Drashot AI Logo
הָכָא נָמֵי – כְּשֶׁיֵּשׁ רֶיוַח מִלְּמַעְלָה.
כך גם, זהו מקרה שבו יש רווח מעל האחרון, ולכן ברור שאין זה גט נפרד שנחתך.
וְדִלְמָא אִימְּלוֹכֵי אִימְּלִיךְ (וּכְתַב)!
הגמרא שואלת: אבל אף על פי שברור שזהו גט אחד, אולי הסופר כתב את החלק הראשון של הגט ואז הבעל שינה את דעתו מלגרש את אשתו, ובכך ביטל את הגט, ולאחר מכן חזר ושינה את דעתו והסופר אז כתב את שאר הגט בטור השני, לאחר שהחלק הראשון כבר בוטל.
דִּכְתִיב ״הֲרֵי אַתְּ״ מִלְּמַטָּה, וּ״מוּתֶּרֶת״ מִלְּמַעְלָה. וְדִלְמָא אִיתְרְמִי לֵיהּ? כּוּלֵּי הַאי לָא חָיְישִׁינַן.
הגמרא משיבה: מדובר במקרה שבו הוא כתב: הרי את, בתחתית העמודה הראשונה, והמשיך: מותרת להינשא לכל אדם, בראש העמודה השנייה. במקרה זה יש רצף ברור בין העמודות, ובוודאי שלא חזר בו בינתיים. הגמרא שואלת: אבל אולי אירע שהוא הפסיק באמצע המשפט? הגמרא משיבה: אין אנו חוששים לכך במידה כזו; אין זה סביר כלל שחזר בו באמצע משפט.
רַב אָשֵׁי אָמַר: דִּידִיעָה בֵּיהּ מְתַחְתָּא דִמְגִילְּתָא.
רב אשי אמר: המשנה עוסקת במקרה שבו יריעת המגילה ברורה, כך שניכר שהיא חתיכת קלף שלמה ושלא נחתך ממנה דבר.
חָתְמוּ עֵדִים בְּרֹאשׁ הַדַּף וְכוּ׳. אִינִי?! וְהָא רַב חָתֵים מִן הַצַּד! הָתָם בְּשֶׁגַּגּוֹ כְּלַפֵּי כְתָב.
§ נאמר במשנה: אם העדים חתמו בראש הטור או מן הצד, הגט פסול. הגמרא מקשה: וכי כך הוא? והלא רב היה חותם מן הצד? הגמרא משיבה: שם, במקרה של רב, היה חותם כשהגג, כלומר החלק העליון, של חתימתו פונה אל הכתב של המסמך, ולכן היה ברור שהוא חותם על המסמך.
אֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי: הִקִּיף רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה, וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע – שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין; וְלִיחְזֵי הֵי מִינַּיְיהוּ כְּלַפֵּי כְתָב, וְלִיתַּכְשַׁר!
הגמרא שואלת: אך זה סותר את מה ששנינו במשנה: אם הסופר הניח את ראשו של זה גט ליד ראשו של אותו גט, וכתב את שני הגיטין באותו טור בכיוונים מנוגדים, והעדים חתמו באמצע ביניהם, שניהם הגיטין פסולים. לפי התשובה שלעיל, הבה נראה לגבי איזה מהם פונה ראש חתימות העדים אל הכתב, ויהא כשר.
הָתָם, דִּרְמֵי לֵיהּ כְּעִיבְרָא.
הגמרא משיבה: שם, במשנה, מדובר במקרה שבו החתימות אינן מקבילות לטקסט. אלא שהן מונחות כמו בריח דלת, בניצב לטקסט, ולכן אינן כתובות באותו כיוון כמו אף אחד מן הגיטין.
אִי הָכִי, סֵיפָא דְּקָתָנֵי: רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד סוֹפוֹ שֶׁל זֶה, וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע – אֶת שֶׁהָעֵדִים נִיקְרִין בְּסוֹפוֹ, כָּשֵׁר. וְאִי דִּרְמֵי כְּעִיבְרָא – לָאו בַּהֲדֵי הַאי מִיקְּרֵי, וְלָאו בַּהֲדֵי הַאי מִיקְּרֵי!
הגמרא מקשה: אם כן, עיין בסיפא של המשנה, המלמדת שאם הסופר הניח את ראשו של זה גט ליד סופו של זה גט, והעדים חתמו באמצע, הגט שבסופו נקראות חתימות העדים כשר. ואם המשנה עוסקת במקרה שבו החתימות מונחות כבריח, בניצב לכתב, אין הן נקראות לא עם זה הגט, ולא עם זה.
אֶלָּא רַב בְּדִיסְקֵי הֲוָה חָתֵים.
אלא, יש להציע תשובה אחרת: רב היה חותם רק על איגרות ופסקים מן הצד, במקום שמיקום חתימתו אינו משמעותי. לעומת זאת, גיטי גירושין ומסמכים ממוניים חייבים להיחתם מתחת לטקסט.
גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית וְכוּ׳ כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד כָּשֵׁר. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: ״חָתַם סוֹפֵר״ שָׁנִינוּ.
§ נאמר במשנה: לגבי גט שנכתב בעברית ועדיו חתומים ביוונית, או שנכתב ביוונית ועדיו חתומים בעברית, או שאחד העדים חתם בעברית ואחד חתם ביוונית, או אם בגט יש כתב ידו של סופר, והסופר מזהה את כתב ידו, ועד אחד מאמת את חתימתו, הרי הוא כשר כאילו שני עדים העידו לקיים את חתימותיהם. רבי ירמיה אומר: למדנו שהמשנה מתכוונת שהסופר חתם על הגט כעד; כתב ידו שבטקסט לבדו אינו מספיק.
אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי הִיא.
רב חסדא אומר: בהתאם לדעת מי זה? זהו בהתאם לדעתו של רבי יוסי, שאין חוששים שהסופר חתם שלא כדין.
הָהִיא כְּתוּבַּת חֲתָנִים דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דַּהֲווֹ יָדְעִי לֵיהּ לְטוּפְסָא, וְלַחֲתִימַת יְדָא דְּחַד סָהֲדָא. סְבַר לְאַכְשׁוֹרַהּ, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה: ״חָתַם סוֹפֵר״ שָׁנִינוּ.
הגמרא מספרת: היה שטר נישואין מסוים שהובא לפני רבי אבהו, אשר אנשים הכירו ואימתו את נוסחו, כלומר, את כתב ידו של הסופר, ואת חתימתו של עד אחד. רבי אבהו סבר להכשירו על סמך כתב ידו של הסופר והעד. אמר לו רבי ירמיה: למדנו שמשמעות המשנה היא כי הסופר חתם על הגט; כתב ידו לבדו אינו מספיק.
כָּתַב חֲנִיכָתוֹ וַחֲנִיכָתָהּ – כָּשֵׁר. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲנִיכַת אָבוֹת בְּגִיטִּין – עַד עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת – כָּשֵׁר, מִכָּאן וְאֵילָךְ – פָּסוּל.
§ נאמר במשנה: באשר לשמות הבעל והאישה, אם הסופר כתב את שם משפחתו או את כינויו ואת שם משפחתה או את כינויה, הרי זה כשר. חכמים לימדו (תוספתא ח, ו): שם משפחה מן האבות כשר לעניין גיטי גירושין עד עשרה דורות לאחר אותו אב קדמון. רבי שמעון בן אלעזר אומר: הוא כשר רק לשלושה דורות; מכאן ואילך הוא פסול.
כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּתַב חֲנִיכַת אָבוֹת בְּגִיטִּין עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת? כְּמַאן – כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר.
הגמרא שואלת: בהתאם לדעתו של מי היא ההלכה שאמר רבי חנינא, כי כתיבת שם משפחה מאבותיו של אדם כשרה לעניין גיטי גירושין עד שלושה דורות אחרי אותו אב קדמון? הרי זה בהתאם לדעתו של רבי שמעון בן אלעזר.
אָמַר רַב הוּנָא: מַאי קְרָאָה? ״כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם״.
רב הונא אמר: מהו הפסוק שממנו נגזרת דעה זו? זהו הפסוק: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ" (דברים ד:כה). מאחר שהמילה ונושנתם נובעת מן המילה ישן, שמשמעה עתיק, נלמד שלאחר נכדיו של אדם, או שלושה דורות, דבר נחשב ישן ונשכח.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא חָרְבָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁעָבְדוּ בָּהּ שִׁבְעָה בָּתֵּי דִינִים עֲבוֹדָה זָרָה, וְאֵלּוּ הֵן: יָרׇבְעָם בֶּן נְבָט, וּבַעְשָׁא בֶּן אֲחִיָּה, וְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי, וְיֵהוּא בֶּן נִמְשִׁי, וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ, וּמְנַחֵם בֶּן גָּדִי, וְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוּמְלְלָה יוֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה, נָפְחָה נַפְשָׁהּ, בָּאָה שִׁמְשָׁהּ בְּעוֹד יוֹמָם, בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה״.
§ הגמרא מביאה דרשה נוספת מפסוק זה. רבי יהושע בן לוי אומר: החורבן הראשון של ארץ ישראל לא אירע עד ששבע שושלות ובתי דיניהן עבדו בה עבודה זרה, ואלו הן: ירבעם בן נבט; ובעשא בן אחיה; ואחאב בן עמרי; ויהוא בן נמשי; ופקח בן רמליהו; ומנחם בן גדי; והושע בן אלה, שנאמר: "אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה, נָפְחָה נַפְשָׁהּ; בָּאָה שִׁמְשָׁהּ בְּעוֹד יוֹמָם, בּוֹשָׁה וְחָפְרָה" (ירמיהו טו, ט).
אָמַר רַב אַמֵּי: מַאי קְרָאָה? ״כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים״.
רבי אמי אמר: מהו הפסוק שממנו נלמד שהיו שבע שושלות? "כי תוליד בנים ובני בנים, ונושנתם בארץ, והשחתם, ועשיתם פסל תמונת כל... אבד תאבדון מהר מעל הארץ" (דברים ד:כה–כו). הביטוי "כי תוליד בנים ובני בנים" נדרש בדרך דרש כרומז לשבעה דורות. זאת משום שהמונח "תוליד [tolid]", הכתוב בלשון יחיד, מציין דור אחד, והמילה "בנים", הכתובה בלשון רבים, מציינת שני דורות. מאחר שהמילה "בנים" נזכרת שלוש פעמים, מצוינים בסך הכול שבעה דורות.
אֲמַרוּ לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב, כְּתִיב בֵּיהּ בְּהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה: ״וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה׳, רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב: ״עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר וְגוֹ׳״?
רב כהנא ורב אסי אמרו לרב: כתוב לגבי הושע בן אלה: "ויעש הרע בעיני ה׳, רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו" (מלכים ב׳ יז:ב). אבל כתוב לאחר מכן: "עליו עלה שלמנאסר, מלך אשור" (מלכים ב׳ יז:ג) והגלה את עם ישראל. אם הושע עשה פחות רע ממלכי ישראל שקדמו לו, מדוע דווקא דורו נענש?
אֲמַר לְהוּ: אוֹתָן פַּרְדְּסִיאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרׇבְעָם עַל הַדְּרָכִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל, בָּא הוֹשֵׁעַ וּבִיטְּלָן, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא עָלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אוֹתָן שָׁנִים שֶׁלֹּא עָלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל – יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי.
רב אמר להם: הושע בא וביטל את אותם שומרים [פרדסיאות] שירבעם הציב בדרכים כדי למנוע מנתיני ממלכת ישראל לעלות אל ירושלים ברגל, ואף על פי כן נתיני ממלכת ישראל לא עלו אל ירושלים ברגל. הקדוש ברוך הוא, לכן אמר שעל אותן שנים שבהן נתיני ממלכת ישראל לא עלו אל ירושלים ברגל, הם ילכו לגלות.
אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, דָּרֵשׁ מָרִימָר: מַאי דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁקוֹד ה׳ עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ, כִּי צַדִּיק ה׳ אֱלֹהֵינוּ״? מִשּׁוּם דְּ״צַדִּיק ה׳ אֱלֹהֵינוּ״ – ״וַיִּשְׁקוֹד ה׳ עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ״?!
רב חסדא אמר שמר עוקבא אמר, ויש אומרים שרב חסדא הוא שאמר שרבי ירמיה אמר, שמרימר דרש פסוק באופן דרשני כך: מה פירוש מה שכתוב: "וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק [tzaddik] ה' אלוהינו" (דניאל ט:יד)? כיצד ייתכן שמפני שה' אלוהינו צדיק, ה' שקד על הרעה והביאה עלינו?
אֶלָּא צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִגְלָה גָּלוּת צִדְקִיָּהוּ – וַעֲדַיִין גָּלוּת יְכָנְיָה קַיֶּימֶת; דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּגָלוּת יְכָנְיָה: ״הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף״;
אלא, יש לפרש זאת כך: הקדוש ברוך הוא עשה צדקה [tzedaka] עם עם ישראל בכך שהגלה אותם בגלות צדקיהו בעוד גלות יכניה עדיין הייתה קיימת בבבל, כפי שנאמר לגבי גלות יכניה: "והחרש [ḥarash] והמסגר [masger] אלף" (מלכים ב׳ 24:16). החכמים הגדולים, המכונים בפסוק זה חרש ומסגר, של אותו דור הוגלו עם יכניה, ולכן יכלו להדריך את אלה שהוגלו בימי צדקיהו כאשר הגיעו לבבל.
״חָרָשׁ״ – שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתְחִין, נַעֲשׂוּ הַכֹּל כְּחֵרְשִׁין. ״מַסְגֵּר״ – כֵּיוָן שֶׁסּוֹגְרִין, שׁוּב אֵינָן פּוֹתְחִין. וְכַמָּה – אֶלֶף.
מדוע החכמים הגדולים מכונים בעלי מלאכה [ḥarash] ומסגרים [masger]? Ḥarash, המכיל את אותן אותיות כמו ḥeresh, שמשמעותו חירש, הוא רמז לעובדה שכאשר היו מציגים דבר של תורה כולם היו נעשים כחרשים, שכן לא היו מבינים. Masger, הנובע מן השורש samekh, gimmel, reish, שמשמעותו לסגור, רומז לעובדה שמרגע שהיו סוגרים עניין מסוים שלא הבינו, איש לא היה מעלה אותו שוב, שכן איש לא היה מסוגל לפתור בעיה כזו. וכמה חכמים היו שם? היו אלף.
עוּלָּא אָמַר: שֶׁהִקְדִּים שְׁתֵּי שָׁנִים לִ״וְנוֹשַׁנְתֶּם״.
עולא אומר שאלוהים עשה צדקה עם עם ישראל בהקדמת גלותם בשנתיים ביחס לערך המספרי של המילה ונושנתם המופיעה בפסוק. אף שהערך המספרי של המילה הוא 852, אלוהים הגלה את העם היהודי מן הארץ לאחר 850 שנים בלבד, כדי שהעונש הנזכר לאחר מכן, כלומר השמדה גמורה, לא יתקיים אף הוא.

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria