״לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ וָהָלְאָה לְדוֹרוֹתֵיכֶם״, אֵיזוֹ הִיא מִצְוָה שֶׁהִיא נֶאֶמְרָה בִּתְחִלָּה? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. וְהָא אָמַר מָר: עֶשֶׂר מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בְּמָרָה (דִּכְתִיב: ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךָ״)? אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִדְשַׁנִּינַן מֵעִיקָּרָא.
שהוא נלמד מן הפסוק: "את כל אשר ציווה ה' אליכם ביד משה, מן היום אשר ציווה ה' והלאה לדורותיכם" (במדבר טו:כג). איזו היא המצווה שנאמרה בתחילה מכל המצוות? עליך לומר: זו עבודה זרה, שכן היא המצווה הראשונה בעשרת הדיברות. הגמרא שואלת: והרי לא אמר מר: ישראל נצטוו עשר מצוות במרה זמן קצר לאחר יציאת מצרים, קודם למתן תורה בסיני, כפי שנאמר: "אם שמוע תשמע לקול ה' אלוהיך…והאזנת למצוותיו" (שמות טו:כו)? הרי שהיו מצוות שקדמו לאיסור עבודה זרה. אלא, ברור כפי שענינו בתחילה.
מַתְנִי׳ אֵין חַיָּיבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, וְאֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ.
משנה: בית הדין אינו חייב להביא פר על העלם דבר של ציבור על הוראה בעניין מצוות עשה או איסור הקשור לטומאת המקדש על ידי מי שנמצא שם כשהוא טמא, או טומאת קודשיו על ידי מי שאוכל מהם כשהוא טמא. יש מצוות עשה להוציא טמאים מן המקדש, ויש איסור להיכנס למקדש במצב של טומאה. ואין מביאים אשם תלוי על מצוות עשה או איסור הקשור לטומאת המקדש או קודשיו.
אֲבָל חַיָּיבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּנִּדָּה, וּמְבִיאִים אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּנִּדָּה. אֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּדָּה? פְּרוֹשׁ מִן הַנִּדָּה. וּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה? אַל תָּבֹא עַל הַנִּדָּה.
אבל בית הדין חייב להביא פר על מצוות עשה או על לאו הקשור לאישה נידה, ומביאים אשם תלוי על מצוות עשה או על לאו הקשור לאישה נידה. מהי מצוות העשה הקשורה לאישה נידה? התרחק מן האישה הנידה. אם אדם מקיים יחסי אישות עם אישה והיא מתחילה לראות דם נידה, הוא חייב לפרוש ממנה. ומהו האיסור? אל תקיים יחסי אישות עם אישה שאתה יודע שהיא נידה.
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי דְּצִבּוּר לָא מְחַיְּיבִי קׇרְבָּן בְּעָלְמָא, וְיָחִיד אָשָׁם תָּלוּי נָמֵי לָא?
גמרא: הגמרא שואלת: מניין הדברים הללו נלמדים? כלומר, מניין נלמד שהציבור אינו חייב להביא קרבן כלל על חטא כגון טומאת המקדש, שאין בו חיוב ליחיד להביא חטאת קבועה על עבירה זו בשוגג, ומניין נלמד שאף יחיד אינו חייב להביא אשם תלוי על טומאת המקדש?
אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: נֶאֱמַר ״וְאָשֵׁם״ בְּחַטָּאת וּבְאָשָׁם תָּלוּי, וְנֶאֱמַר ״וְאָשֵׁמוּ״ בְּצִבּוּר. מָה ״וְאָשֵׁם״ בְּיָחִיד – בְּחַטָּאת קְבוּעָה, אַף ״וְאָשֵׁמוּ״ בְּצִבּוּר – בְּחַטָּאת קְבוּעָה,
רב יצחק בר אבדימי אומר: המונח "והוא אשם" נאמר לגבי קורבן חטאת (ויקרא ד:כז) ולגבי אשם תלוי (ויקרא ה:יז), והמונח הדומה: "ואשמו" (ויקרא ד:יג), נאמר לגבי הציבור בכלל. כשם שהמונח "והוא אשם" שנאמר לגבי יחיד הוא בנוגע לעבירה שעליה חייבים להביא קורבן חטאת קבוע, כפי שנכתב שם, כך גם המונח "ואשמו" שנאמר לגבי הציבור בכלל הוא בנוגע לעבירה שעליה חייבים להביא קורבן חטאת קבוע. על טומאת המקדש או קודשיו חייבים להביא קורבן עולה ויורד, ולא קורבן קבוע.
וּמָה צִבּוּר בְּחַטָּאת קְבוּעָה, אַף אָשָׁם תָּלוּי נָמֵי אֵין בָּא אֶלָּא עַל סְפֵק חַטָּאת קְבוּעָה. אָמְרִי: אִי הָכִי, קׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד נָמֵי, הָא כְּתִיב: ״וְהָיָה כִּי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה״! דָּנִין (״אָשֵׁם״ מִן ״אָשֵׁמוּ״) [״אָשֵׁמוּ״ מִן ״אָשֵׁם״], וְאֵין דָּנִין ״אָשֵׁם״ מִן ״יֶאְשַׁם״.
וכשם שלגבי עבירה שנעשתה על ידי הציבור החיוב הוא להביא חטאת קבועה, כך גם אשם תלוי בא רק על ספק לגבי עבירה המחייבת אדם להביא חטאת קבועה. זהו המקור לכך שאין חיוב להביא חטאת אם הציבור מטמא את המקדש או את קודשיו, ויחידים אינם חייבים להביא אשם תלוי על עבירות אלו. החכמים אומרים: אם כן, ואם הדרשה מבוססת על אותו מונח, הרי זה קשה, שכן האם לא נאמר גם לגבי קורבן עולה ויורד: "והיה כי יאשם לאחת מאלה" (ויקרא ה:ה)? הגמרא משיבה: לומדים את משמעות "אשמים" מן המשמעות של "אשם", אך אין לומדים את משמעות "אשם" מן המשמעות של "יאשם", אף על פי ששניהם נאמרו בלשון יחיד.
וּמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? וְהָא תָּנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁב הַכֹּהֵן״ וּבָא הַכֹּהֵן״ – זוֹ הִיא שִׁיבָה, זוֹ הִיא בִּיאָה! וְעוֹד: נֵילַף מִן ״וְאָשֵׁם״ מִטּוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, דִּכְתִיב: ״וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם״!
הגמרא שואלת: ומה ההבדל בין נטיות הפועל השונות? והרי בית מדרשו של רבי ישמעאל לימד גזירה שווה לגבי צרעת בתים? הכתוב אומר: "ושב הכהן [veshav]" (ויקרא יד:לט), ופסוק אחר לגבי ביקור הכהן שבעה ימים לאחר מכן אומר: "ובא הכהן [uva] וראה" (ויקרא יד:מד). שיבה זו וביאה זו משמעותן אחת היא, ולכן אפשר ללמוד בגזירה שווה שההלכה החלה אם הצרעת פשתה בסוף השבוע הראשון חלה גם אם פשתה שוב בסוף השבוע שלאחריו. אם אפשר ללמוד גזירה שווה בין שני מונחים שונים, קל וחומר שאפשר ללמוד אותה משתי נטיות של אותו מונח. ועוד, נלמד את ההלכהמן הלשון "ואשם," הכתובה לגבי טומאת המקדש או קודשיו, כמו שנאמר: "והוא טמא ואשם" (ויקרא ה:ב), שהיא גזירה שווה בין מונחים זהים.
אָמַר רַב פָּפָּא: דָּנִין ״וְאָשֵׁם״ וּ״מִצְוֹת ה׳״ מִן ״וְאָשֵׁם״ וּ״מִצְוֹת ה׳״. אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי לְרַב פָּפָּא: וְנֵילַף ״וְאָשֵׁם״ וּנְשִׂיאַת עָוֹן מִן ״וְאָשֵׁם״ וּנְשִׂיאַת עָוֹן!
רב פפא אומר: לומדים את המשמעות של: "והוא אשם," ו: "מצוות ה'" (ויקרא ה:יז), הכתובים לגבי אשם תלוי, מן המשמעות של: "ואשמו," ו: "מצוות ה'" (ויקרא ד:יג), הכתובים לגבי חטאת הציבור בשגגה. הביטוי: מצוות ה', אינו כתוב לגבי קורבן עולה ויורד. רב שימי בר אשי אמר לרב פפא: הבה נלמד את המשמעות של: "והוא אשם ונשא עוונו" (ראו ויקרא ה:א, ד), מן המשמעות של: "והוא אשם ונשא עוונו" (ויקרא ה:יז).
אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דָּנִין ״וְאָשֵׁם״ וּ״מִצְוֹת ה׳ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה״ – מִ״וְאָשֵׁם וּמִצְוֹת ה׳ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה״. וְאַל יוֹכִיחַ שְׁמִיעַת קוֹל וּבִיטּוּי שְׂפָתַיִם וְטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶם ״וְאָשֵׁם״ וּ״מִצְוֹת ה׳ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה״.
אלא, רב נחמן בר יצחק אומר: לומדים את המשמעות של "ואשם" ו"ממצוות ה' אשר לא תיעשינה" הכתובות לגבי אשם תלוי, מן המשמעות של: "ואשם", ו: "ממצוות ה' אשר לא תיעשינה" (ויקרא ד:כז), הכתובות לגבי חטאת קבועה. ואין המקרים של שמיעת קול, כלומר, שבועת העדות, וביטוי שפתיים, כלומר, שבועת ביטוי, וטומאת המקדש או קודשיו, שעליהם חייבים להביא קרבן עולה ויורד, מוכיחים אחרת, שהרי לא נאמר בהם: ואשם, ו: ממצוות ה' אשר לא תיעשינה.
מַתְנִי׳ אֵין חַיָּיבִין עַל שְׁמִיעַת קוֹל, וְעַל בִּיטּוּי שְׂפָתַיִם, וְעַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. וְהַנָּשִׂיא כַּיּוֹצֵא בָּהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַנָּשִׂיא חַיָּיב בְּכוּלָּן חוּץ מִשְּׁמִיעַת הַקּוֹל, שֶׁהַמֶּלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ [לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ].
משנה: בית הדין אינו חייב על הוראה בעניין שמיעת קול, כלומר, שבועת עדות לשקר שנשבע עד המסרב להעיד לטובת בעל דין הדורש ממנו להעיד, או על ביטוי שפתיים, כלומר, שבועת שקר שנאמרה על עניין כלשהו, או על טומאת המקדש או קודשיו. ומעמדו של המלך הוא כשל בית הדין, והוא פטור מהבאת קורבן במקרים אלה; זהו דבריו של רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: המלך חייב בכל המקרים הללו חוץ מהמקרה של שמיעת קול, ואף באותו מקרה אין פטורו נובע מעצם המצווה. אלא מטעמים טכניים, שהמלך לא דן אחרים ולא דנים אותו; אינו מעיד ולא מעידים עליו. לפיכך, דרישה שיעיד אינה שייכת.
גְּמָ׳ אָמַר עוּלָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? אָמַר קְרָא: ״וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה״, כֹּל שֶׁמִּתְחַיֵּיב בְּאַחַת – מִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן, וְשֶׁאֵין מִתְחַיֵּיב בְּאַחַת – אֵין מִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן.
גמרא:עולא אמר: מה הטעם לשיטתו של רבי יוסי הגלילי? כך הוא, כפי שהפסוק אומר לגבי קורבן עולה ויורד: "והיה כי יאשם לאחת מאלה" (ויקרא ה:ה), ללמד שכל מי שמתחייב באחת מכל אחת מן הדוגמאות שעליהן מביאים קורבן עולה ויורד, מתחייב בכולן; וכל מי שאינו מתחייב באחת מכל אחת מן הדוגמאות להבאת קורבן עולה ויורד, אינו מתחייב באף אחת מהן. מאחר שהמלך פטור משבועת העדות, הוא פטור גם בשאר המקרים.
וְאֵימָא: מִתְחַיֵּיב בְּאַחַת מֵהֶן, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן!
הגמרא שואלת: למה לומר זאת? ואמור פירוש חלופי לפסוק: כל מי שמתחייב באחד מאלה מביא קורבן עולה ויורד, וזו ההלכה אף על פי שאינו מתחייב בכולם.
אֶלָּא טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מֵהָכָא, דְּתַנְיָא, הָיָה רַבִּי יִרְמְיָה אוֹמֵר: נֶאֱמַר
אלא, הטעם לדעתו של רבי יוסי הגלילי הוא מכאן, כפי שנלמד בברייתא שרבי ירמיה היה אומר: נאמר:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria