מֵתִיב רַב אוֹשַׁעְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: לֹא נֶחְלְקוּ עַל דָּבָר שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד שֶׁהוּא חַיָּיב, אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר.
רב אושעיא מקשה מן המשנה על דעתו של שמואל, שהכול מודים שמי שפועל בלא ידיעה בשבת פטור: רבי שמעון שזורי ורבי שמעון אומרים: רבי אליעזר ורבי יהושע לא נחלקו לגבי מקרה של עניין שבו חוסר הידיעה שלו נוגע לפריטים מקטגוריה אחת, שכן במקרה זה שניהם מסכימים שהוא חייב. אלא, הם נחלקו לגבי מקרה של עניין שבו חוסר הידיעה שלו נוגע לפריטים משתי קטגוריות, שכן במקרה זה רבי אליעזר מחייב אותו להביא קורבן חטאת, ורבי יהושע פוטר אותו.
וְרַבִּי יְהוּדָה מַאי קָאָמַר דִּפְלִיגִי? בְּנִתְכַּוֵּין לְלַקֵּט עֲנָבִים וְלִקֵּט תְּאֵנִים, שְׁחוֹרוֹת וְלִקֵּט לְבָנוֹת – עֲנָבִים וּתְאֵנִים, שְׁחוֹרוֹת וּלְבָנוֹת, מַאי נִיהוּ? שְׁנֵי שֵׁמוֹת? הַיְינוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי! רַבִּי יְהוּדָה מַאי אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן?
רב אושעיא ממשיך: וְבאשר לרבי יהודה, לגבי איזה עניין הוא אומר שהם חולקים? אם תאמר שהוא סבור שהם חולקים במקרה שבו אדם התכוון ללקוט ענבים ולקט תאנים, או ללקוט שחורות ולקט לבנות, הרי זה קשה. רב אושעיא מסביר: ענבים ותאנים, שחורות ולבנות, מה הן? האין הן שתי קטגוריות? אם כן, זהו זהה לדעתם של רבי שמעון ורבי שמעון שזורי, האומרים שרבי אליעזר ורבי יהושע חולקים דווקא לגבי טעות הכרוכה בשתי קטגוריות. אם כן, מה בא רבי יהודה ללמדנו?
אֶלָּא לָאו מִתְעַסֵּק אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מִתְעַסֵּק חַיָּיב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי סָבְרִי: מִתְעַסֵּק פָּטוּר?
רב אושעיא מסיק: אלא, האין זה נכון לומר שההבדל ביניהם הוא ההלכה הנוגעת למי שעובר עבירה כשהוא פועל בלא מודע? שכן רבי יהודה סבור שמי שפועל בלא מודע בעת ביצוע עבירה חייב, ואילו רבי שמעון ורבי שמעון שזורי סבורים שמי שפועל בלא מודע בעת ביצוע עבירה פטור. אם כן, דעתו של רבי יהודה מפריכה את קביעתו של שמואל שהכול מסכימים שמי שפועל בלא מודע בעת ביצוע מלאכה אסורה בשבת פטור.
לָא, מִתְעַסֵּק – דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר, וְהָכָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי סָבַר: שָׁכַח מְלַקֵּט מִלִּבּוֹ. בְּשֵׁם אֶחָד – דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב,
הגמרא משיבה: לא, אין זו קושיה מכרעת. למעשה, הכול מסכימים שמי שפועל בלא מודע פטור. ההבדל בין הדעות נוגע למקרה שבו הקוטף איבד את רצף מחשבתו. בתחילה התכוון לקטוף פרי אחד, אחר כך שכח וחשב שהוא רוצה פרי אחר, ולבסוף קטף בשגגה את הפרי שאליו התכוון מלכתחילה. וכאן בעניין זה הם נחלקים: שכן רבי שמעון שזורי סבור שכאשר הקוטף שכח את רצף מחשבתו הראשוני ובמקום זאת חשב שהוא רוצה פרי אחר, ושני הפירות הם מאותו סוג, הכול מסכימים שהוא חייב אם בסופו של דבר קטף בשגגה את הפרי שאליו התכוון מלכתחילה.
כִּי פְּלִיגִי – בִּשְׁנֵי שֵׁמוֹת. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: לָא שְׁנָא בְּשֵׁם אֶחָד וְלָא שְׁנָא בִּשְׁנֵי שֵׁמוֹת – פְּלִיגִי.
מתי רבי אליעזר ורבי יהושע חלוקים? הם חלוקים בנוגע למקרה הכולל שתי קטגוריות, כלומר, כאשר הקוטף שכח את מחשבתו הראשונית ובמקום זאת חשב שהוא זקוק לפרי מקטגוריה אחרת. לעומת זאת, רבי יהודה סבור כי אין הבדל בין מקרה של קטגוריה אחת לבין מקרה של שתי קטגוריות: בשני המקרים הם חלוקים, שכן רבי יהושע פוסק שהוא פטור מפני שמעשיו לא תאמו את כוונתו הנוכחית. אבל במקרה שבו אדם פועל בלא מודעות כלל, הכול מסכימים שהוא פטור.
רָבָא אָמַר: לִיקְדֹּם אִיכָּא בֵינַיְיהוּ.
הגמרא מביאה תשובה נוספת: רבא אמר שההבדל ביניהם הוא לגבי מקרה שבו אדם התכוון לבצע שתי עבירות בסדר מסוים, ובטעות ביצע את העבירה השנייה תחילה. לפי רבי שמעון ורבי שמעון שזורי, רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקים לגבי מצב שבו אדם התכוון ללקוט שני פירות משתי קטגוריות שונות, והוא ליקט אותם בשגגה בסדר הפוך. במקרה כזה רבי יהושע סבור שהוא פטור. אבל כאשר הוא התכוון ללקוט שני פירות מאותה קטגוריה, ובשגגה הפך את הסדר, רבי יהושע מסכים שהוא חייב. לפי רבי יהודה, בין אם המקרה כולל קטגוריה אחת ובין אם שתי קטגוריות, בשני המקרים רבי יהושע סבור שהוא פטור.
וְהָתַנְיָא: הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי נֵרוֹת דּוֹלְקוֹת אֲרוּכּוֹת, וְנִתְכַּוֵּין לְכַבּוֹת אֶת זוֹ וְכִיבָּה אֶת זוֹ, לְהַדְלִיק אֶת זוֹ וְהִדְלִיק אֶת זוֹ – פָּטוּר. לְהַדְלִיק וּלְכַבּוֹת, וְכִיבָּה וְהִדְלִיק בִּנְשִׁימָה אַחַת – חַיָּיב.
ביחס להסברו של רבא, הגמרא מצטטת ברייתא התומכת בטענה שאם אדם התכוון לבצע שתי מלאכות אסורות בסדר אחד ובטעות הפך את הסדר, הוא פטור. וכן שנינו: אם היו לפניו שני נרות ארוכים שהיו דולקים, והוא התכוון לכבות את זה ובמקום זאת כיבה את ההוא, או אם התכוון להדליק את זה ובמקום זאת הדליק את ההוא, הוא פטור. אבל במקרה שבו התכוון להדליק אחד ולכבות את האחר, ובמקום זאת שאף אוויר ונשף את הלהבה מנר אחד אל האחר, וכך ביצע את כוונתו וכיבה אחד והדליק את האחר, אף על פי שהיה זה בנשיפה אחת, הוא חייב. מכאן עולה שאילו לא ביצע את שתי הפעולות בו־זמנית, אלא בסדר הפוך, הוא פטור.
פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לָא אִיתְעֲבִד מַחְשַׁבְתֵּיהּ, דְּהָא לְהַדְלִיק מֵעִיקָּרָא בָּעֵי וּלְבַסּוֹף לְכַבּוֹת, וְכִי עֲבַד מַעֲשֶׂה – כִּיבָּה וּבַסּוֹף הִדְלִיק הוּא, וְאֵימָא פָּטוּר, קָא מַשְׁמַע לַן: נְהִי דְּאַקְדּוֹמֵי נָמֵי לָא מַקְדֵּים, אַחוֹרֵי נָמֵי לָא מְאַחַר.
באשר לפסיקה האחרונה, הגמרא שואלת: האין זה מובן מאליו? מאחר שהשלים את מעשהו כפי שהתכוון, ברור שהוא חייב. הגמרא משיבה שהפסיקה נחוצה, שמא תאמר: הוא לא למעשה ביצע את המלאכות בהתאם למחשבתו, שכן הוא רצה להדליק אחת בתחילה ולבסוף לכבות את האחרת, אך כאשר ביצע את המעשה, הדבר עשוי להיחשב כאילו הוא תחילה כיבה אחת ולבסוף הדליק את האחרת. ולכן אפשר היה לומר שהוא פטור. לפיכך, הברייתאמלמדת אותנו שאף על פי שלא ביצע את ההדלקה תחילה, כפי שהתכוון, מכל מקום הוא גם לא ביצע את ההדלקה לאחר הכיבוי, שכן הם התרחשו בו-זמנית. מאחר שמעשהו לא סתר לחלוטין את כוונתו, הוא חייב.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹתֶה גֶּחָלִים בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב חַטָּאת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק: חַיָּיב שְׁתַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַבְעִיר אֶת הַתַּחְתּוֹנוֹת. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִי דְּקָא מִיכַּוֵּין לְכַבּוֹת וּלְהַבְעִיר – מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּפָטַר? אֶלָּא דְּלָא קָא מִכַּוֵּין לְהַבְעִיר – מַאי טַעְמָא דְּמַאן דִּמְחַיֵּיב תַּרְתֵּי?
§ החכמים לימדו בברייתא: מי שמלבה גחלים בשבת חייב להביא קרבן חטאת. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר בן רבי צדוק: הוא חייב להביא שתי חטאות, מפני שהוא מכבה את העליונות הגחלים שמועברות לתחתית, מחמת חוסר חמצן, ומבעיר את התחתונות גחלים כשהוא מעביר אותן למעלה. הגמרא שואלת: במה אנו עוסקים כאן? אם מדובר במקרה שהוא מתכוון לכבות ולהבעיר, מה טעמו של הפוטר אותו? אלא, צריך לומר שהוא אינו מתכוון להבעיר, אלא רק לכבות. אם כן, מה טעמו של המחייב אותו להביא שתי חטאות?
רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי חֲנִינָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: כְּגוֹן שֶׁנִּתְכַּוֵּין לְכַבּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת כְּדֵי לְהַבְעִיר אֶת הַתַּחְתּוֹנוֹת, דְּתַנָּא קַמָּא קָסָבַר: מְקַלְקֵל בְּהַבְעָרָה פָּטוּר, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אָמַר: חַיָּיב. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּנַפָּח שָׁנוּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַד כָּאן לֹא נִתְגַּלְּתָה טַעְמָהּ שֶׁל הֲלָכָה זוֹ.
רבי אלעזר ורבי חנינא שניהם אומרים כהסבר: הברייתא מתייחסת למקרה שבו נפח היה זקוק לגחלים שלמעלה, והוא לכן התכוון לכבות את הגחלים העליונות, וכדי לעשות זאת ידע שידליק את התחתונות. התנאים חולקים בנוגע למעשה הבערה בלתי רצוי בשבת, השקול למעשה מקלקל. שכן, התנא הראשון סובר שמי שיוצר תוצאה בלתי רצויה או מקלקלת כאשר הוא עושה את מלאכת ההבערה פטור, ורבי אליעזר בן רבי צדוק אומר שהוא חייב. וכן, רבי יוחנן אומר: מחלוקת זו נשנתה לגבי המקרה של נפח. ורבי יוחנן אומר: עד שנשנה שהמקרה עוסק בנפח, טעמה של הלכה זו לא נתגלה.
אַמֵּי בַּר אָבִין וְרַב חֲנַנְיָא בַּר אָבִין דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ:
אמי בר אבין ורב חנניה בר אבין שניהם אומרים הסבר אחר:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria