הכוונה כאן היא למקרה שבו הוא התכוון גם לכבות וגם להבעיר. התורה מייחדת את מלאכת ההבערה בשבת, כפי שנאמר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות ל״ה:ג׳). החכמים נחלקו באשר לפירושו של פסוק זה. כפי שהתנא הראשון סובר בהתאם ל דעתו של רבי יוסי, שאומר: הבערה הוּצְאָה מן הכלל של המלאכות האסורות כדי ללמד שהיא שונה משאר המלאכות, וללמד שהיא איסור רגיל, כלומר, שעונשה מלקות בלבד ואינה כרוכה בכרת או בסקילה על עבירה במזיד, או בחטאת על עבירה בשוגג. לפיכך, אין הוא חייב להביא חטאת על ההבערה.

ורבי אליעזר, בנו של רבי צדוק, סובר בהתאם לדעתו של רבי נתן, האומר: הבערה הוּצְאָה בנפרד בתורה כדי לחלק בין אבות המלאכה השונים ולקבוע אחריות על עשיית כל אחד מהם. לפי דעה זו, העונשים הקבועים להבערה הם אותם עונשים כמו לשאר המלאכות האסורות.

רבא אמר הסבר נוסף למחלוקת בברייתא: ההבדל ביניהם נוגע למקרה שבו אדם התכוון להבעיר את הגחלים התחתונות ולאחר מכן לכבות את הגחלים העליונות, ובמקום זאת כיבה את העליונות והבעיר את התחתונות בו־זמנית. מאחר שביצע את הכיבוי תחילה ולא ביצע אותו לאחר שהבעיר כפי שהתכוון, התנא הראשון סובר שהוא חייב להביא רק חטאת אחת. לעומת זאת, רבי אליעזר בן רבי צדוק סבור שאין פטור על עשיית המלאכות האסורות בסדר שונה מזה שהתכוון אליו.

רב אשי אמר הסבר אחר: הברייתא מתייחסת למקרה שבו התכוון לכבות להבה ולא היה מודע לכך שהגחלים התחתונות יידלקו. אלא, הן נדלקו מעצמן, כאשר הזיז הצידה וכיבה את הגחלים העליונות. והתנא הראשון סובר בהתאם לדעתו של רבי שמעון, שאומר: אם אדם עושה מעשה שאינו מתכוון, פעולה שממנה נובעת בשבת תוצאה אסורה שלא התכוון אליה, מאחר שלא התכוון לעשות מלאכה אסורה, הוא פטור. ורבי אליעזר בן רבי צדוק סובר בהתאם לדעתו של רבי יהודה, שאומר: מי שעושה מעשה שאינו מתכוון שממנו נגרמת בשוגג מלאכה אסורה, הוא חייב.

החכמים לימדו בברייתא: לגבי מי שמלבה גחלים בשבת בכוונה להזיזן כדי להתחמם בהן, והן נדלקו מאליהן; שנינו בברייתא אחת שהוא חייב, ושנינו בברייתא אחרת שהוא פטור. הגמרא מסבירה: הטעם למה ששנינו בברייתא הראשונה, כלומר שהוא חייב, הוא שתנא זה סובר שמי שעושה מלאכה בשבת שהיא שאינה צריכה לגופה, כלומר שהוא עושה את המלאכה למטרה שאינה התוצאה הישירה של המעשה, חייב עליה. ואילו הטעם למה ששנינו בברייתא השנייה, כלומר שהוא פטור, הוא שהוא סובר שמי שעושה מלאכה שהיא שאינה צריכה לגופה פטור מחיוב עליה.

משנה: אם אכל כזית דם שניתז בשעת שחיטת בהמה, חיה או עוף, בין שהם ממין טהור ובין ממין טמא; או אם אכל דם שיצא לאחר דקירה של בעל החיים או לאחר שהומת בדרך שאינה שחיטה, או דם שניתז לאחר קריעת קנה או ושט, או דם שניתז בשעת הקזה שהנפש יוצאת בה, חייב כרת על אכילתו במזיד, או להביא חטאת על אכילתו בשוגג.

אך ביחס לדם הטחול, דם הלב, דם הביצים, דם החגבים, או דם התמצית [tamtzit], כלומר, הדם הניגר מצוואר הבהמה לאחר שההתזה הראשונית של שחיטתה מסתיימת, אין חייבים על אכילתו. רבי יהודה מחייב אדם במקרה של דם התמצית.

גמרא:חכמים לימדו בברייתא: הפסוק אומר: "וכל דם לא תאכלו" (ויקרא ז:כו). הייתי לומד מכאן שאפילו לגבי דם של הולכי שתיים, כלומר בני אדם, ודם ביצים, דם חגבים, ודם דגים, כל אלה נכללים באיסור אכילת דם. לכן הפסוק אומר: "לעוף ולבהמה" (ויקרא ז:כו).

הברייתא מסבירה את הדרשה מן הפסוק: כשם שעופות ובהמות מיוחדים בכך שיש להם אפשרות גם לטומאה קלה, אם נטמאו לאחר שנשחטו, שבמקרה זה הם נחשבים אוכל טמא, וגם טומאה חמורה, אם מתו בלא שחיטה כשרה, ויש להם אפשרות להיות אסורים או מותרים, והם מין בשר, כך אף כל דבר שיש לו אפשרות גם לטומאה קלה וגם לטומאה חמורה, ויש לו אפשרות להיות אסור או מותר, והוא מין בשר, נכלל באיסור.

לפיכך אוציא את דמם של הולכי שתיים, שכן יש להם היכולת לטומאה חמורה, כלומר טומאת מת, אך אין להם היכולת לטומאה קלה, שכן הלכות טומאת אוכלים אינן חלות על גוף האדם.