כְּתַב רַחֲמָנָא: ״לֹא תוּכַל״, לְאוֹקֹמַהּ בְּלָאו.
הסיבה שהרחמן כותב: "לא תוכל לאכול" (דברים יב:יז), כדי לקבוע את אכילת פירות המעשר השני מחוץ לירושלים כאיסור.
וַעֲדַיִין, לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת הוּא! אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא: ״לֹא תוּכַל לְאׇכְלָם בִּשְׁעָרֶיךָ״, ״מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ״ לְמָה לִּי? לְיַחוֹדֵי אֲכִילָה דְּכׇל חַד וְחַד.
הגמרא מקשה: אך עדיין, זהו איסור כללי, שכן כל שלושת סוגי המעשר השני כלולים בציווי אחד. הגמרא מסבירה: אם כן, שאדם לוקה רק מלקות אחת, שיאמר הכתוב : לא תוכל לאוכלם בשעריך, שכן פסוק קודם כבר אמר "מעשרותיך" (דברים יב:יא). מדוע אני צריך שהפסוק יפרט: "מעשר דגנך תירשך ויצהרך"? דבר זה בא לייחד איסור ועונש מלקות על אכילתו של כל אחד ואחד מסוגי התבואה.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הָאוֹכֵל לֶחֶם, קָלִי, וְכַרְמֶל – לוֹקֶה שָׁלֹשׁ. וְהָא אֵין לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת! שָׁאנֵי הָכָא דִּמְיַיתַּר קְרָאֵי –
§ רבי יצחק אומר: מי שאוכל לחם, קלי וכרמל לפני שהוקרב קרבן העומר לוקה שלוש מלקויות, כפי שנאמר: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלוהיכם; חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" (ויקרא כג:יד). הגמרא מעלה קושי: והרי אין לוקים על עבירה על לאו שבכללות. הגמרא משיבה: שונה הדבר כאן, שכן הכתובים מיותרים; הפסוק לא היה צריך לפרט את שלושת סוגי מוצרי הדגן הללו.
לֵימָא קְרָא לֶחֶם, וְנֵילַף קָלִי וְכַרְמֶל מִינֵּיהּ. אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְלֶחֶם, שֶׁכֵּן נִתְרַבָּה אֵצֶל חַלָּה!
הגמרא מנסה לברר אילו מונחים מיותרים. שתאמר התורה "לחם," ונלמד את ההלכה של קלי וכרמל מתוך זו של לחם. הגמרא מקשה על הצעה זו: את הלימוד הזה אפשר להפריך: מה מיוחד בלחם? הוא מיוחד בכך שיש בו חיוב מוגבר לעניין חלה, שמופרשת רק מן העיסה של לחם, ולא מקלי וכרמל שלא נעשו לעיסה.
נִכְתּוֹב קָלִי וְלָא לִכְתּוֹב לֶחֶם, וְנֵילַף מִקָּלִי. לֶחֶם מִקָּלִי לָא אָתֵי, מִשּׁוּם דְּקָלֵי אִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ, לֶחֶם לָא אִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ. כַּרְמֶל מִקָּלִי לָא אָתֵי, מִשּׁוּם דְּקָלִי נִתְרַבָּה אֵצֶל מְנָחוֹת, כַּרְמֶל לֹא נִתְרַבָּה אֵצֶל מְנָחוֹת!
הגמרא מוסיפה ומציעה: שתכתוב התורה בפסוק רק "קלי," ולא תכתוב לחם או כרמל, ונלמד את ההלכה של לחם וכרמל מזו של קלי. הגמרא משיבה: את ההלכה של לחם אי אפשר ללמוד מזו של קלי משום שקלי הוא בצורתו הטבעית, ואילו לחם אינו בצורתו הטבעית, כלומר, הוא עבר עיבוד מלא, ולכן אפשר לטעון שרק תבואה שלא השתנתה אסורה לפני העומר. וכן, את ההלכה של כרמל אי אפשר ללמוד מזו של קלי משום שלקלי יש חומרה יתרה לעניין מנחות, שכן מנחת העומר היא מן הקלי, ואילו לכרמל אין חומרה יתרה לעניין מנחות.
נִכְתּוֹב כַּרְמֶל וְנֵילַף לֶחֶם וְקָלִי מִינֵּיהּ. אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְכַרְמֶל שֶׁכֵּן לֹא נִשְׁתַּנָּה מִבְּרִיָּיתוֹ! מִן חַד לָא יָלְפִי, נֵילַף חֲדָא מִן תְּרֵין?
הגמרא מוסיפה ומציעה: שתכתוב התורה בפסוק רק "שיבולים טריות," ונלמד את ההלכה של לחם וקלי מן זו של שיבולים טריות. הגמרא משיבה: לימוד זה ניתן להפרכה: מה מיוחד בשיבולים טריות? ייחודן הוא שלא השתנו כלל ממצבן המקורי. הגמרא אומרת: ברור שאת ההלכה של שניים מן הסוגים הללו אי אפשר ללמוד מן ההלכה של אחד מן האחרים. אבל הבה נלמד את ההלכה של אחד מהם מן ההלכה של שני האחרים.
לָא נִכְתּוֹב קְרָא לֶחֶם וְנֵילַף מִקָּלִי וְכַרְמֶל – אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְקָלִי וְכַרְמֶל דְּאִיתַנְהוֹן בְּעֵינֵיהוֹן! לָא נִכְתּוֹב קְרָא כַּרְמֶל וְנֵילַף מִלֶּחֶם וְקָלִי – אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְלֶחֶם וְקָלִי שֶׁכֵּן נִתְרַבּוּ אֵצֶל מְנָחוֹת!
הגמרא מפרטת: אל יכתוב הפסוק לחם, ונלמד את ההלכהשלו מן זו של קלי וכרמל. הגמרא משיבה: לימוד זה ניתן להפרכה: מה מיוחד בקלי וכרמל? הם מיוחדים בכך שביחס ללחם, שכבר עבר עיבוד מלא, הם בצורתם הטבעית. הגמרא מציעה: אל יכתוב הפסוק כרמל, ונלמד את ההלכהשלו מן ההלכה של לחם וקלי. הגמרא משיבה: לימוד זה ניתן להפרכה: מה מיוחד בלחם וקלי? הם מיוחדים בכך שהם מחייבים חיוב מוגבר לגבי מנחות.
אָמַר לָךְ רַבִּי יִצְחָק: לָא נִכְתּוֹב קְרָא קָלִי, וְנֵילַף מִלֶּחֶם וְכַרְמֶל. מַאי פָּרְכַתְּ? אִי פָּרְכַתְּ: מָה לְלֶחֶם, שֶׁכֵּן נִתְרַבָּה אֵצֶל חַלָּה – כַּרְמֶל יוֹכִיחַ! וְאִי מִשּׁוּם דְּכַרְמֶל לֹא נִשְׁתַּנָּה מִבְּרִיָּיתוֹ – לֶחֶם יוֹכִיחַ! הִלְכָּךְ לוֹקֶה, דִּמְיַיתַּר.
הגמרא מסבירה כי רבי יצחק יכול לומר לך: אל יכתוב הפסוק קלי, ונלמד את ההלכה שלו מן ההלכה של לחם וכרמל. מה היית אומר כדי להפריך זאת? אם תפריך זאת באומרך: מה מיוחד בלחם? מיוחד הוא בכך שיש בו חיוב מוגבר לעניין חלה, הרי הדוגמה של כרמל תוכיח שאין זה גורם מכריע, שכן חיוב חלה אינו חל עליו ואף על פי כן הוא אסור לפני העומר. ואם תפריך את הלימוד בשל העובדה שכרמל שונה מקלי, שכן לא השתנה ממצבו המקורי, המקרה של לחם יוכיח שאין זה הגורם העיקרי, שכן הוא השתנה ממצבו המקורי ואף על פי כן הוא אסור. לפיכך, אדם לוקה על כל סוג, שכן הפסוק מיותר.
וְאֵימָא: קָלִי דִּמְיַיתַּר מִחַיַּיב חֲדָא, אַכּוּלְּהוֹן מִחַיַּיב חֲדָא! אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא: ״לֶחֶם כַּרְמֶל וְקָלִי״, אִי נָמֵי נִכְתּוֹב: ״קָלִי וְלֶחֶם וְכַרְמֶל״, אַמַּאי כְּתַב לְקָלִי בָּאֶמְצַע? הָכִי קָאָמַר: לֶחֶם בְּקָלִי נִחַיַּיב וְכַרְמֶל נִחַיַּיב בְּקָלִי.
הגמרא מקשה: אבל מדוע שלא נאמר שעל אכילת קלי, שהזכרתו מיותרת, אדם חייב בנפרד לקבל מערכת אחת של מלקות, ואילו על אכילת כל שאר הדברים הללו, כלומר לחם ושיבולים לחות, אדם חייב ללקות רק מערכת אחת של מלקות, שכן הם אסורים באיסור כללי? הגמרא מסבירה: אם כן, ואם ההלכה של קלי ייחודית, שתכתוב התורה: לחם, שיבולים לחות וקלי; או לחלופין, שתכתוב: קלי, לחם ושיבולים לחות. מדוע היא כותבת את הדוגמה של קלי באמצע האחרים? זאת מה שהפסוק אומר: מי שאוכל לחם חייב לקבל את העונש הניתן על אכילת קלי, וכן מי שאוכל שיבולים לחות חייב לקבל את העונש הניתן על אכילת קלי.
אָמַר רַבִּי יַנַּאי: לְעוֹלָם אַל תְּהִי גְּזֵירָה שָׁוָה קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי פִּיגּוּל אֶחָד מִגּוּפֵי תוֹרָה, וְלֹא לִימְּדוֹ הַכָּתוּב אֶלָּא מִגְּזֵירָה שָׁוָה.
§ רבי ינאי אומר: לעולם אל תהא גזירה שווה קלה בעיניך, שכן העובדה שאדם נענש בכרת על אכילת בשר של קרבן שנשחט בכוונה לאוכלו לאחר זמנו [פיגול] היא אחד מעיקרי התורה, והפסוק לימד זאת רק באמצעות גזירה שווה.
דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, תָּנֵי זַבְדָּא בַּר לֵוִי: נֶאֱמַר לְהַלָּן: ״וְאוֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא״, וְנֶאֱמַר כָּאן: ״וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא״, מָה לְהַלָּן כָּרֵת – אַף כָּאן כָּרֵת.
הגמרא מסבירה שזהו כפי שאומר רבי יוחנן שזבדא בר לוי מלמד: נאמר שם, לגבי בשר קרבן שנותר לאחר הזמן הקבוע לאכילתו [נותר]: "ואוכליו עוונו יישא" (ויקרא יט:ח), ונאמר כאן, לגבי כוונה לאכול קרבן לאחר זמנו הקבוע: "והנפש האוכלת ממנו עוונה תישא" (ויקרא ז:יח). כשם ששם העונש על אכילת נותר הוא כרת, כך אף כאן, העונש על אכילת פיגול הוא כרת.
אָמַר רַבִּי סִימַאי: לְעוֹלָם אַל תְּהִי גְּזֵירָה שָׁוָה קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי נוֹתָר אֶחָד מִגּוּפֵי תוֹרָה, וְלֹא לִימְּדוֹ הַכָּתוּב אֶלָּא מִגְּזֵירָה שָׁוָה.
רבי סימאי אומר: לעולם אל תהא גזירה שווה קלה בעיניך, שכן מכך שנענשים בכרת על אכילת נותר, שממנו נלמד שנענשים בכרת על אכילת פיגול, זהו אחד מעיקרי דיני התורה, והכתוב לימדו רק באמצעות גזירה שווה.
מַאי הִיא? יָלֵיף ״קֹדֶשׁ״ ״קֹדֶשׁ״ – ״וְאוֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה׳ חִלֵּל״, וּכְתִיב: ״וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ כִּי קֹדֶשׁ וְגוֹ׳״
מהי היקש מילולי זה? לומדים בגזירה שווה מן המילה "קדוש" בויקרא ומן המילה "קדוש" בשמות, שהפסוק: "וְנֹשְׂאָה עֲוֹנָהּ כִּי חִלְּלָה אֶת קֹדֶשׁ ה'", עוסק בנותר. פסוק זה אומר: "וְנֹשְׂאָה עֲוֹנָהּ כִּי חִלְּלָה אֶת קֹדֶשׁ ה'" (ויקרא יט:ח), וכתוב: "וְאִם־יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן־הַלֶּחֶם עַד־הַבֹּקֶר וְשָׂרַפְתָּ אֶת־הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ; לֹא יֵאָכֵל, כִּי קֹדֶשׁ הוּא" (שמות כט:לד). כשם שהפסוק בשמות מתייחס לנותר, כך גם הפסוק בויקרא.
אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם אַל תְּהִי גְּזֵירָה שָׁוָה קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי בִּתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ הֵן הֵן גּוּפֵי תוֹרָה, וְלֹא לִימְּדָהּ הַכָּתוּב אֶלָּא מִגְּזֵירָה שָׁוָה.
אביי אומר: לעולם אל תהא גזירה שווה קלה בעיניך, שכן העובדה שאדם נענש בכרת על קיום יחסים עם בתו שנולדה מן האישה שאנס היא אחד מיסודות התורה, והפסוק לימד זאת רק באמצעות גזירה שווה.
דְּאָמַר רָבָא, אֲמַר לִי רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: אָתְיָא ״הֵנָּה״ ״הֵנָּה״ לְאִיסּוּרָא,
אביי מפרט: זהו כפי שרבא אומר: רבי יצחק בר אבדימי אמר לי שההלכה הזו נלמדת באמצעות גזירה שווה בין הצורה הבלתי רגילה "הֵנָּה" לבין "הֵנָּה," הכתובה לגבי האיסור לקיים יחסי אישות עם בתו שנולדה מן האישה שאנס. כפי שנאמר: "עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ... אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה" (ויקרא יח:יז). ונאמר: "עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ... כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה" (ויקרא יח:י). פסוק אחרון זה מתפרש כמתייחס לנכדתו מן האישה שאנס (ראו יבמות צז ע"א). הגזירה השווה מלמדת שאף על פי שבתו מן האישה שאנס אינה נזכרת בפסוק, אף היא כלולה יחד עם נכדתו, כשם שבת ונכדה מושוות בויקרא יח:יז.
אָתְיָא ״זִמָּה״ ״זִמָּה״ לִשְׂרֵפָה.
יתר על כן, העונש על עבירה זו של קיום יחסים עם בתו מן האישה שאנס נלמד מגזירה שווה בין: "זִמָּה הִוא" (ויקרא יח:יז), שנאמר לגבי קיום יחסים הן עם אישה והן עם בתה, לבין אותו המונח "זִמָּה" המופיע במקום אחר, המלמד שהעובר עבירה זו חייב להיות נידון למוות בשריפה. כפי שנאמר: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן" (ויקרא כ:יד). מכאן שעונש שריפה הוא העונש על קיום יחסים הן עם אישה והן עם בתה, והוא הדין לקיום יחסים עם בתו מן האישה שאנס, מכוח הגזירה השווה של הנה והנה המקשרת בין שני המקרים.
אָמַר רַב אָשֵׁי: אַל תְּהִי גְּזֵירָה שָׁוָה קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי נִסְקָלִים הֵן הֵן גּוּפֵי תוֹרָה, וְלֹא לִימְּדָהּ הַכָּתוּב אֶלָּא מִגְּזֵירָה שָׁוָה,
רב אשי אומר: אל תהא גזירה שווה קלה בעיניך, שהרי רשימת החייבים מיתה בסקילה היא אחד מן העקרונות היסודיים של התורה, והפסוק לימדה רק באמצעות גזירה שווה.
דְּתַנְיָא: נֶאֱמַר כָּאן: ״דְּמֵיהֶם בָּם״ וְנֶאֱמַר בְּאוֹב וְיִדְּעוֹנִי: ״דְּמֵיהֶם בָּם״. מָה לְהַלָּן – בִּסְקִילָה, אַף כָּאן – בִּסְקִילָה.
כך הוא כפי שנלמד בברייתא, שנאמר כאן, לגבי קיום יחסי אישות עם קרובי משפחה מסוימים: "דמיהם בם" (ויקרא כ:יא–טז), ונאמר לגבי בעל אוב וידעוני: "דמיהם בם" (ויקרא כ:כז). כשם ששם, הכתוב מפרש שבעל אוב וידעוני נהרגים בסקילה, כך אף כאן, לגבי מי שמקיים יחסי אישות עם אותם קרובים, הם נהרגים בסקילה.
הַמְּפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְּפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן לִלְמוֹד בּוֹ, לְמוֹסְרוֹ לַצִּיבּוּר – פָּטוּר, לָסוּךְ – חַיָּיב. וְהַסָּךְ מִמֶּנּוּ – פָּטוּר, לְפִי שֶׁאֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל סִיכַת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה בִּלְבַד.
§ רשימת האיסורים במשנה, שעל עבירה בשגגה עליהם חייבים להביא קורבן חטאת, כוללת מי שרוקח את שמן המשחה לפי המפרט של השמן שהכין משה במדבר (ראו שמות ל:כב–לג). חכמים לימדו בברייתא: מי שרוקח את שמן המשחה כדי ללמוד כיצד הוא הוכן או כדי למסור אותו לציבור לשימושם במקדש, פטור. אבל אם הוא רוקח את שמן המשחה כדי לסוך בו את גופו, הוא חייב. ומי שסך על גופו שמן שהכין אחר, פטור, מפני שאינו חייב על סיכת השמן על גופו אלא אם הוא משתמש בשמן המשחה שהכין משה בלבד, בהתאם לפסוק: "ואשר יתן ממנו על זר" (שמות ל:לג), המתייחס לאותו שמן מסוים.
אָמַר מָר: לִלְמוֹד בּוֹ עַל מְנָת לְמוֹסְרוֹ לַצִּיבּוּר – פָּטוּר. מְנָלַן? אַתְיָא ״מַתְכֻּנְתּוֹ״ מִן ״בְּמַתְכּוּנְתָּהּ״ דִּקְטֹרֶת, וּכְתִיב לְגַבֵּי קְטֹרֶת: ״לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם״ – לָכֶם הוּא דְּאָסוּר, אֲבָל לְמוֹסְרוֹ לַצִּיבּוּר – פָּטוּר, גַּבֵּי שֶׁמֶן נָמֵי, לְמוֹסְרוֹ לַצִּיבּוּר – פָּטוּר.
המאסטר אמר קודם לכן: מי שרוקח את שמן המשחה כדי ללמוד כיצד הוא הוכן או כדי למסור אותו לציבור כדי שישתמשו בו במקדש, הרי הוא פטור. הגמרא שואלת: מנין לנו דבר זה? הגמרא משיבה: דבר זה נלמד באמצעות גזירה שווה מן הלשון: "מתכונתו" (שמות ל:לב), שנאמרה לגבי השמן, ומן הלשון: "כמתכונתה" (שמות ל:לז), שנאמרה לגבי הקטורת. ונאמר לגבי הקטורת באותו פסוק: "לא תעשו לכם", שממנו משתמע כי קטורת שהוכנה לכם היא האסורה, אבל אם אדם מכין אותה כדי למסור אותה לציבור הוא פטור. ולגבי שמן המשחה גם כן, מי שרוקח אותו כדי למסור אותו לציבור הוא פטור.
וְתִיהְדַּר קְטֹרֶת וְנֵילַף מִשֶּׁמֶן: מָה שֶׁמֶן כִּי מְפַטֵּם לַחֲצָיִין – פָּטוּר, אַף קְטֹרֶת נָמֵי כִּי מְפַטֵּם לַחֲצָיִין – פָּטוּר! אַלְּמָה אָמַר רָבָא: קְטֹרֶת שֶׁפִּטְּמָהּ לַחֲצָיִין – חַיָּיב, שֶׁמֶן שֶׁפִּטְּמוֹ לַחֲצָיִין – פָּטוּר?
הגמרא מקשה: אך לאור גזירה שווה זו, יחזור דין הקטורת ונלמד אותה משמן המשחה: כשם שלגבי שמן המשחה, כאשר מערבבים אותו לחצאין, כלומר, לא את כל הכמות הנקובה בבת אחת, הוא פטור, כך גם לגבי הקטורת, כאשר מערבבים אותה לחצאין צריך להיות פטור. מדוע, אם כן, אומר רבא: במקרה של קטורת שעירבבה לחצאין, הוא חייב, ואילו לגבי שמן המשחה שעירבבו לחצאין, הוא פטור?
אָמַר לָךְ רָבָא: גַּבֵּי שֶׁמֶן כְּתִיב ״וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמוֹהוּ״ – כָּמוֹהוּ הוּא דְּאָסוּר, אֲבָל חֶצְיוֹ שַׁפִּיר דָּמֵי. גַּבֵּי קְטֹרֶת דִּכְתִיב ״וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה״ – כֹּל עֲשִׂיָּיה דִקְטֹרֶת אֶפְשָׁר דְּמַקְטֵיר פְּרָס שַׁחֲרִית וּפְרָס בֵּין הָעַרְבַּיִם.
הגמרא משיבה כי רבא היה יכול לומר לך: באשר לשמן המשחה, נאמר: "ובמתכונתו לא תעשו כמוהו" (שמות ל:לב), ומכאן שדווקא שמן שנעשה בדיוק כמוהו הוא שאסור, אבל לגבי הכנת חציו, אפשר שפיר לעשות כן. לעומת זאת, באשר לקטורת, כיון שנאמר: "והקטֹרת אשר תעשה, במתכונתה לא תעשו לכם" (שמות ל:לז), מלמד שכל מעשה של הכנת הקטורת הזאת אסור, שכן אפשר להקטיר חלק, חצי מן המנה שחייבים להכין, בבוקר, וחלק בין הערביים.
תָּנוּ רַבָּנַן: שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מׇר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת, קִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת, קִנְּמָן בֶּשֶׂם חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נִמְצְאוּ כּוּלָּם אֶלֶף וְשִׁבְעָה מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.
§ החכמים לימדו בברייתא: שמן המשחה מכיל מור דרור טהור במשקל 500 שקלים, קציעה של 500 שקלים, קינמון בשם של 500 שקלים, וקנה בשם של 250 שקלים. נמצא שכולם יחד עולים ל1,750 שקלים.
תְּנָא מִנְיָינָא קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנָא הָא קָא קַשְׁיָא לֵיהּ, אֵימָא: קְנֵה בֹשֶׂם כְּקִנְּמׇן בֶּשֶׂם, מָה קִנְּמׇן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ בַּחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם – אַף קְנֵה בֹשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, דְּהָווּ לְהוּ תְּרֵין אֲלָפִים.
הגמרא מביעה תמיהה על דברי הברייתא: וכי התנא בא ללמדנו את המניין? מדוע יש צורך שהברייתא תציין את סכום הכמויות? הגמרא משיבה כי דבר זה קשה לתנא: מאחר שהפסוק אומר: "וקינמון בשם מחציתו חמישים ומאתים וקנה בשם חמישים ומאתים" (שמות ל:כג), היה אפשר לומר שמשקלו של קנה בשם הוא כמו זה של קינמון בשם: כשם שמחצית הכמות של קינמון בשם היא מאתיים וחמישים, כך גם משמעות הפסוק היא שמחצית הכמות של קנה בשם היא מאתיים וחמישים, דבר שהיה מביא לכך שהסכום הכולל הוא אלפיים.
וְאֵימָא הָכִי נָמֵי! אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא: ״קִנְּמׇן בֶּשֶׂם וּקְנֵה בֹשֶׂם מֶחֱצָה וּמֶחֱצָה חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם״.
הגמרא שואלת: אבל מדוע שלא נאמר שאכן כך הוא, שמשקלו הכולל של הקנה הבושם הוא חמש מאות? הגמרא משיבה: אם כן, היה לו לכתוב בפסוק: וקינמון בשם וקנה בשם מחצה ומחצה, מאתיים וחמישים. מכך שהפסוק משתמש בביטוי "מחצה" רק לגבי הקינמון, עולה שמשקליהם היו שונים.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: כְּשֶׁהוּא שׁוֹקֵל, בְּהֶכְרֵעַ הוּא שׁוֹקֵל, אוֹ עַיִן בְּעַיִן הוּא שׁוֹקֵל? אֲמַר לֵיהּ: רַחֲמָנָא כְּתַב: ״בַּד בְּבַד״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ בְּהֶכְרֵעַ? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ הַכְרָעוֹת, אַלְמָא דְּאִית בְּהוּ הֶכְרֵעַ!
רב פפא אמר לאביי: כאשר שוקלים את החומרים הללו, האם שוקלים את המרכיבים בתוספת קלה, כדי שיכריעו את הכף, או האם שוקלים את המרכיבים בדיוק? אביי אמר לו שהרחמן כותב: "מכל אחד יהיה משקל שווה" (שמות ל:לד), דבר המורה על מידה מדויקת, ואתה אומר שייתכן ששוקלים את המרכיבים בתוספת? הגמרא מקשה: אבל האין רבי יהודה אומר: הקדוש ברוך הוא יודע את שיעור התוספות שיש להוסיף. מוכח שיש תוספת המעורבת במידות הללו.
אֶלָּא, אָמַר רַב יְהוּדָה: דְּקִנְּמׇן בֶּשֶׂם אַמַּאי מַיְיתֵי מַחֲצִיתוֹ דַּחֲמֵשׁ מֵאוֹת, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם בְּחַד זִימְנָא וַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם בְּחַד זִימְנָא? כֵּיוָן דְּכוּלְּהוֹן חֲמֵשׁ מֵאוֹת הָוַיִין, נַיְיתֵי חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּבַת אַחַת! שְׁמַע מִינַּהּ, מִדְּקָמַיְיתֵי לַהּ לְקִנְּמׇן בֶּשֶׂם בִּתְרֵי זִימְנֵי, הֶכְרֵעַ אִית בֵּיהּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ בְּהֶכְרֵעוֹת.
אלא, ודאי שוקל בהכרע, וזהו שרב יהודה אומר: לגבי קינמון בשם, מדוע מביאים מחצית מן הסך של חמש מאות, כלומר, מאתיים וחמישים בפעם אחת, ומאתיים וחמישים בפעם אחת? מאחר שכל הכמות היא חמש מאות, יביא חמש מאות בבת אחת. למד מכך מן העובדה שמביאים את הקינמון הבשם בשתי פעמים נפרדות שיש הכרע כלול במידה זו, כלומר, יש להוסיף מעט בכל פעם שהוא שוקל את הקינמון, והקדוש ברוך הוא יודע את שיעור ההכרעות.
וּמַאי ״בַּד בְּבַד״? אָמַר רָבִינָא: שֶׁלֹּא יַנִּיחַ מִשְׁקָל בְּמִשְׁקָל וְיִשְׁקוֹל.
הגמרא שואלת: אבל לפי דעתו של רב יהודה, מה משמעות הביטוי: "מכל אחד יהיה משקל שווה"? רבינא אמר: הכוונה היא שאין להניח משקולת של מרכיב אחד כנגד המשקל של מרכיב אחר ולשקול בדרך זו. במילים אחרות, לאחר ששוקלים אחד מן המרכיבים, אין לשקול מרכיב אחר כנגדו; אלא יש לשקול כל מרכיב בנפרד מול המאזניים.
תָּנוּ רַבָּנַן: שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה בְמִדְבַּר – מְשַׁלְּקוֹ הָעִיקָּרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא לָסוּךְ הָעִיקָּרִין אֵינוֹ סִיפֵּק! כֵּיצַד עוֹשֶׂה? הֵבִיאוּ הָעִיקָּרִין וּשְׁלָקוּם בְּמַיִם, וְהֵצִיף עֲלֵיהֶן שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְקָלַט אֶת הָרֵיחַ, וְקִיפְּחוֹ.
החכמים לימדו בברייתא: כיצד הכינו את שמן המשחה שמשה הכין במדבר? היו מבשלים את השורשים של הבשמים בו; זהו דבריו של רבי יהודה. רבי יוסי אמר לו: אבל אותה כמות של שמן אינה מספיקה אפילו לסוך את השורשים, שכן היו סופגים את השמן; אם כן, כיצד אפשר היה לבשל בו את השורשים? אלא, כיצד היו עושים? היו מביאים את השורשים ומבשלים אותם במים והחומר הריחני היה עולה למעלה, ויוצקים את שמן המשחה על המים, והשמן היה סופג את הריח ושומר אותו, ולאחר מכן היה מסיר את השמן [vekipeḥo] מעל פני המים ומניחו בצלוחיתו. כך הוכן שמן המשחה.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה:
רבי יהודה אמר לרבי יוסי:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria