בִּשְׁלָמָא לְרָבָא – רֵישָׁא בִּדְלָא פָּרֵישׁ, סֵיפָא דְּפָרֵישׁ.
אכן, לפי דעתו של רבא, הרישא במשנה עוסקת במקרה שבו הבעל לא ציין במפורש פרק זמן, ואילו הסיפא מתייחסת למקרה שבו הוא כן ציין במפורש תקופה של שנתיים.
אֶלָּא לְרַב אָשֵׁי – מַאי שְׁנָא רֵישָׁא, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? קַשְׁיָא.
אך לפי דעתו של רב אשי, הסבור שכאשר הבעל אינו מציין פרק זמן, האישה יכולה לקיים את חובתה על ידי ביצוע המעשה אפילו יום אחד בלבד, יש צורך להסביר שהפסקה הראשונה במשנה עוסקת במקרה שבו אכן קיימה את התנאי אפילו יום אחד. ולכן, מה שונה בפסקה הראשונה ומה שונה בפסקה האחרונה? הגמרא אומרת: לפי דעתו של רב אשי, דבר זה קשה.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא שְׁתֵּי שָׁנִים״, וְ״עַל מְנָת שֶׁתָּנִיקִי אֶת בְּנִי שְׁתֵּי שָׁנִים״ – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּים הַתְּנַאי, הֲרֵי זֶה גֵּט; לְפִי שֶׁלֹּא אָמַר לָהּ: ״אִם תְּשַׁמְּשִׁי – אִם לֹא תְּשַׁמְּשִׁי״; ״אִם תָּנִיקִי – וְאִם לֹא תָּנִיקִי״; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
§ החכמים לימדו (תוספתא 7:6): אם אמר בעל לאשתו: זה גיטך על מנת שתשמשי את אבי במשך שנתיים, או שאמר: זה גיטך על מנת שתניקי את בני במשך שנתיים, אפילו אם התנאי לא התקיים, הרי זה גט כשר, מפני שלא אמר לה: אם תשמשי את אבי, אז יהיה זה גט כשר, ואם לא תשמשי אותו, לא יהיה זה גט כשר, או: אם תניקי את בני, אז יהיה זה גט כשר, ואם לא תניקי אותו, לא יהיה זה גט כשר. ואם לא ניסח את תנאו כתנאי כפול, כשהוא מתנה הן תוצאה חיובית והן שלילית, התנאי בטל והגט כשר. זו דבריו של רבי מאיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נִתְקַיֵּים הַתְּנַאי – הֲרֵי זֶה גֵּט, וְאִם לָאו – אֵינוֹ גֵּט. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין לְךָ תְּנַאי בַּכְּתוּבִים, שֶׁאֵינוֹ כָּפוּל.
והרבנים אומרים: התנאי תקף אפילו אם הבעל אינו מתנה הן תוצאה חיובית והן תוצאה שלילית. לפיכך, אם התנאי התקיים, זהו גט תקף, ואם לא התקיים אין זה גט תקף. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לך תנאי בתורה שאינו כפול.
אִיכָּא דְּאָמְרִי: לְרַבִּי מֵאִיר קָאָמַר לֵיהּ; וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: לְרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי לְרַבִּי מֵאִיר קָאָמַר לֵיהּ – וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: אֵין לְךָ תְּנַאי בַּכְּתוּבִים שֶׁאֵינוֹ כָּפוּל, וְהָווּ לְהוּ שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכֹל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִין כְּאֶחָד – אֵין מְלַמְּדִין.
לאיזה צד במחלוקת מתייחסת אמירתו של רבן שמעון בן גמליאל? יש מי שאומרים: הוא מדבר אל רבי מאיר. ויש מי שאומרים: הוא מדבר אל החכמים. הגמרא מסבירה: יש מי שאומרים שפירוש הדבר הוא שהוא מדבר אל רבי מאיר, וכך הוא אומר לו: אין לך תנאי בתורה שאינו כפול, ולכן התנאים הכפולים הנזכרים בתורה יש להם מעמד של שני כתובים הבאים כאחד, כלומר, ללמד אותו עניין. וכל שני כתובים הבאים כאחד אינם מלמדים על מקרים אחרים. לפיכך, אי אפשר ללמוד מהם שכל תנאי חייב להיות כפול.
אִיכָּא דְּאָמְרִי לְרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ – וְהָכִי קָאָמַר לְהוּ: אִין לָךְ תְּנַאי בַּכְּתוּבִים שֶׁאֵינוֹ כָּפוּל, וְגָמְרִינַן מִינַּיְיהוּ.
יש מי שאומרים: הוא אומר זאת לחכמים, וכך הוא אומר להם: אין תנאי בתורה שאינו כפול, ואנו לומדים מן התנאים הכתובים בתורה שתנאי אינו תקף אלא אם כן הוא כפול.
וּרְמִינְהוּ: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא שְׁתֵּי שָׁנִים״; ״עַל מְנָת שֶׁתָּנִיקִי אֶת בְּנִי שְׁתֵּי שָׁנִים״ – מֵת הָאָב אוֹ מֵת הַבֵּן, אֵינוֹ גֵּט; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
והגמרא מקשה סתירה על סמך מה ששנינו בברייתא (תוספתא ז:ו): אם בעל אמר לאשתו: הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבי במשך שנתיים, או שאמר לה: הרי זה גיטך על מנת שתניקי את בני במשך שנתיים, והאב מת או הבן מת, אז אין זה גט כשר, שכן תנאו לא התקיים. זו דבריו של רבי מאיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּים הַתְּנַאי, הֲרֵי זֶה גֵּט – יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר לוֹ: ״תֵּן לִי אָבִיךָ, וַאֲשַׁמְּשֶׁנּוּ״; ״תֵּן לִי בִּנְךָ, וַאֲנִיקֶנּוּ״.
והרבנים אומרים: אף על פי שהתנאי לא התקיים, הרי זה גט כשר, שכן יכלה לומר לו: תן לי את אביך ואשמש אותו, או: תן לי את בנך ואניק אותו.
קַשְׁיָא דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר, קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן!
קשה ליישב אמירה אחת של רבי מאיר עם האמירה האחרת של רבי מאיר, שכן הברייתא השנייה מציינת שאין צורך לכפול את תנאו של הבעל. וקשה ליישב אמירה אחת של החכמים עם האמירה האחרת של החכמים, שכן בברייתא השנייה הם אומרים שאם התנאי התקיים זהו גט כשר, ואם לא התקיים אין זה גט כשר.
דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר לָא קַשְׁיָא – הָתָם בִּדְלָא כַּפְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ, הָכָא בִּדְכַפְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ.
הגמרא משיבה: אין קושי ליישב אמירה אחת של רבי מאיר עם האמירה האחרת של רבי מאיר, שכן שם, במקרה שבו גט הגירושין כשר, מדובר כאשר לא כפל את תנאו. כאן, במקרה שבו גט הגירושין כשר, מדובר כאשר כפל את תנאו, אלא שהתנא של הברייתא לא הזכיר עובדה זו במפורש.
וְרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא, מַאן חֲכָמִים דְּהָכָא – רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא, דְּאָמַר: כׇּל עַכָּבָה שֶׁאֵינָהּ הֵימֶנָּה, הֲרֵי זֶה גֵּט.
וְאֵין זֶה קָשֶׁה לְיַשֵּׁב אִמְרָה אַחַת שֶׁל הַחֲכָמִים עִם הָאִמְרָה הָאַחֶרֶת שֶׁל הַחֲכָמִים, מִשּׁוּם שֶׁדַּעַת מִי הִיא הַדֵּעָה הַנִּזְכֶּרֶת כָּאן בִּסְתָם כְּהַחֲכָמִים? הֲרֵי זוֹ דַּעְתּוֹ שֶׁל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁאוֹמֵר: אִם יֵשׁ כָּל מְנִיעָה לְקַיֵּם אֶת הַתְּנַאי שֶׁאֵינָהּ מִמֶּנָּהּ, הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר.
תָּנוּ רַבָּנַן, אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא שְׁתֵּי שָׁנִים״, וְחָזַר וְאָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז״ – לֹא בִּיטֵּל דִּבְרֵי הָאַחֲרוֹן אֶת הָרִאשׁוֹן; רָצְתָה – מְשַׁמַּשְׁתּוֹ, רָצְתָה – נוֹתֶנֶת לוֹ מָאתַיִם זוּז.
§ הגמרא ממשיכה לדון בגט על תנאי. חכמים לימדו (תוספתא ו:ו): אם בעל אמר לאשתו בפני שניים: הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבי במשך שנתיים, ולאחר מכן חזר ואמר לה בפני שניים אחרים: הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתיים דינר, האמירה האחרונה אינה מבטלת את הראשונה. אלא, הוא נותן לה את הבחירה, ואם תקיים אחת מן התנאים, הגט כשר. אם תרצה, היא משמשת את אביו ומתגרשת, או אם תרצה, היא נותנת לו מאתיים דינר ומתגרשת.
אֲבָל אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז״, וְחָזַר וְאָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת זוּז״ – בִּיטֵּל דִּבְרֵי הָאַחֲרוֹן אֶת הָרִאשׁוֹן; וְאֵין אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים וְאֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים מִצְטָרְפִין.
אבל אם אמר לה בפני שניים: זה גיטך על מנת שתתני לי מאתיים דינר, ולאחר מכן חזר ואמר לה בפני שניים אחרים: זה גיטך על מנת שתתני לי שלוש מאות דינר, אזי האמירה האחרונה מבטלת את הראשונה, ואינה מגורשת אלא אם כן תיתן לו שלוש מאות דינר. ואחד מן הראשונים של זוג העדים ואחד מן האחרונים של זוג העדים אינם יכולים להצטרף לעדותם בעניין התנאי.
אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַסֵּיפָא – הֲרֵי בָּטֵל! אֶלָּא אַרֵישָׁא –
הגמרא שואלת: לאיזה סעיף של הברייתא מתייחסת הקביעה שהעדים אינם יכולים לצרף את עדויותיהם? אם נאמר שהיא מתייחסת לסעיף האחרון, שבו הבעל דרש מאה דינרים נוספים, הרי כבר נאמר שהתנאי הראשון בטל. אין צורך להזכיר ששני זוגות העדים אינם יכולים לצרף את עדויותיהם, שכן התנאי שעליו העידו העדים הראשונים כבר אינו קיים. אלא, היא מתייחסת לסעיף הראשון.
פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, כֹּל לְקַיּוֹמֵי תְּנַאי – מִצְטָרְפִין; קָא מַשְׁמַע לַן.
אבל האם אין זה מובן מאליו ששני זוגות העדים הללו אינם יכולים לצרף את עדויותיהם, שכן כל אחד מהם מעיד על תנאי שונה? הגמרא משיבה: שמא תאמר שכל המעידים על קיומם של תנאים יכולים לצרף את עדויותיהם כדי להעיד שגט ניתן על תנאי, לכן מלמדת אותנו שאין זה כך.
מַתְנִי׳ ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם״, וְהָיָה הוֹלֵךְ מִיהוּדָה לַגָּלִיל; הִגִּיעַ לְאַנְטִיפְרַס וְחָזַר – בָּטֵל תְּנָאוֹ.
משנה: אם תושב אזור יהודה, שהתכוון לצאת למסע אל הגליל, אמר לאשתו: זהו גטך אם לא אבוא חזרה מעכשיו ועד לסוף שלושים יום, וכאשר היה הולך מיהודה לגליל הוא הגיע לאנטיפטריס וחזר מיד, תנאו בטל ואשתו אינה מגורשת, אפילו אם לאחר מכן חזר לגליל ליותר משלושים יום. הטעם לכך הוא מפני שהגיע לגליל וחזר ליהודה בתוך הזמן שקצב.
״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם״, וְהָיָה הוֹלֵךְ מִגָּלִיל לִיהוּדָה, וְהִגִּיעַ לִכְפַר עוֹתְנַאי וְחָזַר – בָּטֵל תְּנָאוֹ.
בדומה לכך, אם תושב אזור הגליל שהתכוון לצאת למסע ליהודה אמר לאשתו: זהו גטך אם לא אבוא בחזרה מעתה ועד תום שלושים יום, והוא היה הולך מן הגליל ליהודה, והגיע לכפר עותנאי וחזר מיד, תנאו בטל ואשתו אינה מגורשת, אפילו אם לאחר מכן חזר ליהודה ליותר משלושים יום.
״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם״, וְהָיָה הוֹלֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְהִגִּיעַ לְעַכּוֹ וְחָזַר – בָּטֵל תְּנָאוֹ.
בדומה לכך, אם תושב ארץ ישראל שהתכוון לצאת למסע למדינה שמעבר לים אמר לאשתו: זהו גטך אם לא אבוא בחזרה מעתה ועד תום שלושים יום, והוא היה הולך למדינה שמעבר לים, והגיע לעכו וחזר מיד, תנאו בטל ואשתו אינה מגורשת, אפילו אם לאחר מכן נסע למדינה שמעבר לים ליותר משלושים יום.
״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ כׇּל זְמַן שֶׁאֶעֱבוֹר מִכְּנֶגֶד פָּנַיִךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם״; הָיָה הוֹלֵךְ וּבָא, הוֹלֵךְ וּבָא, הוֹאִיל וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ – הֲרֵי זֶה גֵּט.
אם אמר הבעל לאשתו: זהו גטך אם בכל זמן אצא מלפנייך למשך שלושים יום רצופים, הרי שאפילו אם היה הולך ובא, הולך ובא, מאחר שלא נתייחד עמה במשך שלושים הימים הללו, זהו גט כשר.
גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּאַנְטִיפְרַס בְּגָלִיל הֲוָה קָיְימָא?! וּרְמִינְהִי: אַנְטִיפְרַס – בִּיהוּדָה; וּכְפַר עוֹתְנַאי – בַּגָּלִיל; בֵּינְתַיִם – מְטִילִין אוֹתוֹ לְחוּמְרָא, מְגוֹרֶשֶׁת
גמרא: הגמרא שואלת: האם יש לומר שאנטיפטריס הייתה בגליל? מן המשנה נראה שאנטיפטריס הייתה על גבול הגליל, שכן תנאו של בן יהודה התבטל משהגיע לאנטיפטריס וחזר. והגמרא מקשה סתירה על סמך מה ששנוי בברייתא (תוספתא ז:ט): אנטיפטריס היא ביהודה, וכפר עותנאי הוא בגליל. ולגבי השטח שביניהם, מחמירים בו, והוא נידון כאילו הוא מצוי גם ביהודה וגם בגליל. אם הבעל שהתנה תנאי כזה הגיע לאזור זה וחזר לביתו, יש ספק אם התקיים התנאי שנקשר לגט. לפיכך, יש ספק אם היא מגורשת