּחֶנֶק – מִיתַת הַבַּעַל מַתִּירָתָהּ, יְבָמָהּ שֶׁהִיא בְּלָאו – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
§ המשנה מוסיפה ללמד כי יבמה משתחררת מזיקת ייבום ורשאית להינשא מחדש באמצעות מותו של היבם. הגמרא שואלת: מניין לנו שנלמדת הלכה זו? הגמרא משיבה שזהו קל וחומר: אם, לגבי אישה נשואה, שהיא אסורה לאחרים באיסור שעונשו חנק, ואף על פי כן מות בעלה מתיר אותה, האם לא כל שכן שלגבי יבמה, שהיא אסורה לאחרים כל עוד היבם חי באיסור קל בלבד, שמותו של היבם יתיר אותה?
מָה לְאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁכֵּן יוֹצְאָה בְּגֵט, תֹּאמַר בְּזוֹ שֶׁאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּגֵט! הָא נָמֵי יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה.
הגמרא מעלה קושי כנגד היסק זה של קל וחומר: מה מיוחד באישה נשואה הוא שהיא יכולה לצאת בגט גם כן. האם תאמר אותו דבר לגבי זו יבמה, שאינה יוצאת בגט? הגמרא משיבה: אין זו פירכה מספקת על היסק הקל וחומר, שכן זו יבמה גם יוצאת בחליצה, המשמשת אותה פונקציה כמו גט.
אֶלָּא: מָה לְאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁכֵּן אוֹסְרָהּ מַתִּירָהּ! אָמַר רַב אָשֵׁי: הָא נָמֵי אוֹסְרָהּ מַתִּירָהּ – יָבָם אוֹסְרָהּ, יָבָם שָׁרֵי לַהּ.
אלא, ניתן לערער על היסק קל וחומר זה באופן הבא. מה מיוחד באישה נשואה הוא שמי שאוסר אותה על כל האחרים, כלומר בעלה, גם מתיר אותה כאשר הוא מת. אין הדבר כך לגבי יבמה, שכן היא נעשית אסורה עם מות בעלה. רב אשי אמר: גם לגבי יבמה זו, מי שאוסר אותה הוא גם מי שמתיר אותה: היבם אוסר אותה, שכן אילו לא היה חי הייתה מותרת אוטומטית לגברים אחרים. וכן, היבם מתיר אותה באמצעות חליצה.
וּתְהֵא אֵשֶׁת אִישׁ יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה יְבָמָה שֶׁאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּגֵט – יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה, זוֹ, שֶׁיּוֹצְאָה בְּגֵט – אֵינוֹ דִּין שֶׁיּוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה? אָמַר קְרָא: ״סֵפֶר כְּרִיתֻת״ – סֵפֶר כּוֹרְתָהּ, וְאֵין דָּבָר אַחֵר כּוֹרְתָהּ.
הגמרא שואלת: ותצא אשה נשואה מן הנישואין באמצעות חליצה, כפי שנלמד בקל וחומר: אם יבמה, שאינה יכולה לצאת בגט, יכולה לצאת באמצעות חליצה, האם אין זה הגיוני שזו האשה הנשואה, שיכולה לצאת בגט, תוכל אף היא לצאת באמצעות חליצה? הגמרא משיבה: הפסוק קובע לגבי אשה נשואה: "ספר כריתות" (דברים כד:ג), ומכאן שספר, כלומר מסמך כתוב, מנתק אותה מבעלה ולא דבר אחר מנתק אותה ממנו. כל עוד הבעל חי, רק גט יכול להתיר את הנישואין.
וּתְהֵא יְבָמָה יוֹצֵאת בְּגֵט מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁאֵין יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה – יוֹצְאָה בְּגֵט, זוֹ שֶׁיּוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה – אֵין דִּין שֶׁיּוֹצְאָה בְּגֵט? אָמַר קְרָא: ״כָּכָה״, וְ״כָכָה״ עִיכּוּבָא.
הגמרא מוסיפה ושואלת: ושתהא יבמה יוצאת בגט, כפי שנלמד בקל וחומר: אם אשה נשואה, שאינה יכולה לצאת בחליצה, יכולה לצאת בגט, האם אין זה הגיוני שזו, היבמה, שיכולה לצאת בחליצה, תוכל גם לצאת בגט? הגמרא משיבה: הפסוק קובע: "ככה ייעשה לאיש" (דברים כה:ט), לגבי החליצה של יבמה, ו"ככה" מוציא אפשרות אחרת.
וְכֹל הֵיכָא דְּאִיכָּא עִיכּוּבָא לָא דָּרְשִׁי קַל וָחוֹמֶר? וְהָא יוֹם הַכִּפּוּרִים דִּכְתִיב: ״גּוֹרָל״, וְ״חוּקָּה״,
הגמרא שואלת: והאם נכון הוא שבכל מקום שיש בו לשון שמוציאה אפשרות אחרת, אי אפשר ללמוד קל וחומר? והרי יש המקרה של קביעת השעירים ביום הכיפורים, כפי שנאמר: "השעיר אשר עלה עליו הגורל לה'" (ויקרא טז:ט), ו: "והיתה זאת לכם לחוקת עולם" (ויקרא טז:לד), שמכאן שכל מה שנאמר לגבי מצוות יום הכיפורים מעכב בעבודת היום.
וְתַנְיָא: ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״ – הַגּוֹרָל עוֹשֶׂה חַטָּאת, וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֶׂה חַטָּאת.
ונלמד בברייתא שהפסוק אומר: "והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה', ועשהו חטאת" (ויקרא טז:ט). הפסוק מלמד שהגורל עושה אותו חטאת, אבל אמירה בעל פה המייעדת את השעיר במעמד של חטאת אינה עושה אותו חטאת.
שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא קִידֵּשׁ הַגּוֹרָל – קִידֵּשׁ הַשֵּׁם, מְקוֹם שֶׁקִּידֵּשׁ הַגּוֹרָל – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּקַדֵּשׁ הַשֵּׁם?
הברייתא ממשיכה: יש צורך בפסוק כדי ללמד הלכה זו, שכן אפשר היה לחשוב שהמסקנה ההפוכה נכונה: האם לא ניתן היה ללמוד זאת באמצעות קל וחומר, כך: כשם שבמקרה שבו השימוש בגורל אינו מחיל קדושה על בעלי החיים בייעוד מסוים, למשל, לגבי אישה שילדה וחייבת להביא שני עופות, אחד לחטאת ואחד לעולה, ואף על פי כן ייעוד בדיבור של בעלי החיים במעמד הנדרש מחיל את הקדושה עליהם, כך גם, במקרה שבו השימוש בגורל מחיל קדושה על בעלי החיים, האם אין זה נכון מבחינה לוגית של בעלי החיים במעמד הנדרש יחיל את הקדושה עליהם?
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״ – הַגּוֹרָל עוֹשֶׂה חַטָּאת וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֶׂה חַטָּאת. וְטַעְמָא דְּמַעֲטֵיהּ קְרָא, הָא לָאו הָכִי דָּרְשִׁינַן קַל וָחוֹמֶר, אַף עַל גַּב דִּכְתִיב בֵּיהּ ״חוּקָּה״!
כדי לסתור היגיון זה, הפסוק קובע לגבי השעיר: "והקריב אותו לחטאת" (ויקרא טז:ט), כדי לציין כי הגורל עושה אותו לחטאת, אך ייעוד בדיבור של השעיר במעמד של חטאת אינו עושה אותו לחטאת. והטעם שייעוד בדיבור אינו מועיל הוא שהפסוק הוציא אפשרות זו, שממנה ניתן להסיק שאלמלא כן, היה אדם לומד בקל וחומר, אף על פי שנאמר לגביו "חוקה". אותה לוגיקה צריכה לחול גם במקרה של חליצה, כלומר, המונח "ככה" לא אמור למנוע מללמוד קל וחומר, ולכן אפשר היה לטעון שיבמה יכולה להשתחרר באמצעות גט.
אָמַר קְרָא: ״לָהּ״, ״לָהּ״ – וְלֹא לִיבָמָהּ. וְאֵימָא ״לָהּ״ לִשְׁמָהּ!
אלא, הגמרא מסבירה שגם כאן יש הגבלה הנלמדת מן הכתוב. הפסוק קובע לגבי גט: "וכתב לה ספר כריתות" (דברים כד:ג). "לה" הוא מיעוט, המלמד: גט מועיל לאישה רגילה אך לא ליבמה. הגמרא שואלת: אך אפשר לומר שהביטוי "לה" מציין שהגט צריך להיכתב לשמה.
תְּרֵי ״לָהּ״ כְּתִיבִי. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ חַד ״לָהּ״ לִשְׁמָהּ, וְאִידָּךְ ״לָהּ״ – וְלֹא לָהּ וְלַחֲבֶירְתָּהּ!
הגמרא משיבה: "לה" כתוב פעמיים (דברים כד:א, ג), ולכן ניתן ללמוד את שתי ההלכות. הגמרא שואלת: ועדיין, אחת מן ההופעות של: "לה" נדרשת כדי ללמד שגט הגירושין חייב להיכתב לשמה, וה"לה" האחרת נצרכת ללמד: לה ולא גם לה וגם לאחרת, כלומר, לצרתה. אין להשתמש בגט אחד לשתי נשים.
אֶלָּא, אָמַר קְרָא: ״נָעַל״ – נַעַל אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא.
אלא, הגמרא מציעה הסבר אחר מדוע גט גירושין אינו מועיל ליבמה. לגבי יבמההפסוק קובע: "בית חלוץ הנעל" (דברים כ"ה:י'), ומכאן לומדים: אם היא משתחררת על ידי חליצת הנעל, כן, היא משתחררת מן היבם, אבל אם שוחררה באמצעות דבר אחר, לא, אינה משתחררת.
וְהַאי ״נָעַל״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״נַעֲלוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא נַעֲלוֹ, נַעַל שֶׁל כׇּל אָדָם מְנָא לֵיהּ?
הגמרא שואלת: אבל מונח זה, "נעל," האם הוא בא ללמד זאת? הרי הוא נצרך למה שנלמד בברייתא: הפסוק אומר: "וחלצה נעלו" (דברים כה:ט). אין לי אלא שנעלו כשרה לשימוש. מניין שאף נעל של כל אדם כשרה גם היא לחליצה?
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נַעַל״ ״נַעַל״ – רִיבָּה. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״נַעֲלוֹ״? – נַעֲלוֹ הָרָאוּי לוֹ, פְּרָט לְגָדוֹל שֶׁאֵין יָכוֹל לְהַלֵּךְ בּוֹ, פְּרָט לְקָטָן שֶׁאֵין חוֹפֶה אֶת רוֹב רַגְלוֹ, פְּרָט
הפסוק אומר "נעל," ושוב אומר בפסוק הבא "נעל," דבר שכולל כל נעל אחרת. אם כן, מהי המשמעות כאשר הפסוק אומר "נעלו," שלכאורה מתייחס לנעלו של אותו אדם? מכאן למדנו שצריכה זו להיות נעלו הראויה לו, למעט נעל גדולה כל כך שאינו יכול ללכת בה, ולמעט נעל קטנה כל כך שאינה מכסה את רוב כף רגלו, ולמעט

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria