ואנו מקיימים בסוגיה זו: מהי המשמעות של: כותב? משמעות הדבר היא: אומר. כדי לוותר על זכותו בפירות מנכסי אשתו, אין הוא צריך בהכרח לכתוב זאת במסמך; די שיאמר זאת בעל פה בפני עדים. נראה אפוא שרבי יהודה סבור שתנאי בעל פה מספיק בעניין ממוני מדברי חכמים.

אביי אמר: יש הבחנה בין שני המקרים. לכל אישה נשואה יש כתובה, אך לא לכל בעל יש זכות לפירות, שכן לא כל אישה מכניסה עמה נכסים לנישואין. לכן, ביחס לעניין מצוי, כגון כתובה, חיזקו חכמים את תקנותיהם בעניין זה בכך שהתנו שכל תנאי לשינוי התנאים חייב להיות בכתב. אולם, ביחס לעניין שאינו מצוי, כגון פירות נכסים, לא חיזקו חכמים את תקנותיהם בעניין זה, והצהרה בעל פה מספיקה.

הגמרא מערערת על תשובה זו: אך באשר להלכה של נהגי חמורים, שהיא עניין מצוי, רבי יהודה אינו סבור שחיזקו חכמים את תקנותיהם לגביה.

זהו כפי שלמדנו במשנה (דמאי ד:ז): במקרה של חמרים שנכנסו לעיר למכור את סחורתם, ואחד מהם אמר: התבואה שלי היא מן היבול החדש ועדיין לחה ואינה טובה כל כך, אבל של חברי היא מן היבול הישן, או שאמר: שלי אינה מתוקנת לשימוש, כלומר, לא הופרשו ממנה מעשרות, אבל של חברי מתוקנת לשימוש, החמרים אינם נאמנים. יש חשש שהם משקרים. ייתכן שיש ביניהם הסדר שלפיו אחד יאמר כך בעיר אחת ובעיר הבאה יתחלפו, כדי להיראות אמינים, כך שתמיד אחד מהם יוכל למכור את סחורתו. רבי יהודה אומר: הרי אלו נאמנים. מכאן עולה שרבי יהודה סבור שתנאי בדיבור בלבד מספיק אפילו לעניין ממוני רגיל מדברי חכמים.

אביי אמר: יש הבחנה בין המקרים. לגבי עניין ודאי הכרוך בגזירה דרבנן, כגון עיקר סכום הכתובה, חיזקו חכמים את דבריהם, אך לגבי עניין מסופק הכרוך בגזירה דרבנן, כגון המקרה של נהגי החמורים, לא חיזקו חכמים את דבריהם. רבא אמר: חכמים לא חיזקו את דבריהם במקרה של נהגי החמורים, משום שבאופן כללי הקלו בשאלות הנוגעות לאיסור של דמאי, שכן ההלכה של דמאי היא עצמה חומרה, מאחר שרוב עמי הארץ מפרישים מעשרות מתוצרתם.

§ המשנה אומרת: רבי מאיר אומר: במקרה של כל מי שפוחת את סכום כתובת הנישואין לפחות ממאתיים דינר לבתולה או ממאה דינר לאלמנה, נישואין אלה הם בגדר בעילת זנות. הגמרא מסיקה מלשון המשנה: הביטוי כל מי שפוחת את סכום כתובת הנישואין, משמעו אפילו אם עשה תנאי והיא הסכימה. מכאן עולה, שרבי מאיר סבר כי תנאו במקרה זה בטל, ויש לה היכולת לגבות את מלוא הסכום שקבעו חכמים, אך אף על פי כן, מאחר שאמר לה: אין לך אלא מאה דינר, אין היא סומכת על כתובת הנישואין ואינה רואה בכך נישואין אמיתיים, ולכן הביאה נעשית בעילת זנות.

אבל אנו שמענו כי רבי מאיר אמר שכל המתנה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטל. מכאן משתמע שאם אדם מתנה על דין דרבנן תנאו קיים, ולכן עדיין יש שאלה מדוע התנאי לגבי הכתובה בטל, שהרי כתובה היא תקנת חכמים. הגמרא משיבה: רבי מאיר סבור שכתובה היא חיוב מןתורה. לפיכך, אם אדם התנה להפחית את סכום הכתובה, הרי זו התניה על מה שכתוב בתורה, והיא בטלה.

נלמד בברייתא: רבי מאיר אומר: במקרה של כל מי שפוחת את סכום הכתובה לפחות ממאתיים דינרים לבתולה או ממאה דינרים לאלמנה, הרי זו נישואין שהם בעילת זנות. רבי יוסי אומר: מותר להפחית את הסכום על ידי תנאי בעל פה, ובלבד שהאישה מסכימה. רבי יהודה אומר: אם ירצה, יכול הוא לכתוב לבתולה שטר של מאתיים דינרים, והיא תכתוב לו קבלה האומרת: קיבלתי ממך מאה דינרים. וכן, לאלמנה אפשר לכתוב מאה דינרים, והיא תכתוב לו: קיבלתי ממך חמישים דינרים.

הגמרא שואלת: וכי רבי יוסי אכן סבור שמותר לו להפחית את הסכום? הגמרא מעלה סתירה על סמך ברייתא: גביית כתובת אישה אינה יכולה להיעשות תלויה במיטלטלין. זוהי גזירת חכמים שתוקנה למען תיקון העולם. רבי יוסי אמר: איזה תיקון העולם יש שמושג בגזירה זו? מחיר המיטלטלין אינו קבוע, ולכן הם עלולים לאבד מערכם.

הגמרא מנתחת את לשון הברייתא: התנא הראשון אף אמר: אין לעשות כתובה תלויה במיטלטלין. במה חולק עליו רבי יוסי? אלא, האין זה שכך אמר התנא הראשון: באיזה מקרה נאמר דבר זה? במקרה שלא נתן אחריות על המיטלטלין. אבל אם נתן אחריות, אפשר לעשות את הכתובה תלויה בהם. ורבי יוסי בא לומר: אפילו אם נתן אחריות, מדוע אפשר לעשות את הכתובה תלויה בהם? המחיר אינו קבוע, והם עלולים לאבד מערכם.

כעת, לאחר שמשמעותה של הברייתא הובהרה, הגמרא שואלת: כשם ששם, במקרה של מיטלטלין, שבו אולי הם ייפחתו בערכם, רבי יוסי חושש שהאישה לא תקבל את מלוא שווי כתובתה, כאן, שבו הם בוודאי ייפחתו בערכם, האם לא כל שכן שברור שהוא יחשוש? הגמרא משיבה: כיצד ניתן להשוות בין המקרים הללו? שם, היא אינה יודעת אם כתובתה תיפחת בערכה, ואין סיבה להניח שהיא תוותר על חיובו כלפיה. אבל כאן, היא יודעת והיא ויתרה על כך.

הגמרא מספרת: אחותו של רמי בר חמא הייתה נשואה לרב אביא.