אִיפְּכָא אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִיתְנֵי!
זה אמור ללמד את ההפך, כלומר, זה צריך לומר: הם השוו את מי שעוסק בשלב הראשוני של הביאה למי שמשלים את המעשה, שכן ברור שמי שמשלים את המעשה חייב.
אֲמַר לֵיהּ: אִיסְמְיַיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא, הָכִי קָתָנֵי: עָשׂוּ גּוֹמֵר שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ בְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה, דְּלָא מִיחַיְּיבִי, כִּמְעָרֶה כְּדַרְכָּהּ, דְּ״שִׁכְבַת זֶרַע״ כְּתִיב.
התנאאמר לרב ששת: האם אסיר את הברייתא הזו, שכן נראה שהיא משובשת? רב ששת אמר לו: לא; אל תסיר את הברייתא, שכן כך היא מלמדת: החכמים השוו את מי שמשלים מעשה ביאה שלא כדרכה עם שפחה חרופה, שעליו הוא אינו חייב, למי שעוסק בשלב הראשון של ביאה עמה כדרכה, שגם עליו הוא פטור. הם למדו זאת מן העובדה שנאמר: "שכבת זרע".
מִתְכַּוֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ בְּשִׁפְחָה, דִּפְטוּרִין כְּאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין, דְּ״שִׁכְבַת זֶרַע״ כְּתִיב. נֵיעוֹר שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ בְּשִׁפְחָה, דִּפְטוּרִין כְּיָשֵׁן, מַאי טַעְמָא? דְּ״שִׁכְבַת זֶרַע״ כְּתִיב.
באופן דומה, הם פירשו מי שמקיים יחסים במזיד ביאה שלא כדרכה עם שפחה, שעליהם הם שניהם פטורים, כמו מי שעושה כן כדרכה בשוגג, כפי שנאמר: "שכבת זרע." והם גם פירשו מי שמקיים יחסים שלא כדרכה עם שפחה מאורסת כשהוא ער, שעליהם הם שניהם פטורים, כמו מי שעושה כן כשהוא ישן. מה הטעם? הם למדו זאת מן העובדה שנאמר: "שכבת זרע."
נִמְצָא מִתְכַּוֵּין וְהַמְעָרֶה בְּשִׁפְחָה, כְּשֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין בְּכׇל עֲרָיוֹת. יָשֵׁן כְּדַרְכָּהּ – כְּיָשֵׁן דַּעֲרָיוֹת, נִמְצָא נֵיעוֹר שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ בְּשִׁפְחָה – כְּיָשֵׁן דְּכׇל עֲרָיוֹת.
הגמרא מסיקה: נקבע כי מי שבא על ביאה במזיד או בא בשלב הראשון של הביאה עם שפחה חרופה דינו כמי שעשה כן בשוגג עם כל אלה שאסורות עמו בעריות, כלומר שהוא פטור. וכן, מי שבא על שפחה חרופה כדרכה כשהוא ישן דינו כמי שעשה כן, כשהוא ישן, עם כל אותן אחרות שאסורות עמו בעריות, ואף הוא פטור. ועוד, גם נקבע כי מי שבא שלא כדרכה על שפחה חרופה כשהוא ער דינו כמי שעשה כן עם כל אלה שאסורות עמו בעריות כשהוא ישן, ואף הוא פטור.
הֲדַרַן עֲלָךְ אַרְבָּעָה מְחוּסְּרֵי כַּפָּרָה
מַתְנִי׳ אָמְרוּ לוֹ: אָכַלְתָּ חֵלֶב – מֵבִיא חַטָּאת. עֵד אוֹמֵר: אָכַל, וְעֵד אוֹמֵר: לֹא אָכַל, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת: אָכַל, וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת: לֹא אָכַל – מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. עֵד אוֹמֵר: אָכַל, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא אָכַלְתִּי – פָּטוּר.
משנה: אם עדים אמרו לו לאדם: ראינו שאכלת חֵלֶב אסור, הרי הוא חייב להביא קרבן חטאת אם עשה כן בשוגג. אם עד אחד אומר: אכל חֵלֶב אסור, ועד אחד אומר: לא אכל חֵלֶב אסור, או אם אישה אומרת: אכל חֵלֶב אסור, ואישה אומרת: לא אכל חֵלֶב אסור, הרי הוא חייב להביא אשם תלוי, שמביא מי שמסופק אם עבר עבירה שחייבים עליה קרבן חטאת. אם עד אחד אומר: אכל חֵלֶב אסור, והוא עצמו אומר: לא אכלתי חֵלֶב אסור, הרי הוא פטור.
שְׁנַיִם אוֹמְרִים: אָכַל, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא אָכַלְתִּי – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם לִידֵי מִיתָה חֲמוּרָה, לֹא יְבִיאוּהוּ לִידֵי קׇרְבָּן הַקַּל? אָמְרוּ לוֹ: מָה אִם יִרְצֶה לוֹמַר ״מֵזִיד הָיִיתִי״ – פָּטוּר.
אם שני עדים אומרים: הוא אכל חֵלֶב אסור, והאדם עצמו אומר: לא אכלתי חֵלֶב אסור, רבי מאיר מחייב אותו להביא קורבן חטאת. אמר רבי מאיר: ניתן ללמוד מסקנה זו בקל וחומר: אם שני עדים היו יכולים לחייבו בעונש החמור של מיתה, האם אין הם יכולים לחייבו בהקרבת קורבן, שהוא קל יותר? החכמים אמרו לו: עדים אינם יכולים לחייב אדם אחר להביא קורבן בניגוד לדבריו, שכן מה אם ירצה לומר: עשיתי זאת במזיד, ובמקרה כזה יהיה פטור מהבאת קורבן?
אָכַל חֵלֶב וְחֵלֶב בְּהֶעְלֵם (אַחַת) [אֶחָד] – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָכַל חֵלֶב וָדָם וּפִיגּוּל וְנוֹתָר בְּהֶעְלֵם (אַחַת) [אֶחָד] – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. זֶה חוֹמֶר בְּמִינִין הַרְבֵּה מִמִּין אֶחָד.
אם אדם אכל בשגגה חֵלֶב בשיעור כזית, ולאחר מכן אכל עוד כזית של חֵלֶב באותה העלם אחת, כלומר, במקרה שלא נודע לו בינתיים שהחֵלֶב אסור, או שהמאכל שהוא אוכל הוא חֵלֶב אסור, הוא חייב להביא רק קרבן חטאת אחד. אם אדם אכל חֵלֶב אסור, ודם, ופיגול, ונותר באותה העלם אחת, הוא חייב להביא קרבן חטאת על כל אחד ואחד מהם. זוהי חומרה החלה על מי שאוכל כמה מינים של מאכל אסור, ואינה חלה על מי שאוכל מין אחד של מאכל אסור.
וְחוֹמֶר בְּמִין אֶחָד מִמִּינִין הַרְבֵּה, שֶׁאִם אָכַל כַּחֲצִי זַיִת וְחָזַר וְאָכַל כַּחֲצִי זַיִת אַחֵר בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מִמִּין אֶחָד – חַיָּיב, מִשְּׁנֵי מִינִין – פָּטוּר.
וחומרה החלה על מי שאוכל מין אחד של מאכל אסור, ואינה חלה על מי שאוכל כמה מינים של מאכל אסור, היא שאם אכל חצי כזית ולאחר מכן אכל עוד חצי כזית בתוך העלם אחד, במקרה ששניהם היו ממין אחד של מאכל אסור, הוא חייב להביא קורבן חטאת. ואם היו משני מינים, הוא פטור, מפני שלא אכל כזית ממאכל אסור מסוים כלשהו.
גְּמָ׳ קָתָנֵי: אָמְרוּ לוֹ ״אָכַלְתָּ חֵלֶב״ – מֵבִיא חַטָּאת. אָמְרוּ כְּמָה הָוְיָין? תְּרֵין. וְהוּא מָה אָמַר לְהוֹן? אִלֵּימָא דְּשָׁתֵיק וְלָא קָמַכְחֵישׁ לְהוּ, אֶלָּא שְׁתִיקָה דִּתְרֵין הוּא דְּמֵבִיא חַטָּאת, עַל שְׁתִיקָה דְּחַד – לָא.
גמרא: המשנה מלמדת: אם עדים אמרו לו: אכלת חֵלֶב אסור, הוא חייב להביא קורבן חטאת. הגמרא מנתחת את הרישא של המשנה: מאחר שהמשנה משתמשת בלשון רבים במילה אמרו, כמה עדים מעורבים במקרה? חייבים להיות לפחות שניים עדים. ומה הוא אומר להם בתגובה? אם נאמר שהוא שותק ואינו מכחיש אותם, אז ניתן להסיק שרק כאשר הוא מגיב בשתיקה לטענה של שני עדים הוא מביא קורבן חטאת, אבל על שתיקה בתגובה לטענה של עד אחד, הוא אינו מביא קורבן חטאת.
אֵימָא מְצִיעֲתָא, עֵד אוֹמֵר: אָכַל, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא אָכַלְתִּי. טַעְמָא דְּמַכְחִישׁ לֵיהּ, אֲבָל שָׁתֵיק – מִיחַיַּיב, וְכׇל שֶׁכֵּן תְּרֵי!
אבל אמור את הפסוקית האמצעית: אם עד אחד אומר שהוא אכל חֵלֶב אסור, והאדם עצמו אומר: לא אכלתי אותו, הוא פטור. הגמרא מסיקה: הטעם שהוא פטור הוא מפני שהוא מכחיש אותו. אבל אם הוא שותק, הוא חייב, וכל שכן אם הוא שותק כאשר שני עדים טוענים שאכל חֵלֶב אסור. דבר זה סותר את המסקנה מן הפסוקית הראשונה, שלפיה שתיקה בתגובה לעד אחד אינה מחייבת אותו להביא קורבן חטאת.
אֶלָּא: דְּקָמַכְחֵישׁ לְהוּ, מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: הַכְחָשָׁה דְּבֵי תְרֵי לָאו הַכְחָשָׁה הִיא, אֲבָל לְרַבָּנַן, פָּטוּר.
אלא, הרישא מתייחסת למקרה שבו הוא מכחיש את טענת שני העדים. של מי הדעה הזו? זוהי דעתו של רבי מאיר, שאומר בהמשך המשנה שהכחשתו של האדם את עדותם של שני עדים אינה נחשבת הכחשה, והוא חייב להביא קורבן חטאת. אבל לפי דעתם של חכמים, הוא פטור.
וּמַאי קָמַשְׁמַע לַן? מִסֵּיפָא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ! הָא קָמַשְׁמַע לַן: דָּבָר זֶה מַחְלוֹקֶת רַבִּי מֵאִיר וְרַבָּנַן, וְהוּא דְּקָמַכְחֵישׁ לְהוּ.
הגמרא שואלת: ולפי תשובה זו, מה התנאמלמד אותנו ברישא? מן הסיפא אתה כבר לומד שלדעת רבי מאיר, אדם חייב להביא קרבן חטאת כתוצאה מעדותם של שני עדים, אפילו אם הוא מכחיש אותם. הגמרא משיבה: הסיפא מבארת את הרישא, וכך היא מלמדת אותנו: דבר זה שנאמר ברישא הוא למעשה נושא למחלוקת בין רבי מאיר וחכמים, ואותה מחלוקת נוגעת למקרה שבו הוא מכחיש את עדותם.
אִיכָּא דְאָמְרִי: ״אָמְרוּ לוֹ״ נָמֵי חַד קָרֵי לֵיהּ, דִּתְנַן: הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ מֵת בַּעֲלִיךְ וְנִישֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ – תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, דְּקַיְימָא לַן דַּאֲפִילּוּ בְּחַד.
יש אומרים הסבר אחר של הפסוק הראשון: מדובר במקרה שבו רק עד אחד טוען שהאדם אכל חֵלֶב אסור, ולעיתים גם צורת הפועל ברבים בביטוי: עדים אמרו לו, יכולה גם לשמש כדי להתייחס לעד אחד. כפי שלמדנו במשנה (יבמות פז ע"ב): לגבי אישה שבעלה הלך למדינת הים, ועדים באו ואמרו לה: בעלך מת, והיא נישאה לאיש אחר על סמך עדות זו, ואחר כך בא בעלה בחזרה, עליה לצאת משני זה, האיש הזה, בעלה הראשון, ומזה האחר, שלו נישאה לאחר מכן. משנה זו מלמדת שהביטוי בלשון רבים יכול לשמש גם במקרה של עד אחד, כפי שאנו סבורים שמשנה זו מתייחסת אפילו למקרה שבו עד אחד העיד שבעלה מת.
מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: נִישֵּׂאת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת – מוּתֶּרֶת לַחְזוֹר לוֹ. מַאי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת – שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין וְעֵד אֶחָד,
מניין מסיקים זאת? מסיקים זאת מן העובדה שהסיפא של אותה משנה מלמדת: אם נישאה שלא ברשות ולאחר מכן חזר בעלה הראשון, מותרת לחזור אליו. מה כוונת המשנה כשהיא אומרת שנישאה מחדש שלא ברשות? הכוונה היא שנישאה מחדש שלא ברשות בית הדין, רשות שהייתה ניתנת על סמך עדותו של עד אחד. אלא ששני עדים העידו שבעלה מת. מאחר שזו עדות הלכתית גמורה, מותר לה להינשא מחדש באופן עצמאי, אף בלא רשות מפורשת של בית הדין.
מִכְּלָל דְּרֵישָׁא, בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין וּבְעֵד אֶחָד. אַלְמָא גַּבֵּי עֵד אֶחָד קָתָנֵי ״אָמְרוּ״, וְהָכָא נָמֵי דְּקָתָנֵי ״אָמְרוּ לוֹ״, מַשְׁמַע אֲפִילּוּ עֵד אֶחָד.
מכוח ההסקה, אפשר להסיק שהפסוקית הראשונה מתייחסת למקרה שבו היא נישאה בהסכמת בית הדין ועל יסוד עדותו של עד אחד. ברור, שאותה משנה מלמדת את צורת הרבים של המילה: אמרו, כשהיא מתייחסת לעד אחד, וגם כאן, במשנה זו שבה נאמר הביטוי: עדים אמרו לו, הדבר מציין שאפילו עד אחד מחייב אדם להביא קורבן חטאת.
וְהוּא, מַאי קָאָמַר? אִלֵּימָא דְּקָא מַכְחֵישׁ לֵיהּ, מִי מַיְיתֵי? וְהָא קָתָנֵי מְצִיעֲתָא: עֵד אֶחָד אוֹמֵר: אָכַל, וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָכַלְתִּי – פָּטוּר!
הגמרא שואלת: ומה הוא אומר בתגובה לעד? אם נאמר שהוא מכחיש את העד, האם הוא מביא קורבן? והלא הרישא האמצעית מלמדת: אם עד אומר: הוא אכל חֵלֶב אסור, והוא עצמו אומר: לא אכלתי חֵלֶב אסור, הרי הוא פטור?
אֶלָּא דְּשָׁתֵיק, מִמְּצִיעֲתָא שְׁמַע מִינַּהּ: עֵד אֶחָד אוֹמֵר: כּוּ׳. טַעְמָא דְּקָא מַכְחֵישׁ לֵיהּ, אֲבָל שָׁתֵק מִישְׁתָּק – חַיָּיב!
אלא, אם מדובר במקרה שבו הוא שותק, הפסוקית מיותרת, שכן ניתן ללמוד הלכה זו מן הפסוקית האמצעית, הקובעת: אם עד אומר: הוא אכל חֵלֶב אסור, והאדם עצמו אומר: לא אכלתי חֵלֶב אסור, הוא פטור מהבאת קורבן חטאת. מכאן שהטעם לכך שהוא פטור הוא שהוא מכחיש את העד, אבל אם הוא שותק, הוא חייב להביא קורבן חטאת.
לְעוֹלָם דְּלָא מַכְחֵישׁ לֵיהּ, וְהָכִי קָתָנֵי: אָמְרוּ לוֹ: אָכַלְתָּ חֵלֶב – מֵבִיא חַטָּאת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים: דְּשָׁתֵיק, אֲבָל מַכְחֵישׁ לֵיהּ – פָּטוּר.
הגמרא דוחה נימוק זה: למעשה, הרישא של המשנה עוסקת במקרה שבו הוא אינו מכחיש את העד אלא שותק. וזה מה שהמשנה מלמדת: אם הם, כלומר אפילו עד אחד, אמרו לו: אכלת חֵלֶב אסור, הוא חייב להביא קורבן חטאת. הסעיף האמצעי מבהיר אז: באיזה מקרה נאמר דבר זה? הוא נאמר כאשר הוא שתק בתגובה להאשמה זו, אבל אם הוא מכחיש את העד, הוא פטור.
וּמִדְּאוֹרָיְיתָא מְנָלַן דְּלָא מַכְחֵישׁ לֵיהּ חַיָּיב? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ״ – וְלֹא שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ אֲחֵרִים. יָכוֹל אֲפִילּוּ אֵין מַכְחִישָׁן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ הוֹדַע אֵלָיו״ – מִכׇּל מָקוֹם.
הגמרא שואלת: ומנין לנו שמן התורה, אם אינו מכחיש את העד, הוא חייב להביא קרבן חטאת? כפי שלימדו חכמים בברייתא לגבי פסוק העוסק בקרבן חטאת: "או הודע אליו חטאתו" (ויקרא ד:כח), שכוונתו למקרה שבו נודע לו הדבר מעצמו, ולא למקרה שבו אחרים הודיעו לו על חטאו. אפשר היה לחשוב שהוא פטור אפילו אם אינו מכחיש את טענת העד. לכן, הפסוק אומר: "או אם חטאתו נודעה אליו," ללמד שבכל מקרה שבו הוא יודע שחטא, אפילו אם אחרים הודיעו לו על כך, הוא חייב. הוא פטור רק אם הוא כופר בכך.
בְּמַאי עָסְקִינַן? אִלֵּימָא בִּתְרֵין, תְּרֵין וְאֵין מַכְחִישָׁן קְרָא בָּעֵי?
הגמרא שואלת: במה אנו עוסקים, במקרה שבו אחרים מודיעים לו? אם נאמר שמדובר בשני עדים שמודיעים לו, במקרה שבו שניים מעידים והוא אינו מכחיש אותם, האם צריך פסוק כדי לחייבו?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria