הגמרא משיבה כי כך רבי עקיבא אומר: מי שמגדף בשוגג מביא קרבן, שכן עונש הכרת שלו בא, כלומר, כתוב, במקום שבו התורה דנה בקרבן, כלומר, כרת נזכר בקטע הדן בקרבן חטאת (ראו במדבר טו:כז–לא). זו שיטתו של רבי עקיבא, שכן הוא סבור: מאחר שהכתוב היה צריך לכתוב כרת באופן כללי, כלומר, בלי לקשרו להבאת קרבן, ואולם כרת זה נכתב במקום שבו התורה דנה בקרבן, יש ללמוד מכך שהמגדף בשוגג מביא קרבן על עבירתו.

הגמרא מנתחת את הסעיף הבא של הברייתא: והפסוק אומר: "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו" (ויקרא כד:טו). הגמרא מסבירה: כאן אנו מגיעים אל דעתם של חכמים, וזה מה שרבי עקיבא אומר לחכמים: אתם אומרים שעבירתו של מי שמגדף אינה כרוכה במעשה, שכן מהו המקרה של מי שמגדף? זהו מי שמברך, כלומר מקלל, את השם, כלומר את אלוהים. אבל אם כן, אזי לגבי עונש הכרת הכתוב: "כי דבר ה' בזה... ונכרתה [ונכרתה] הנפש ההיא מקרב עמה" (במדבר טו:ל), לשם מה הוא בא, אם לא כדי לחייבו להביא קורבן?

הרבנים אומרים לו: הדבר בא לתת את עונש כרת למי שמקלל את אלוהים, כדי ללמד שהביטוי: "ונשא חטאו", הכתוב בפסוק: "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו" (ויקרא כד:טו), מתייחס לכרת, כדי שניתן יהיה ללמוד בגזירה שווה שאף יחיד שהיה חייב להביא קרבן פסח בפסח שני ולא עשה כן, חייב אף הוא בכרת. כפי שנכתב לגבי מי שמקלל את אלוהים: "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו," ונכתב לגבי מי שהיה חייב להביא קרבן פסח בפסח שני ולא עשה כן: "והאיש ההוא ונשא חטאו" (במדבר ט:יג). כשם ששם, לגבי מי שמקלל את אלוהים, מדובר בעונש כרת, כך אף כאן, לגבי קרבן הפסח, מדובר בעונש כרת.

בנוגע למי שמגדף, חכמים לימדו בברייתא: הכתוב אומר: "אותה נפש מגדפת [megaddef] את ה'" (במדבר טו:ל). איסי בן יהודה אומר: זה כמו אדם שאומר לחברו: גירפת [geirafta] את הקערה והחסרת אותה, כלומר, עבירת הגידוף חמורה כל כך עד שהיא נמשלת למי שכביכול גורם נזק ממשי לאלוהים. איסי בן יהודה סבור שמקרה המגדף זהה למקרה של מי שמברך, כלומר מקלל, את השם, כלומר את אלוהים, וזו עבירה חמורה במיוחד.

רבי אלעזר בן עזריה אומר שזה כמו אדם שאומר לחברו: ניקית את הקערה והסרת את תכולתה, אך לא חיסרת אותה, כלומר, עבירת גידוף אינה נחשבת כמי שגורם נזק ממשי לאלוהים. רבי אלעזר בן עזריה סבור שדינו של המגדף הוא כדינו של עובד עבודה זרה, שהיא עבירה חמורה פחות.

מחלוקת זו באשר לטיב העבירה של המגדף נלמדת בברייתא אחרת: "האיש ההוא מגדף את ה'" (במדבר טו:ל), ורבי אלעזר בן עזריה אומר: הכתוב מדבר בעובד עבודה זרה. וחכמים אומרים: הכתוב בא רק לתת את עונש הכרת למי שמברך, כלומר מקלל, את השם, כלומר את אלוהים.

משנה:יש נשים שמביאות קרבן חטאת של יולדת והקרבן נאכל על ידי הכוהנים. ויש נשים שמביאות קרבן חטאת אך הוא אינו נאכל. ויש נשים שאינן מביאות כלל קרבן חטאת.

המשנה מפרטת: הנשים הבאות מביאות קורבן חטאת והוא נאכל על ידי הכוהנים: מי שמפילה עובר שצורתו דומה לבהמה, מי שמפילה עובר שצורתו דומה לחיה, או מי שמפילה עובר שצורתו דומה לעוף; זהו דבריו של רבי מאיר. וחכמים אומרים: אינה מביאה קורבן חטאת אלא אם כן לעובר יש צורת אדם.

בנוגע לאישה שהפילה עובר סנדל, כלומר, כזה שצורתו כשל דג שטוח; או אם הפילה את השליה; או שק מי שפיר שבו התפתחה רקמה; או עובר שיצא חתוך, כלומר, לחתיכות; וכן שפחה כנענית, בבעלות יהודי, שהפילה; בכל המקרים הללו היא מביאה קורבן חטאת והוא נאכל על ידי הכוהנים.

ונשים אלו מביאות קרבנות חטאת, אך קרבנות החטאת שלהן אינם נאכלים: אישה שהפילה ואינה יודעת מה טיבו של מה שהפילה; ושתי נשים שהפילו, במקרה שבו אחת הפילה ולד מסוג שאישה פטורה מלהביא עליו קרבן, והאחרת הפילה ולד מסוג שאישה חייבת להביא עליו קרבן, ואינן יודעות איזו הפילה איזה סוג. רבי יוסי אמר: אימתי אין קרבן החטאת שלהן נאכל? זהו כאשר שתי הנשים הלכו למקומות שונים במקדש כדי להביא את קרבנותיהן, כגון זו הלכה למזרח וזו הלכה למערב. אבל אם שתיהן היו עומדות יחד, שתיהן יחד מביאות קרבן חטאת אחד, והוא נאכל.

נשים אלו אינן מביאות קרבן חטאת: אישה שהפילה שפיר מלא מים, או מלא דם, או מלא גוונים שונים; וכן אישה שהפילה ולד שצורתו דומה לדג, או לחגב, או לבריות מאוסות, או לרמשים; ואישה שהפילה ביום הארבעים להריונה; וכן אישה היולדת בניתוח קיסרי. רבי שמעון מחייב אישה להביא קרבן חטאת במקרה שהיא יולדת בניתוח קיסרי.

גמרא:מנין אנו לומדים שבמקרה של שפחה כנענית, בבעלות יהודי, שהפילה, היא מביאה קרבן חטאת והוא נאכל? כפי שלימדו חכמים בברייתא: הקטע הדן בהלכות של אישה לאחר לידה נפתח בפסוק: "דבר אל בני ישראל, לאמור: אשה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא יב:ב). מפסוק זה למדתי רק שבכלל הלכות אלו נכללים בני ישראל הגמורים; מנין אני לומד שגם גרה ושפחה כנענית נכללות בהלכות אלו? הפסוק אומר "אשה," לרבות נשים אחרות.

הגמרא שואלת: מה משמעות ההדגשה המיוחדת במשנה: וכן שפחה כנענית ? מדוע ראתה המשנה צורך לכתוב הלכה זו? הגמרא משיבה: היה עולה על דעתך לומר כי כאשר אנו אומרים: לגבי כל מצווה שאישה חייבת בה עבד כנעני חייב גם הוא באותה מצווה, אמירה זו חלה לגבי דבר השווה באיש ובאישה. אבל לגבי הקרבנות של אישה לאחר לידה, שהיא קטגוריה החלה על נשים אך אינה חלה על גברים, אפשר היה לומר ששפחה כנענית אינה חייבת להביא קרבנות אלו. משום כך המשנה לימדה את המקרה של שפחה כנענית .

§ המשנה מלמדת: נשים אלו מביאות קרבן חטאת, אך אין אוכלים את קרבנות החטאת שלהן. עוד היא מלמדת שבמקרה שבו אחת הפילה ולד מסוג שעבורו אישה פטורה מהבאת קרבן, והאחרת הפילה ולד מסוג שעבורו אישה חייבת להביא קרבן, רבי יוסי סבור שאם שתיהן עומדות יחד הן מביאות קרבן אחד יחד. הגמרא שואלת: מה בדיוק הן עושות? שתיהן מביאות יחד עולה אחת ודאית, וחטאת העוף מחמת ספק, והן כל אחת מתנות שאם היא חייבת להביא את החטאת, הבהמה שלה היא, ואם לאו הרי היא שייכת לאישה האחרת.

הגמרא שואלת: והאם רבי יוסי סבור שתנאי מועיל במקרה של חטאת? והרי למדנו במשנה (כג ע"א): במקרה שבו אחת משתי נשים אכלה בשוגג חתיכת חֵלֶב אסור וחייבת להביא חטאת, אך לא ידוע איזו אישה, רבי שמעון אומר: שתיהן מביאות חטאת אחת יחד, ורבי יוסי אומר: אין שתיהן מביאות חטאת אחת יחד. מכאן שרבי יוסי אינו סבור שתנאי מועיל לגבי חטאת.

רבא אמר: רבי יוסי מודה שתנאי מועיל לגבי מי שעדיין לא הביא קרבן כפרה כדי להשלים את תהליך הטהרה, כפי שהדבר במקרה של אישה לאחר לידה. וכן, כאשר רבין בא מארץ ישראל לבבל הוא אמר שרבי יוחנן אומר: רבי יוסי מודה לגבי מי שעדיין לא הביא קרבן כפרה שתנאי מועיל.

הגמרא שואלת: מה הטעם להבדל זה בין חטאת של מי שעדיין לא הביא קרבן כפרה לבין חטאות רגילות? הגמרא משיבה: שם, לגבי חטאת המובאת על עבירה, האיש צריך ידיעה ודאית על עבירתו כדי שיתחייב להביא חטאת, כפי שנאמר: "אם חטאתו, אשר חטא, נודעה אליו" (ויקרא ד:כח). לפיכך, במקרה שבו אחת משתי נשים אכלה חֵלֶב אסור, אין הן מביאות חטאת יחד ומתנות שהיא תהיה עבור זו מהן שאכלה את החֵלֶב האסור. אבל כאן, לגבי אישה לאחר הפלה, כאשר נשים אלו מביאות את חטאתן, הן עושות זאת רק כדי להיות מותרות באכילת מזון של קורבנות, ולכן התנאי מועיל.

הגמרא מביאה הוכחה שהבחנה זו היא אכן דעתו של רבי יוסי: כפי שנשנה בסיפא של אותה משנה, שרבי יוסי אומר: לגבי כל חטאת הבאה לכפרה על חטא, שניים אנשים אינם מביאים אותה יחד. מכאן משתמע שאם חטאת אינה מכפרת על חטא, שניים יכולים להביא אותה יחד.

§ המשנה מלמדת: ואלו נשים אינן מביאות קרבן חטאת, וביניהן אישה היולדת בניתוח קיסרי. רבי שמעון מחייב אישה להביא קרבן במקרה שהיא יולדת בניתוח קיסרי. הגמרא שואלת: מה טעמו של רבי שמעון? אמר ריש לקיש שהפסוק אומר: "ואם נקבה תלד" (ויקרא יב:ה). הלשון "תלד" מיותרת בהקשר של הפסוק, והיא באה לרבות לידה אחרת, ומהי? זו לידה בניתוח קיסרי.

הגמרא שואלת: ולפי חכמים, מהו טעמם? רבי מני בר פטיש אמר שפסקם נלמד מן הפסוק: "אשה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא י"ב:ב'). המילה תזריע פירושה המילולי הוא לקבל זרע, ומכאן שכל ההלכות הנזכרות באותו קטע אינן חלות אלא אם כן היא יולדת דרך המקום שבו היא מקבלת זרע, ולא דרך מקום אחר, כגון במקרה של ניתוח קיסרי.

משנה: אישה היולדת בת מונה ארבעה עשר ימים שבהם היא טמאה טומאה פולחנית. לאחר מכן באים שישים ושישה ימים שבהם היא נשארת טהורה פולחנית גם אם היא רואה דם. התורה מחייבת אישה להביא את קורבנה ביום השמונים ואחד (ראו ויקרא י"ב:א׳–ו׳). אם האישה מפילה עובר נוסף לפני אותו יום, אין היא חייבת להביא קורבן נוסף. במקרה של אישה שהפילה עובר בליל, כלומר לפני, היום השמונים ואחד, בית שמאי פוטרים אותה מהבאת קורבן שני, ובית הלל מחייבים אותה להביא קורבן שני.

בית הלל אמרו לבית שמאי: מה ההבדל בין ליל שמונים ואחד לבין יום שמונים ואחד? אם הם שווים לעניין הלכות טומאה, כלומר, זרימת הדם של אישה זו בליל שמונים ואחד מטמאת אותה בטומאה טקסית וכל הדינים הרגילים של טומאה חלים עליה, האם שני פרקי הזמן לא יהיו שווים גם לעניין החיוב להביא קורבן נוסף?

בית שמאי אמרו לבית הלל: לא, יש הבדל בין אותו לילה לבין היום שלאחריו. אם אמרת לגבי אישה שמפּילה ביום השמונים ואחד שהיא חייבת להביא קורבן נוסף, הרי זה הגיוני, שכן היא נכנסה לזמן הראוי לה להביא את קורבנה. האם תאמר כך גם לגבי אישה שמפּילה בליל היום השמונים ואחד, שבו לא נכנסה לזמן הראוי לה להביא את קורבנה, שהרי קורבנות אינם קרבים בלילה?

בית הלל אמרו לבית שמאי: אבל תּוֹכִיחַ המקרה של אישה שהפילה ביום השמונים ואחד שחל בשבת, שהבחנה זו אינה נכונה, שהרי לא יצאה לזמן הראוי לה להביא את קרבנה, משום שאין מקריבים קרבנות יחיד בשבת, ואף על פי כן היא חייבת להביא קרבן נוסף.

בית שמאי אמרו לבית הלל: לא, יש הבדל בין המקרים הללו. אם אמרת הלכה זו לגבי אישה שמפּילה ביום השמונים ואחד שחל בשבת, הטעם הוא שאף על פי ששבת אינה ראויה לקרבן יחיד, היא ראויה לקרבן ציבור שזמנו קבוע, כגון קרבן התמיד. האם תאמר כך גם לגבי אישה שמפּילה בליל היום השמונים ואחד, שהלילה אינו ראוי כלל, שכן לא קרבן יחיד ולא קרבן ציבור קרבים בלילה?

בית שמאי מוסיפים: ואשר למעמד טומאת הדם, כלומר, דעת בית הלל ששתי התקופות שוות לעניין הלכות טומאה, אין זה מוכיח מה צריכה להיות ההלכה לעניין קורבנות, שכן לגבי אישה שמפּילה לפני השלמת תקופת שמונים הימים, דמה טמא כדם של אישה לאחר לידה, ואף על פי כן היא פטורה מהבאת הקורבן.