צִבּוּר מוּצָא מִכְּלַל יָחִיד, וּמָשִׁיחַ מוּצָא מִכְּלַל יָחִיד. מָה צִבּוּר אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה, אַף מָשִׁיחַ לֹא יְהֵא חַיָּיב אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה.
הציבור הכללי מוצא מכלל יחיד, שכן יחיד מביא כבשה או שעירת עיזים כקורבן חטאת, ואילו כאשר הציבור הכללי חוטא קורבן החטאת הוא פר. וכן גם כהן משוח מוצא מכלל יחיד, שכן קורבן החטאת שלו גם הוא פר. לפיכך, כשם שהציבור הכללי חייב רק על העלם הדבר מצד בית הדין יחד עם שגגת עשיית מעשה בידי העם, כך גם כהן משוח יהיה חייב רק על העלם הדבר יחד עם שגגת עשיית מעשה.
אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: נָשִׂיא מוּצָא מִכְּלַל יָחִיד, וּמָשִׁיחַ מוּצָא מִכְּלַל יָחִיד. מָה נָשִׂיא מֵבִיא בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה בְּלֹא הֶעְלֵם דָּבָר, אַף מָשִׁיחַ מֵבִיא בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה בְּלֹא הֶעְלֵם דָּבָר!
או אולי לך בדרך זו ושרטט היקש אחר: מלך [נשיא] יוצא מכלל יחיד, שכן קרבן החטאת שלו הוא שעיר. וכן כהן משוח יוצא מכלל יחיד. לפיכך, כשם שמלך מביא קרבן על שגגת עשיית מעשה, אף בלא העלם ידיעה של הדבר המביא להוראה מוטעית, ככל יחיד החייב להביא חטאת, כך גם כהן משוח מביא קרבן על שגגת עשיית מעשה, אף בלא העלם ידיעה של הדבר המביא להוראה מוטעית. אפשר לדמות את הכהן המשוח או לציבור או למלך.
נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה? צִבּוּר – בְּפַר וְאֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי, וּמָשִׁיחַ – בְּפַר וְאֵין מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. מָה צִבּוּר אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה, אַף מָשִׁיחַ לֹא יְהֵא חַיָּיב אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה.
הגמרא שוקלת את שתי ההשוואות הללו: הבה נראה למי מהם, לציבור הרחב או למלך, כהן משוח דומה. הציבור מתכפר בפר ואינו מביא אשם תלוי, וגם כהן משוח מתכפר בפר ואינו מביא אשם תלוי. לכן אפשר לומר: כשם שהציבור אינו חייב אלא על העלם הדבר מבית הדין יחד עם שגגת עשיית מעשה בידי העם, כך גם כהן משוח יהיה חייב רק על העלם הדבר יחד עם שגגת עשיית מעשה.
אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: נָשִׂיא מֵבִיא שְׂעִירָה בַּעֲבוֹדָה זָרָה וּמֵבִיא אָשָׁם וַדַּאי, וּמָשִׁיחַ מֵבִיא שְׂעִירָה בַּעֲבוֹדָה זָרָה וּמֵבִיא אָשָׁם וַדַּאי. מָה נָשִׂיא מֵבִיא בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה, אַף מָשִׁיחַ מֵבִיא בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה.
או אולי לך בדרך זו ושרטט היקש אחר: המלך מביא שעירת עזים נקבה על עבודת אלילים בשגגה ומביא אשם ודאי על עבירות מסוימות אחרות שיש בהן חיוב להביא אשם, כגון מעילה בהקדש וגזל, וכהן משוח מביא שעירת עזים נקבה על עבודת אלילים בשגגה ומביא אשם ודאי על אותן עבירות כמו המלך. זאת בניגוד לציבור הכללי, שמביא פר לחטאת על עבודת אלילים בשגגה ואינו מביא אשם ודאי כלל. לכן הסק: כשם שהמלך מביא קרבן על עשייה בשגגה של מעשה בלא העלם דבר, ככל יחיד החייב להביא חטאת, כך אף כהן משוח מביא קרבן על עשייה בשגגה של מעשה בלא העלם דבר.
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְאַשְׁמַת הָעָם״, הֲרֵי הוּא מָשִׁיחַ כְּצִבּוּר. מָה צִבּוּר אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה, אַף מָשִׁיחַ אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה.
מאחר שניתן להסיק כל אחת מן המסקנות מבחינה לוגית, יש צורך במקור אחר. לפיכך, הפסוק קובע: "ואם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" (ויקרא ד:ג), ומכאן שמעמדו של הכהן המשיח הוא כמו זה של הציבור. לכן, כשם שהציבור מביא קרבן רק על היעדר ידיעה של הדבר מצד בית הדין עם שגגת עשיית מעשה בידי העם, כך גם כהן משיח מביא קרבן רק על היעדר ידיעה של הדבר עם שגגת עשיית מעשה.
אֵימָא: מָה צִבּוּר הוֹרָה וְעָשׂוּ אַחֲרָיו בְּהוֹרָאָתוֹ – חַיָּיבִין, אַף מָשִׁיחַ כְּשֶׁהוֹרָה וְעָשׂוּ אַחֲרָיו בְּהוֹרָאָתוֹ – יְהֵא חַיָּיב! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא״, עַל מָה שֶׁחָטָא הוּא מֵבִיא, וְאֵין מֵבִיא עַל מָה שֶׁחָטְאוּ אֲחֵרִים.
הגמרא מערערת על ההשוואה: על בסיס ההשוואה בין הכהן המשוח לבין הציבור הכללי, מדוע שלא נאמר: כשם שלגבי הציבור הכללי, אם בית הדין הורה הוראה והציבור הכללי עשה את העבירה לאחר הוראתו ובהתאם להוראתו, בית הדין חייב, כך גם, לגבי כהן משוח, כאשר הורה הוראה והציבור הכללי עשה את העבירה לאחר הוראתו ובהתאם להוראתו, יהא חייב. לכן, הפסוק קובע לגבי הכהן המשוח: "והקריב על חטאתו אשר חטא" (ויקרא ד:ג), שממנו נדרש: הוא מביא קרבן על אותה חטא שחטא על בסיס הוראתו, אבל אינו מביא קרבן על אותה חטא שאחרים חטאו על בסיס הוראתו.
אָמַר מָר: מָשִׁיחַ בְּפַר וְאֵין מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. מְנָא לֵיהּ דְּאֵין מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי?
הגמרא מפרטת על מה שהמאסטר אמר: כהן משוח מכפר בפר ואינו מביא אשם תלוי. הגמרא שואלת: מנין התנא לומד שכהן משוח אינו מביא אשם תלוי?
דִּכְתִיב: ״וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג״, מִי שֶׁחַטָּאתוֹ וְשִׁגְגָתוֹ שָׁוָה, יָצָא מָשִׁיחַ שֶׁאֵין שִׁגְגָתוֹ וְחַטָּאתוֹ שָׁוָה, דִּכְתִיב: ״לְאַשְׁמַת הָעָם״, הֲרֵי הוּא מָשִׁיחַ כְּצִבּוּר.
הגמרא משיבה: הדבר נלמד מן הכתוב, כפי שנכתב לגבי הלכות אשם: "וכיפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג" (ויקרא ה:יח), שממנו נלמד שההלכה זו חלה רק על מי שעבירתו ושגגתו שוות, כלומר, אדם רגיל, ששגגתו היא עצם העבירה שעשה בשגגה. דבר זה בא להוציא כהן משיח, ששגגתו ועבירתו אינן שוות, שכן שגגתו היא ההוראה המוטעית, והוא חייב להביא קרבן רק אם עשה את העבירה על סמך אותה הוראה. כפי שנכתב לגבי הכהן המשיח: "לאשמת העם" (ויקרא ד:ג), ללמד שמעמדו של המשיח הוא כמו זה של הציבור.
״לְאַשְׁמַת הָעָם״, עַד כָּאן לָא קָאָמַר לֵיהּ. אֶלָּא אָשָׁם כְּדִי נַסְבַהּ.
הגמרא מקשה על הוכחה זו: כיצד יכולה הגמרא לבסס את ההלכה על פירוש הפסוק: "לאשמת העם"? עד לנקודה זו, התנא של הברייתאלא אמר פסוק זה. התנא אומר תחילה שהכהן המשיח אינו מביא אשם תלוי, ורק לאחר מכן מביא את הפסוק שממנו הוא מוכיח את ההלכה שכהן משיח מביא קרבן רק על העלם דבר עם שגגת מעשה. אלא, הוא אמר את ההלכה של אשם תלוי ללא סיבה. אף שההלכה נכונה, לא הייתה סיבה לצטט אותה בברייתא.
מַתְנִי׳ הוֹרָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעָשָׂה בִּפְנֵי עַצְמוֹ – מִתְכַּפֵּר לוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ. הוֹרָה עִם הַצִּבּוּר וְעָשָׂה עִם הַצִּבּוּר – מִתְכַּפֵּר לוֹ עִם הַצִּבּוּר, שֶׁאֵין בֵּית דִּין חַיָּיבִין עַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּים מִקְצָת, וְכֵן הַמָּשִׁיחַ, וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה עַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּים מִקְצָת.
משנה: אם הכהן המשיח הורה לעצמו ועשה עבירה לעצמו, מתכפר לו לעצמו בהבאת פר לחטאתו. ואם הורה עם הציבור, כלומר הסנהדרין, ועשה עבירה עם הציבור, כלומר עם ישראל, מתכפר לו עם הציבור. כשם שאין בית הדין חייב אלא אם כן הורו לבטל מקצת מן המצווה ולקיים מקצת מן המצווה, וכן לגבי הוראת הכהן המשיח. ואין בית הדין והכהן חייבים על הוראה בעבודה זרה אלא אם כן הורו לבטל מקצת מן המצווה ולקיים מקצת ממנה.
גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: הוֹרָה עִם הַצִּבּוּר וְעָשָׂה עִם הַצִּבּוּר, יָכוֹל יָבִיא פַּר לְעַצְמוֹ?
גמרא: בנוגע להלכה שיש הבדל בין עבירה בשגגה שהכהן המשיח עושה בעצמו לבין עבירה שהוא עושה עם הציבור, הגמרא שואלת: מניין דבר זה נלמד? הגמרא מסבירה: זהו כפי שלימדו חכמים בברייתא: אם הכהן המשיח הורה עם הציבור ו עשה עבירה עם הציבור , אפשר היה לחשוב שהוא חייב להביא פר לחטאת לעצמו.
וְדִין הוּא: נָשִׂיא מוּצָא מִכְּלַל יָחִיד וּמָשִׁיחַ מוּצָא מִכְּלַל יָחִיד, מָה נָשִׂיא, חָטָא בִּפְנֵי עַצְמוֹ – מֵבִיא בִּפְנֵי עַצְמוֹ, חָטָא עִם הַצִּבּוּר – מִתְכַּפֵּר לוֹ עִם הַצִּבּוּר. אַף מָשִׁיחַ, חָטָא בִּפְנֵי עַצְמוֹ – מֵבִיא בִּפְנֵי עַצְמוֹ, חָטָא עִם הַצִּבּוּר – מִתְכַּפֵּר לוֹ עִם הַצִּבּוּר!
הברייתא ממשיכה: ויש כאן קל וחומר התומך בכך: מלך יוצא מכלל יחיד וכהן משוח יוצא מכלל יחיד, שכן כל אחד מהם מביא קרבן חטאת שונה מזה של יחיד. כשם שלגבי מלך, אם חטא בפני עצמו הוא מביא את חטאתו שעיר בפני עצמו, ואם חטא עם הציבור, הוא מתכפר עם הציבור, כך אף, לגבי כהן משוח, אם חטא בפני עצמו הוא מביא את חטאתו פר בפני עצמו, ואם חטא עם הציבור, הוא מתכפר עם הציבור.
לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּנָשִׂיא – שֶׁכֵּן מִתְכַּפֵּר לוֹ עִם הַצִּבּוּר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. תֹּאמַר בְּמָשִׁיחַ – שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עִם הַצִּבּוּר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים!
הברייתא דוחה זאת: לא, אם אמרת לגבי מלך שהוא מתכפר עם הציבור, הרי זה הגיוני, שכן הוא מתכפר עם הציבור ביום הכיפורים. האם תאמר כן גם לגבי כהן משוח, שאינו מתכפר עם הציבור ביום הכיפורים אלא מביא קרבן כפרה משלו?
הוֹאִיל וְאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עִם הַצִּבּוּר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, יָכוֹל יָבִיא פַּר לְעַצְמוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא״, הָא כֵּיצַד? חָטָא בִּפְנֵי עַצְמוֹ – מֵבִיא בִּפְנֵי עַצְמוֹ, חָטָא עִם הַצִּבּוּר – מִתְכַּפֵּר לוֹ עִם הַצִּבּוּר.
הברייתא ממשיכה: מאחר שהוא אינו משיג כפרה עם הציבור הכללי ביום הכיפורים, אפשר היה לחשוב כי הוא יביא פר לעצמו אפילו אם עבר בשגגה עבירה עם הציבור הכללי. לכן, הפסוק קובע: "והקריב על חטאתו אשר חטא" (ויקרא ד:ג), ומורה שהוא חטא לבדו, ולא עם הציבור הכללי. כיצד? אם חטא לבדו הוא מביא את קרבן החטאת שלו, פר, לבדו; ואם חטא עם הציבור הכללי, הוא משיג כפרה עם הציבור הכללי.
הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּהוּא מוּפְלָא וְהֵם אֵינָן מוּפְלָאִין, פְּשִׁיטָא דְּמִתְכַּפֵּר לוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, הוֹרָאָה דִּלְהוֹן וְלֹא כְּלוּם. וּבָעֵי אֵתוֹיֵי כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה כֹּל חַד וְחַד! וְאִי דְּאִינּוּן מוּפְלָאִין וְהוּא לָאו מוּפְלָא, אַמַּאי מִתְכַּפֵּר לוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ? הָא הוֹרָאָה דִּידֵיהּ וְלֹא כְּלוּם הִיא.
הגמרא מפרטת: מהן הנסיבות של כהן משוח הפוסק לעצמו? אם נאמר שמדובר במקרה שבו הכהן הגדול הוא תלמיד חכם מובהק והדיינים של בית הדין אינם מובהקים, הרי ברור שהוא מתכפר לעצמו, שכן פסקם אינו כלום כלל, מאחר שלא נמלכו בגדול החכמים שבדור. ולפיכך, כל אחד ואחד שעבר עבירה צריך להביא כבשה או שעירת עזים כקרבן חטאת של יחיד. ואם מדובר במקרה שבו הדיינים הם תלמידי חכמים מובהקים והוא אינו תלמיד חכם מובהק, מדוע הוא מתכפר לעצמו? והלא פסקו אינו כלום כלל, ועבירתו היא מעשה בשגגה בלבד, ולא עבירה שנעשתה על סמך הוראה?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria