הָעֲשׂוּיָה לִבְרוֹחַ, אֲבָל עָצִיץ, שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לִבְרוֹחַ – לֹא.
שעשוי לנוע, כלומר, הוא אינו קבוע במקום אחד. לפיכך, אפשר לטעון שהאדמה שבסירה אינה נחשבת מחוברת לקרקע. אולם, לגבי עציץ, שאינו עשוי לנוע, שכן בדרך כלל עציץ נשאר במקום אחד, לא, אי אפשר לטעון באופן סביר שהאדמה הקבועה שבו אינה חלק מן הקרקע, אפילו כאשר העציץ עצמו אינו נוגע בקרקע.
אִי נָמֵי: עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם אֶלָּא בִּסְפִינָה, דְּלָא מַפְסֵיק אַוֵּירָא – דְּמַיָּא כִּי אַרְעָא סְמִיכְתָּא דָּמְיָא; אֲבָל עָצִיץ, דְּמַפְסֵיק אַוֵּירָא – לָא.
לחלופין, אפשר לומר את ההפך: אולי החכמים אומרים את דעתם, שהעפר שבספינה נחשב כמו הקרקע עצמה, רק שם, במקרה של ספינה, שבה אין חציצה של חלל אוויר בין העפר שבספינה לבין הקרקע שמתחת, שכן המים נחשבים כמו אדמה מוצקה. לכן העפר שבספינה נחשב כמחובר לארץ, ויש לו מעמד של ארץ ישראל. אבל במקרה של עציץ נקוב, שבו יש חציצה של חלל אוויר, לא, העפר אינו מחובר לקרקע.
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: בִּנְהָרוֹת דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי. אֶלָּא כִּי פְּלִיגִי – בַּיָּם הַגָּדוֹל.
רב נחמן בר יצחק אמר: בנוגע לנהרות שבארץ ישראל שעליהם ספינה שטה, הכול מסכימים שגט שנכתב על אותה ספינה נחשב כאילו נכתב בארץ ישראל. ואולם, כאשר הם חולקים הרי זה בנוגע לים הגדול, כלומר, הים התיכון. במילים אחרות, האם ספינה הנמצאת בים התיכון נחשבת כמצויה בארץ ישראל או לא?
דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ אֶרֶץ וְאֵיזֶהוּ חוּצָה לָאָרֶץ? כֹּל שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹרֵד מִטּוּרֵי אַמְנוֹן וְלִפְנִים – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; מִטּוּרֵי אַמְנוֹן וְלַחוּץ – חוּצָה לָאָרֶץ. הַנִּסִּין שֶׁבַּיָּם – רוֹאִין אוֹתָן כְּאִילּוּ חוּט מָתוּחַ עֲלֵיהֶם מִטּוּרֵי אַמְנוֹן עַד נַחַל מִצְרַיִם; מִן הַחוּט וְלִפְנִים – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; מִן הַחוּט וְלַחוּץ – חוּצָה לָאָרֶץ.
כפי שנלמד בתוספתא (תרומות 2:12): מהי ארץ ישראל ומהו מחוץ לארץ ישראל? כל מדרון היורד בשיפוע מטורי אמנון שבסוריה ופנימה לכיוון ארץ ישראל הוא חלק מארץ ישראל. מטורי אמנון ולחוץ, לצפון, נחשב מחוץ לארץ ישראל. לגבי האיים [ניסין] שבים, רואים אותם כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנון שבצפון ועד נחל מצרים, ואדי אל-עריש, שבדרום. מן החוט ולפנים, כלומר מזרחה, זו ארץ ישראל; מן החוט ולחוץ, מערבה, נחשב מחוץ לארץ ישראל. זו דעת החכמים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁכְּנֶגֶד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – הֲרֵי הוּא כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּגְבוּל יָם, וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל, זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם״.
רבי יהודה אומר: כל מקום שנמצא ממש מול ארץ ישראל, לרבות הים עצמו, נחשב לחלק מארץ ישראל, שנאמר: "וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול, זה יהיה לכם גבול ים" (במדבר לד:ו). לפי דעה זו, כל השטח שנמצא ממש מול ארץ ישראל נחשב לחלק מארץ ישראל.
וְהַנִּסִּין שֶׁבַּצְּדָדִין, רוֹאִין אוֹתָן כְּאִילּוּ חוּט מָתוּחַ עֲלֵיהֶן מִקַּפְלוּרְיָא וְעַד יָם אוֹקְיָינוֹס, וּמִנַּחַל מִצְרַיִם וְעַד יָם אוֹקְיָינוֹס; מִן הַחוּט וְלִפְנִים – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִן הַחוּט וְלַחוּץ – חוּצָה לָאָרֶץ.
ובאשר לאיים המצויים בצדדים, שאינם מיושרים בדיוק כנגד הצפון או הדרום, רואים אותם כאילו חוט מתוח על גביהם בצפון מכפלוריא, ממערב לטורי אמנון, ועד האוקיינוס האטלנטי, ובדרום מנחל מצרים מערבה עד האוקיינוס האטלנטי. אותם איים הנמצאים מן החוט ולפנים הם חלק מארץ ישראל, ואילו אלה שמן החוט ולחוץ הם מחוץ לארץ ישראל.
וְרַבָּנַן, הַאי ״וּגְבוּל״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְנִסִּין. וְרַבִּי יְהוּדָה, נִסִּין לָא צְרִיכִי קְרָא.
הגמרא שואלת: ומה עושים חכמים בפסוק זה: "והיה לכם גבול"? דעתו של רבי יהודה, שגבול ארץ ישראל נמשך אל תוך הים, נתמכת לכאורה בפסוק זה. הגמרא משיבה: הם צריכים אותו כדי ללמד שהאיים עצמם נחשבים בתוך ארץ ישראל. ורבי יהודה ישיב שאין צורך בפסוק נוסף כדי ללמד את ההלכה הנוגעת לאיים, שכן ברור שהם חלק מארץ ישראל.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עַכּוֹ – כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכוּ׳: בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְסוּרְיָא, כְּמוֹכֵר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דָּמֵי, אוֹ לָא?
§ המשנה מלמדת כי רבי מאיר אומר: עכו היא כמו ארץ ישראל לעניין גיטי גירושין. החכמים העלו דילמה לפני רבי חייא בר אבא: מי שמוכר את עבדו לאדון בסוריה, האם הוא נחשב כמו מי שמוכר את עבדו מחוץ לארץ ישראל, ובמקרה כזה המוכר נענש בשחרור עבדו, או שלא?
אֲמַר לְהוּ: תְּנֵיתוּהָ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עַכּוֹ – כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִיטִּין; לְגִיטִּין – אִין, לַעֲבָדִים – לָא, וְכׇל שֶׁכֵּן סוּרְיָא דִּמְרַחֲקָא טוּבָא.
רבי חייא בר אבא אמר להם: למדתם פתרון לדילמה זו מן המשנה: רבי מאיר אומר שעכו היא כארץ ישראל לעניין גיטי נשים, שמכאן ניתן להסיק: לעניין גיטי נשים, כן, אבל לעניין עבדים, לא, אין היא נחשבת חלק מארץ ישראל, וכל שכן סוריה, המרוחקת הרבה יותר מעכו מן האזורים המרכזיים של ארץ ישראל. לפיכך, בעל זה מכר את עבדו מחוץ לארץ ישראל.
תָּנוּ רַבָּנַן: בִּשְׁלֹשָׁה דְּרָכִים שָׁוְותָה סוּרְיָא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבִשְׁלֹשָׁה לְחוּצָה לָאָרֶץ. (סִימָן: עָב בַּר רַק). עֲפָרָהּ טָמֵא – כְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְהַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְסוּרְיָא – כְּמוֹכֵר בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְהַמֵּבִיא גֵּט מִסּוּרְיָא – כְּמֵבִיא מֵחוּצָה לָאָרֶץ.
משהוזכר מעמדה של סוריה, הגמרא מביאה הלכה קשורה. חכמים לימדו (תוספתא, כלים 1:5): בשלושה דברים סוריה שווה לארץ ישראל, ובשלושה דברים היא דומה לחוץ לארץ ישראל. הגמרא משלבת סימן לדרכים שבהן סוריה שונה מארץ ישראל ודומה לארץ ישראל: עין בית, בית ריש, ריש קוף. לסוריה מעמד של ארץ שהיא מחוץ לארץ ישראל מן הבחינות הבאות: ראשית, עפרה טמא בטומאה טקסית כמו עפר של ארץ שמחוץ לארץ ישראל. והשני הוא שהמוכר את עבדו לאדון בסוריה דינו כמי שמוכר אותו לאדון שמחוץ לארץ ישראל, והאדון השני חייב לשחרר את העבד. והשלישי, המביא גט מסוריה דינו כמי שמביא אותו מחוץ לארץ ישראל, בכך שעליו לומר: בפני נכתב ובפני נחתם.
וּבִשְׁלֹשָׁה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: חַיֶּיבֶת בְּמַעֲשֵׂר וּבִשְׁבִיעִית – כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָרוֹצֶה לִיכָּנֵס לָהּ בְּטׇהֳרָה – נִכְנָס, וְהַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְּסוּרְיָא –
ובשלוש דרכים סוריה דומה לארץ ישראל: תבואתה חייבת במעשר ובמצוות השמיטה כארץ ישראל. ומי שרוצה להיכנס אליה בעודו במצב של טהרה רשאי להיכנס, כאילו הייתה חלק מארץ ישראל. ומי שקונה שדה בסוריה