כְּלֵי שָׁרֵת מַהוּ שֶׁיֵּעָשׂוּ מִקׇּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת? צוֹרֶךְ מִזְבֵּחַ נִינְהוּ, וּמִקׇּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אָתוּ? אוֹ צוֹרֶךְ קׇרְבָּן נִינְהוּ, וּמִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הָיוּ עוֹשִׂין אוֹתָן? אֲמַר לֵיהּ: אֵין נַעֲשִׂין אֶלָּא מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה.
בנוגע לכלי העבודה של המקדש, מהי ההלכה באשר לאפשרות שאפשר להכינם באמצעות כסף המוקדש לבדק הבית? הגמרא מסבירה את שני צדדי הספק: האם הם צורכי המזבח, ולכן הם באים מכסף המוקדש לבדק הבית, או שהם צורכי הקרבנות, ולכן הם הוכנו מתרומת לשכת האוצר של המקדש? רב אמר לו: הם מוכנים רק מתרומת הלשכה.
אֵיתִיבֵיהּ: ״וּכְכַלּוֹתָם הֵבִיאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע (הַכֹּהֵן) אֶת שְׁאָר הַכֶּסֶף וַיַּעֲשֵׂהוּ כֵלִים לְבֵית ה׳ כְּלֵי שָׁרֵת וְגוֹ׳״!
רב הונא הקשה על כך מפסוק העוסק בממונים על תחזוקת מבנה המקדש: "וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע את שאר הכסף, ויעשהו כלים לבית ה׳, כלי שרת, ומזרקות וכפות וכלי זהב וכסף" (דברי הימים ב׳ 24:14). מכאן עולה שניתן להכין כלים מכסף שהוקדש לבדק הבית.
אֲמַר לֵיהּ: דְּאַקְרְיָיךְ כְּתוּבֵי לָא אַקְרְיָיךְ נְבִיאֵי, ״אַךְ לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית ה׳ סִפּוֹת וְגוֹ׳ כִּי לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה יִתְּנֻהוּ״.
רב אמר לו: מי שלימד אותך את הכתובים לא לימד אותך את הנביאים, שכן שכחת את הפסוק המקביל בנביאים: "אך לא יֵעָשׂוּ לבית ה' סִפּוֹת כסף, מזמרות, מזרקות, חצוצרות, כל כלי זהב או כלי כסף, מן הכסף המובא בית ה'; כי לעושי המלאכה יִתְּנוּ אֹתוֹ" (מלכים ב׳ י״ב:ט״ו–ט״ז). פסוק זה מוכיח שכלים לא הוכנו מן הכסף שנתרם לבדק הבית.
אִי הָכִי, קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי! לָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁגָּבוּ וְהוֹתִירוּ, כָּאן שֶׁגָּבוּ וְלֹא הוֹתִירוּ.
הגמרא שואלת: אם כן, הפסוקים סותרים זה את זה, שכן במקום אחד נאמר שכלי המקדש יכולים להיות ממומנים מן הכסף שנתרם לבדק הבית, ואילו בפסוק האחר נאמר שכסף זה שימש אך ורק לאלה העוסקים בפועל במלאכת בדק הבית. הגמרא משיבה: אין זה קשה; כאן מדובר במקרה שבו גבו כספים ונותר כסף מיותר. כספים אלה יכלו לשמש לכלי המקדש. לעומת זאת, כאן, הפסוק מתייחס למצב שבו גבו כספים ולא נותר דבר, ולכן כל הכסף הוקצה בפועל לבדק הבית.
וְכִי גָּבוּ וְהוֹתִירוּ מַאי הָוֵי? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן, אִם הוּצְרְכוּ — הוּצְרְכוּ, וְאִם לָאו — יְהוּ לִכְלֵי שָׁרֵת.
הגמרא שואלת: ואם הם אספו כסף ונותר ממנו משהו, מה בכך? הרי בסופו של דבר, הכסף הזה הוקדש למטרה אחרת. אם אי אפשר היה להכין את כלי המקדש מכסף שהוקדש לבדק הבית, כיצד יכלו להשתמש בחלק מן הכספים הללו למטרה זו? רבי אבהו אמר: בית הדין מלכתחילה מתנה בלבו על הכסף שנאסף: אם הוא נצרך לבדק הבית, הוא נצרך ומוקצה לכך בהתאם, ואם לא, הוא יהיה מיועד לכלי השרת.
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כְּלֵי שָׁרֵת בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת שְׁאָר הַכֶּסֶף״, אֵיזֶהוּ כֶּסֶף שֶׁיֵּשׁ לוֹ שִׁירַיִים — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה.
בית מדרשו של רבי ישמעאל לימד: המימון עבור כלי השרת של המקדש בא מאיסוף לשכת אוצר המקדש, כפי שנאמר: "ושאר הכסף" (דברי הימים ב׳ 24:14). איזה כסף יש לו שארית? עליך לומר שזה מתייחס לאיסוף הלשכה. לאחר שהכסף הובא אל הלשכה, חלק מסוים ממנו היה מופרש לצורכי הקרבנות, ואילו היתרה שימשה למטרות אחרות.
וְאֵימָא שִׁירַיִים גּוּפַיְיהוּ? כִּדְאָמַר רָבָא: ״הָעוֹלָה״ — עוֹלָה רִאשׁוֹנָה, הָכִי נָמֵי: ״הַכֶּסֶף״ — כֶּסֶף רִאשׁוֹן.
הגמרא שואלת: אך אפשר לומר שהשיירים עצמם שימשו לכלי המקדש, והביטוי "שאר הכסף" אינו מתייחס לכספים שיש מהם שיירים, אלא לשיירי התרומות שנותרו בלשכה לאחר שהוסרה התרומה הראשונה. הגמרא משיבה: זהו כפי שרבא אמר במקום אחר, שהביטוי "העולה" (ויקרא ו:ה), בה"א הידיעה, מתייחס אל העולה הראשונה; כך גם, המונח "הכסף" (דברי הימים ב כד:יד) מתייחס אל הכסף הראשון, כלומר, הכסף שהוצא מאיסוף הלשכה.
מֵיתִיבִי: הַקְּטוֹרֶת וְכׇל קׇרְבְּנוֹת צִבּוּר — בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה, מִזְבַּח הַזָּהָב וּלְבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת — בָּאִין מִמּוֹתַר נְסָכִים.
הגמרא מעלה קושיה מן המקור הבא: הכספים עבור הקטורת וכל הקרבנות הציבוריים באים מן הגבייה של לשכת אוצר המקדש. הכספים עבור מזבח הזהב, הנמצא בתוך ההיכל ועליו הוקטרה הקטורת, הלבונה, וכלי השרת כולם באים מן השאריות של הכספים שהוקצו עבור הנסכים.
מִזְבַּח הָעוֹלָה, הַלְּשָׁכוֹת וְהָעֲזָרוֹת — בָּאִין מִקׇּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה — בָּאִין מִשְּׁיָרֵי הַלְּשָׁכוֹת. זוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: חוֹמַת הָעִיר וּמִגְדְּלוֹתֶיהָ וְכׇל צׇרְכֵי הָעִיר בָּאִין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה.
הכספים לתחזוקת מזבח העולה, שהיה ממוקם מחוץ למקדש ועליו נשרפו רוב הקרבנות, ולמען הלשכות, ולמען החצרות השונות, באים מכסף שהוקדש לתחזוקת המקדש. כספים עבור אותם עניינים שהם מחוץ לחומות חצר המקדש באים מיתרת הלשכות. ועל כך למדנו: חומת העיר, מגדליה, וכל צורכי העיר ירושלים אף הם באים מיתרת הלשכה. לפי מקור זה, הכספים לכלי הקודש באו מן הכסף שנותר מן הכספים שהופרשו לנסכים, ולא מן האיסוף של לשכת אוצר המקדש.
תַּנָּאֵי הִיא, דִּתְנַן: מוֹתַר תְּרוּמָה, מָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ? רִיקּוּעֵי זָהָב צִיפּוּי לְבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מוֹתַר פֵּירוֹת — לְקֵיץ הַמִּזְבֵּחַ. מוֹתַר תְּרוּמָה — לִכְלֵי שָׁרֵת.
הגמרא משיבה: זהו מחלוקת בין תנאים, כפי שלמדנו במשנה (שקלים ו ע"א): מה היו עושים במותר כספי הגבייה של השקלים שלא הוצאו על קורבנות הציבור? היו קונים טסיות זהב כציפוי לקירות ולרצפה של קודש הקודשים. רבי ישמעאל אומר: היו סוגים שונים של שיירים במקדש, ולכל אחד מהם דינים נפרדים. מותר הפירות שימש לקניית קיץ המזבח, כלומר עולות שהוקרבו כאשר המזבח היה בטל. מותר כספי הגבייה שימש לקניית כלי שרת.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מוֹתַר תְּרוּמָה — לְקֵיץ הַמִּזְבֵּחַ, מוֹתַר נְסָכִים — לִכְלֵי שָׁרֵת. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: מוֹתַר נְסָכִים לְקֵיץ הַמִּזְבֵּחַ, מוֹתַר תְּרוּמָה לִכְלֵי שָׁרֵת. וְזֶה וָזֶה, לֹא הָיוּ מוֹדִים בְּפֵירוֹת.
רבי עקיבא אומר: המותר של הגבייה של השקלים שימש לקניית הבהמות לקיץ המזבח, שכן מלכתחילה נגבו לקרבנות. מותר הנסכים שימש לקניית כלי שרת. רבי חנינא, סגן הכהן הגדול, אומר: מותר הנסכים שימש לקניית בהמות עבור קיץ המזבח, ואילו המותר של הגבייה של השקלים שימש לקניית כלי שרת. גם חכם זה, רבי עקיבא, וגם אותו חכם, רבי חנינא, לא הסכימו עם דעתו של רבי ישמעאל בנוגע למותר התבואה.
״פֵּירוֹת״ מַאי הִיא? — דְּתַנְיָא: מוֹתַר תְּרוּמָה מָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ? לוֹקְחִין פֵּירוֹת בְּזוֹל וּמוֹכְרִין אוֹתָם בְּיוֹקֶר, וְהַשָּׂכָר — מְקַיְּצִין בּוֹ אֶת הַמִּזְבֵּחַ. וְזוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: מוֹתַר פֵּירוֹת לְקֵיץ הַמִּזְבֵּחַ.
הגמרא שואלת: מהי תבואה זו? כפי ששנינו בברייתא: מה היו עושים במותר כספי הגבייה? היו משתמשים בהם כדי לקנות תבואה בזול ולאחר מכן למכור את אותה תבואה ביוקר, והרווח שהופק ממסחר זה היה משמש לקיץ המזבח. ועל עניין זה למדנו: המותר של התבואה היה משמש לרכישת הבהמות לקיץ המזבח.
מַאי ״זֶה וָזֶה לֹא הָיוּ מוֹדִין בְּפֵירוֹת״? דִּתְנַן: מוֹתַר שְׁיָרֵי לִשְׁכָּה מָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהֶן? לוֹקְחִין בָּהֶן יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, וְהַשָּׂכָר — לַהֶקְדֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין מִשְׂתַּכְּרִין בְּשֶׁל הֶקְדֵּשׁ, אַף לֹא בְּשֶׁל עֲנִיִּים.
הגמרא שואלת: אם כן, מה הטעם שגם חכם זה, רבי עקיבא, וגם אותו חכם, רבי חנינא, לא הסכימו לדעתו של רבי ישמעאל לגבי התבואה שנותרה? הגמרא משיבה: רבי עקיבא הולך לשיטתו במקום אחר, כפי שלמדנו במשנה (שקלים ו ע"א): מה היו עושים בשיירי הלשכה? היו קונים יין, שמן וסולת ומוכרים אותם למי שנזקקו להם לקרבנות היחיד שלהם. והרווח ממכירות אלו היה הולך להקדש, כלומר, לאוצר המקדש. זו דבריו של רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: אין מרוויחים ממכירת הקדש, ולא מרוויחים ממעות שהופרשו לעניים.
בְּשֶׁל הֶקְדֵּשׁ מַאי טַעְמָא לָא — אֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת. בְּשֶׁל עֲנִיִּים מַאי טַעְמָא לָא — דִּלְמָא מִתְרְמֵי לְהוּ עַנְיָא וְלֵיכָּא לְמִיתְּבָא לֵיהּ.
הגמרא מסבירה את טעמו של רבי עקיבא: מה הטעם שאין להשתמש ברכוש מוקדש כדי להפיק רווח? משום שאין עניות במקום עשירות, כלומר, את המקדש יש לנהל תמיד באופן מפואר. לכן אין להשתמש בכספי המקדש כדי להפיק רווחים קטנים בדרך של עניים. מה הטעם שאין להשתמש בכספים שהוקצו לעניים כדי להפיק רווח? משום ששמא יזדמן עני ולא יהיה מה לתת לו, שכן כל הכסף מושקע בעסקה מסחרית כלשהי.
מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם. אִיתְּמַר, רַב אָמַר:
§ הגמרא חוזרת למשנה, העוסקת במקרה של מי שהלך מעבר לים ואשתו תובעת מזונות. נאמר כי אמוראים נחלקו בסוגיה הבאה. רב אמר:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria