למעט פחות מכזית של גוויית אדם. באשר לגוויית אדם, אפילו אם משלים את שיעורה לכביצה, היא אינה נטמאת בטומאת אוכלין, מפני שכוונתו בטלה אצל דעתם של כל שאר האנשים, שכן אנשים אינם אוכלים גוויות אדם. בכך מוסבר מדוע הברייתא קבעה שבעלי חיים מקבלים טומאה קלה וחמורה, ואילו בני אדם מקבלים רק טומאה חמורה.

רב חנניה אמר: ביחס לקביעה שנבלת בהמה שאינה כשרה נעשית מוכשרת לקבל טומאת אוכלין רק אם מתכוונים לאוכלה, אפשר אפילו לומר שחתיכת הנבלה היא בשיעור כזית. במה אנו עוסקים כאן? אנו עוסקים במקרה שבו כיסה אותה בפחות מכביצה של בצק. מאחר שהיא מכוסה בבצק, הנבלה אינה יכולה לבוא במגע עם שום דבר אחר כדי להעביר לו טומאה, ומאחר שיש פחות מכביצה של בצק, הבצק עצמו אינו מוכשר לקבל טומאת אוכלין. אבל אם הנבלה והבצק יחד הם בשיעור כביצה שלמה, הם מוכשרים לקבל טומאת אוכלין ויכולים להעביר את הטומאה הזאת למאכלים אחרים.

הגמרא מקשה: אם כן, שתצריך גם מגע עם נוזל כדי להיות מוכשרת לקבל את טומאת האוכלין. הגמרא משיבה: אותה אמירה חלה לגבי סוגי אוכל אחרים, שאינם מטמאים כלל, לא באמצעות מגע ישיר ולא באמצעות משא. אבל כאן, אף אם נניח שחתיכת נבלת הבהמה אינה מטמאה במגע, שכן היא מכוסה בבצק, מכל מקום עליה לפחות לטמא במשא, שהרי היא נישאת עליו, אף על פי שאינו נוגע בה.

לפי רב חנניה, בעניין זה חלה על בהמה לאחר מותה טומאה קלה, טומאת אוכלין. זהו למעט גוויית אדם, שכן אפילו אם כיסה אותה בבצק, היא מטמאה בטומאה חמורה, כי הטומאה של מת בוקעת ועולה, ובוקעת ויורדת, אפילו כשהיא מכוסה.

§ הגמרא ממשיכה לנתח את הברייתא שהובאה לעיל (כ ע"ב–כא ע"א). המאסטר אמר: דמם של שרצים הוצא, שכן אין להם צורה חמורה של טומאה. הגמרא שואלת: והאם לשרצים אין צורה חמורה של טומאה? הרי לפי דין תורה נבלת שרץ מטמאה במגע. הגמרא משיבה שאף על פי כן, אין היא מטמאה במשא, כדרך נבלת בהמה.

המאסטר אמר בברייתא: דם הדגים ודם החגבים הוצאו, שכן הם מותרים לגמרי. הגמרא שואלת: מה פירוש הלשון: הם מותרים לגמרי? אם נאמר שהכוונה היא לכך שכל החֵלֶב של דגים וחגבים מותר, אפשר להשיב שכל החֵלֶב של חיה גם הוא מותר, ואף על פי כן דמה אסור. ואם תאמר: אלא, דגים וחגבים נקראים מותרים לגמרי מפני שאיסור גיד הנשה אינו חל עליהם, גם זה אינו מתקבל; אבל במקרה של עוף אין איסור לאכול את גיד הנשה, ואף על פי כן דמו אסור.

אלא, מהי משמעות הקביעה שדגים וחגבים מותרים לגמרי? הכוונה היא להלכהשלפיה דגים וחגבים אינם טעונים שחיטה פולחנית כדי להתיר את אכילתם.

המאסטר אמר בברייתא: אילו הפסוק היה אומר רק "עוף", היה אפשר לומר שכשם שעוף הוא ברייה שלגביה אין איסור כלאיים חל, כך גם איסור אכילת דם חל רק על בהמה שאינה כפופה לאיסור כלאיים, ואילו דמם של בעלי חיים אחרים אינו אסור. לכן, הפסוק אומר: "מן הבהמה".

הגמרא שואלת: לאיזו צורה של כלאים הכוונה כאן? אם נאמר שמדובר באיסור להרביע כלאים יחד, או באיסור לחרוש בכלאים יחד, קשה: והרי למדנו במשנה (Bava Kamma 54b): וכן חיות ועופות כפופים לאותן הלכותכמותם, כלומר, כשם שאסור לחרוש או להרביע שני מינים של בהמות יחד, כך הדין גם בחיות ובעופות. נמצא שאיסורים אלה חלים על כל בעלי החיים.

אלא, אביי אמר שהברייתא מתייחסת לצמרו, כלומר לנוצותיו, ומציינת כי אין חייבים על ערבוב אותו עם פשתן משום איסור כלאים. איסור כלאים בבגד חל רק על ערבוב צמר כבשים עם פשתן, אך לא על שיער או נוצות של בעלי חיים ועופות אחרים.

§ רב יהודה אומר שרב אומר: לגבי דם שרצים, לוקים על אכילתו בשיעור של כזית. הגמרא מקשה מברייתא: לגבי דם הטחול, דם הלב, דם הכליות, ודם האיברים, כל אלה אסורים באכילה באיסור רגיל, שעונשו מלקות, אך אכילתם אינה חייבת בכרת. לעומת זאת, דם האדם, ודם שרצים ורמשים אסורים אך אין חייבים על אכילתם. מכאן עולה שאין לוקים כלל על אכילת דם שרצים.

הגמרא משיבה: מה משמעותו של הסעיף: אין חייבים על אכילתו? הכוונה היא שאין חייבים בכרת על אכילתו, אך חייבים על הפרת איסור.

הגמרא מערערת על תשובה זו: סיבה אחת לכך שאין זה הסבר טוב היא שזהו אותו דבר כמו הפסקה הראשונה. הפסקה הראשונה של הברייתא מונה סוגי דם שאכילתם היא עבירה על איסור רגיל ואינה נענשת בכרת. ברור שהפסקה האחרונה אינה יכולה גם היא להתייחס לסוגי דם מאותה קטגוריה. ועוד, תנא מוציא את אכילת הדם הזה גם מאיסור רגיל, כפי שהברייתא שהובאה קודם לכן מלמדת: דם שרצים הוצא, שכן אין בו טומאה חמורה.

רבי זירא אמר: כאשר רב אמר שלוקים על אכילת דם שרצים, כוונתו הייתה שאם עדים התרו בו שאם יאכל את הדם יהיה חייב משום איסור אכילת שרץ, אז לוקה. הטעם הוא שאיסור אכילת שרץ כולל את דמו. אבל אם התרו בו שיהיה חייב משום איסור אכילת דם, אינו לוקה.

§ רב אומר: דם דגים שאדם אסף בכלי אסור באכילה, מפני שנראה כאילו הוא אוכל דם של בהמה או עוף. הגמרא מקשה מן הסיפא של הברייתא שהובאה לעיל: דם דגים ודם חגבים מותרים, ומכאן משמע שהם מותרים אפילו לכתחילה. הגמרא מתרצת: אותה ברייתא עוסקת במקרה שבו לא אסף את הדם בכלי; וכאשר רב אמר שהוא אסור, הוא דיבר על מצב שבו אסף את הדם בכלי.

הגמרא מערערת על תשובה זו: במקרה המקביל לגבי דם של בני אדם, שהברייתא קובעת שהוא אסור, גם המקרה חייב להיות כזה שבו לא אסף את הדם בכלי. במקרה כזה, האם הדם אכן אסור? והרי לא שנינו בברייתא: אם היה מעט דם אדם על כיכר לחם, מגרד את הדם ואז הוא רשאי לאכול את הלחם. אבל לגבי דם שהוא בין שיניו, מותר לו למצוץ אותו ולבלוע אותו בלי חשש, שכן הדם מותר כל עוד לא הוצא מן הגוף. מכאן שאפילו דם אדם שלא נאסף בכלי מותר.

אלא, הברייתא פוסקת שדם דגים מותר אפילו כאשר הוא נאסף בכלי, וכאשר אותה ברייתא נשנית, היא מתייחסת למקרה שיש בו קשקשים ולכן ברור שזהו דם דגים. לעומת זאת, כאשר רב אמר שהוא אסור, הוא התייחס למקרה שאין קשקשים בדם, ולכן אין ניכר שזהו דם דגים.

רב ששת אומר: לגבי דם של הולכי שתיים, אין אפילו מצווה להימנע מלאוכלו לכתחילה. הגמרא מקשה מן הברייתא: דם הטחול, דם הלב, דם הכליות, ודם האיברים, כל אלה אסורים באכילה באיסור רגיל. לעומת זאת, דם הולכי שתיים, כלומר בני אדם, ודם שרצים ורמשים אסורים, אך אין חייבים על אכילתם. הגמרא משיבה: כאשר נשנה באותה ברייתא שדם אדם אסור, הרי זה מתייחס למקרה