אֶלָּא מֵעַתָּה נַיְיתוֹ פַּר בְּהוֹרָאָה! וְכִי תֵּימָא, הָכִי נָמֵי – טָפִי לְהוּ שְׁבָטִים.
הגמרא מקשה: אם כן, שהכוהנים מוגדרים כקהל, יביאו פר כקורבן ציבור על שגגה אם הם מבצעים עבירה על פי הוראת בית הדין. ואם תאמר שאכן כך הוא, קשה הדבר, שכן מספר השבטים גדל לשלושה עשר.
אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בְּרַבִּי יַעֲקֹב: שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי לָא אִיקְּרוּ קָהָל, דִּכְתִיב: ״הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְגוֹ׳״. כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֲחוּזָּה – אִיקְּרִי קָהָל, וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ אֲחוּזָּה – לָא אִיקְּרִי קָהָל.
אלא, רב אחא, בנו של רבי יעקב, אמר: שבט לוי אינו מוגדר כקהל, כפי שנאמר: "הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבֵּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים; וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם" (בראשית מח:ד). מכאן נלמד כי כל שבט שיש לו אחוזת נחלה שניתנה לו מוגדר כקהל, וכל שבט שאין לו אחוזת נחלה שניתנה לו אינו מוגדר כקהל. לשבט לוי אין נחלת אבות, ולכוהנים שהם משבט לוי אין נחלת אבות.
אִם כֵּן, חָסְרִי לְהוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים! אָמַר אַבָּיֵי: ״אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי״. אָמַר רָבָא, וְהָא כְּתִיב: ״עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם״, לְנַחֲלָה הוּקְשׁוּ וְלֹא לְדָבָר אַחֵר!
הגמרא מקשה: אם כן, שנים עשר השבטים חסרים במניין, שכן בלי שבט לוי יש רק אחד עשר. אמר אביי שנאמר: "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" (בראשית מח:ה), והם נמנים כשני שבטים. אמר רבא: אבל האם לא כתוב: "עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם" (בראשית מח:ו), ומכאן שלעניין נחלה בלבד הושוו לשבטים, אבל לא לעניין אחר?
וְלָא? וְהָא חֲלוּקִין בַּדְּגָלִים! כְּנַחֲלָתָן כָּךְ חֲנִיָּיתָן, כְּדֵי לְחַלֵּק כָּבוֹד לַדְּגָלִים.
הגמרא מקשה: והאם אין הם נחשבים לשבטים עצמאיים גם לעניינים אחרים? והרי הם נפרדים לעניין הדגלים שתחתיהם נסעו בני ישראל במדבר? תחת כל דגל היו מיוצגים שלושה שבטים, ושלושת השבטים שתחת דגל מנשה היו מנשה, אפרים ובנימין. הגמרא משיבה: בהתאם לחלוקת השבטים לפי נחלותיהם, כך הייתה חלוקת השבטים בחנייתם סביב המשכן. דבר זה היה כדי לכבד את הדגלים, כדי שיהיו שלושה שבטים משויכים לכל דגל.
וְהָא חֲלוּקִים בַּנְּשִׂיאִים! הָהוּא, לַחֲלוֹק כָּבוֹד לַנְּשִׂיאִים. דְּתַנְיָא: שְׁלֹמֹה עָשָׂה שִׁבְעָה יְמֵי חֲנוּכָּה, וּמָה רָאָה מֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת שְׁנֵים עָשָׂר יְמֵי חֲנוּכָּה? כְּדֵי לַחֲלוֹק כָּבוֹד לַנְּשִׂיאִים.
הגמרא שואלת: אבל האם אינם נפרדים לעניין עניין הנשיאים של השבטים, שכן לשבטי אפרים ומנשה היו נשיאים נפרדים? הגמרא משיבה: זה היה כדי לכבד את הנשיאים, ואין בכך הוכחה שהם שני שבטים שונים לעניין עניינים אחרים. וזהו כפי שנלמד בברייתא: שלמה קבע שבעת ימי חנוכה של בית המקדש, ומה ראה משה שהביא אותו לקבוע שנים עשר ימי חנוכה למשכן? הוא עשה זאת כדי לכבד את נשיאי השבטים, כדי שנשיא כל שבט יביא את קרבנו ביומו שלו. מחמת הכבוד הראוי לכל נשיא, אפרים ומנשה נחשבים לשני שבטים.
מַאי הָוֵי עֲלַהּ?
הגמרא שואלת: לאיזו מסקנה הגיעו לגבי דעתו של רבי שמעון? האם הוא סבור שחטאת שהובאה על ידי כמה שותפים שונה מחטאת ציבור, כפי שהסביר רב יוסף, או שהוא סבור שאין הבדל ביניהן, כפי שהסביר אביי?
תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת: וְלַד חַטָּאת, וּתְמוּרַת חַטָּאת, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ, וְחַטָּאת שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ, וְחַטָּאת שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר וְלַד חַטָּאת בְּצִבּוּר, שֶׁאֵין צִבּוּר מַפְרִישִׁין נְקֵבָה. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר תְּמוּרַת חַטָּאת בְּצִבּוּר, שֶׁאֵין תְּמוּרָה בְּצִבּוּר. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ בְּצִבּוּר, שֶׁאֵין צִבּוּר מֵתִים.
הגמרא מציעה: בוא ושמע ראיה, כפי שנשנה בברייתא שרבי שמעון אומר: יש חמש חטאות שמניחים אותן למות, שכן אין להקריבן: ולד חטאת שנולד לאחר שאמו הוקדשה לחטאת; ותמורת חטאת, שקיבלה קדושה אך אין להקריבה; וחטאת שבעליה מתו; חטאת שבעליה נתכפר להם בקרבן אחר; וחטאת שעברה שנתה הראשונה, שכן חטאת אינה קרבה אלא בתוך שנתה הראשונה של הבהמה. ואין אתה יכול לומר מקרה של ולד חטאת של ציבור, שכן הציבור אינו מקדיש נקבה לחטאת, ואין אתה יכול לומר מקרה של תמורת חטאת של ציבור, שכן אין תמורה לקרבן ציבור. ואין אתה יכול לומר מקרה של חטאת שבעליה מתו במקרה של חטאת ציבור, שכן הציבור אינו מת.
שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ וְשֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ – לֹא שָׁמַעְנוּ, יָכוֹל יָמוּתוּ? אָמַרְתָּ: יִלְמוֹד סָתוּם מִן הַמְפוֹרָשׁ, מַה מָּצִינוּ בִּוְלַד חַטָּאת וּתְמוּרַת חַטָּאת וְשֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ – בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים וְלֹא בְּצִבּוּר, אַף שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ וְשֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ – בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים וְלֹא בְּצִבּוּר.
באשר לחטאת שבעליה נתכפר חטאם ולחטאת שעברה שנתה, לא שמענו אם ההלכה חלה גם על חטאות ציבור. אפשר היה לחשוב שאף הן יושארו למות. אתה אומר: יש ללמוד את הסתום מן המפורש. מה מצאנו לגבי ולד חטאת, תמורת חטאת, וחטאת שבעליה מתו? מצאנו שדברים אלה נאמרו רק לגבי חטאת יחיד, ולא לגבי חטאת ציבור. כך גם, דינים אלה של חטאת שבעליה נתכפר חטאם וחטאת שעברה שנתה נאמרו רק לגבי חטאת יחיד, ולא לגבי חטאת ציבור. וכן אפשר ללמוד שחטאת של יחיד יש להניח למות, ואילו חטאת שבבעלות שותפים אינה מונחת למות.
וְכִי דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר? רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּחַד מָקוֹם גְּמִיר.
הגמרא שואלת: והאם לומדים את ההלכה של האפשר מן האי אפשר? חלק מן המקרים הללו, מעצם טבעם, אינם שייכים לחטאות הציבור. אי אפשר ללמוד מהם את ההלכה לגבי מקרים שיכולים להיות שייכים לחטאות הציבור. הגמרא משיבה: רבי שמעון לומד את כל ההלכות הללו של חטאות שמניחים אותן למות כמסורת במקום אחד, כלומר, כהלכה אחת. במקרים שבהם לא כל הקטגוריות של חטאות שמניחים אותן למות חלות, אין חלה אף קטגוריה של חטאות שמניחים אותן למות.
הַדְרָן עֲלָךְ הוֹרוּ בֵּית דִּין
מַתְנִי׳ הוֹרָה כֹּהֵן מָשִׁיחַ לְעַצְמוֹ שׁוֹגֵג וְעָשָׂה שׁוֹגֵג – מֵבִיא פַּר. שׁוֹגֵג וְעָשָׂה מֵזִיד, מֵזִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג – פָּטוּר, שֶׁהוֹרָאַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ לְעַצְמוֹ כְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין לַצִּבּוּר.
משנה: במקרה שבו כהן משוח, כלומר הכהן הגדול, פסק לעצמו הוראה מוטעית המתירה לעשות מעשה האסור על פי דין התורה, אם פסק את ההוראה בשוגג ולאחר מכן עשה בשוגג את העבירה בהתאם להוראתו, הוא חייב להביא פר כקורבן חטאת על עבירה שנעשתה בשוגג בידי כהן משוח. אם פסק את ההוראה בשוגג, ועשה את העבירה במזיד, או אם פסק את ההוראה במזיד ועשה את העבירה בשוגג, הוא פטור מחיוב להביא קורבן כלשהו, שכן יש עיקרון: המעמד ההלכתי של הוראת כהן משוח לעצמו הוא כמו זה של הוראת בית הדין עבור הציבור הכללי. לכן הכהן הגדול חייב להביא את הפר כקורבן חטאת על עבירתו שנעשתה בשוגג במקרה שבו בית הדין היה חייב להביא את הפר כקורבן חטאת ציבורי על עבירה שנעשתה בשוגג בידי הציבור הכללי.
גְּמָ׳ שׁוֹגֵג וְעָשָׂה שׁוֹגֵג – מֵבִיא פַּר. פְּשִׁיטָא!
גמרא: המשנה מלמדת: אם הורה בשוגג ולאחר מכן עשה בשוגג את העבירה בהתאם להוראתו, הוא חייב להביא פר. הגמרא שואלת: וכי אין זה מובן מאליו? הרי זה בוודאי מקרה של עבירה בשוגג, שעליה התורה מחייבת אותו להביא קרבן.
אָמַר אַבָּיֵי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁהוֹרָה, וְשָׁכַח מֵאֵיזֶה טַעַם הוֹרָה, וּבְשָׁעָה שֶׁטָּעָה אָמַר: הֲרֵינִי עוֹשֶׂה עַל דַּעַת הוֹרָאָתוֹ, דְּמַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּאִילּוּ מִתְיְדַע לֵיהּ, [שֶׁמָּא] הָדַר בֵּיהּ – כְּמֵזִיד דָּמֵי וְלָא לִחַיַּיב, קָא מַשְׁמַע לַן.
אביי אמר: במה אנו עוסקים כאן? אנו עוסקים במקרה שהוא הורה הוראה מוטעית ושכח את הטעם שעל בסיסו הורה את ההוראה, וברגע שבו שגה וביצע את העבירה, אמר: הריני עושה מעשה זה על דעת ההוראה שלי. שכן, שמא תאמר: מאחר שאילו הטעם שעל בסיסו הורה את ההוראה היה נודע לו באותו רגע, אולי היה חוזר בו מן ההוראה שלו, ולכן אם בכל זאת ביצע את עבירתו, דינו הוא כמו של מזיד, ולא יתחייב להביא קורבן; כנגד זה, התנאמלמד אותנו שגם זהו מקרה של עבירה בשוגג.
מֵזִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״לְאַשְׁמַת הָעָם״, הֲרֵי מָשִׁיחַ כְּצִבּוּר. שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִין הוּא:
§ המשנה מלמדת: אם הורה בשגגה, ועשה את העבירה במזיד, או אם הורה במזיד ועשה את העבירה בשגגה, הרי הוא פטור. הגמרא שואלת: מנין דברים אלו, ההלכות הייחודיות לקרבן חטאת על עבירה בשגגה של הכהן המשיח, נלמדו? הם נלמדים מן הכתוב, כפי ששנו חכמים בברייתא: נאמר: "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" (ויקרא ד:ג), שממנו נלמד שחיובו של הכהן המשיח הוא כשל הציבור. הגמרא דנה בדרשה זו. שהרי אפשר היה לחשוב שהפסוק מיותר: וכי אי אפשר ללמוד זאת בדרך של קל וחומר?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria