אֶלָּא בְּפֵירֵי.
אלא, משמעות הדבר היא שבית הדין שואל אותו שאלות בנוגע לתוצרת שאינה מצויה באותה עונה.
אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב: חֵרֵשׁ שֶׁיָּכוֹל לְדַבֵּר מִתּוֹךְ הַכְּתָב, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין גֵּט לְאִשְׁתּוֹ. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: נִשְׁתַּתֵּק, וְאָמְרוּ לוֹ: ״נִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ?״ וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, אִם אָמַר עַל לָאו – ״לָאו״, וְעַל הֵן – ״הֵן״, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.
רב כהנא אומר שרב אומר: לגבי חרש־אילם שיכול להביע את עצמו באמצעות כתיבה, דייני בית הדין רשאים לכתוב ולתת גט לאשתו על סמך הוראותיו הכתובות. רב יוסף אמר: מה הוא מלמד אותנו? הרי אנחנו כבר שנינו במשנה: במקרה שבו הבעל נעשה אילם, וחברי בית הדין אמרו לו: האם נכתוב גט לאשתך, והוא הנהן בראשו כדי לציין את הסכמתו, בודקים אותו בשאלות שונות שלוש פעמים. אם השיב על שאלות שיש להן תשובה שלילית: לא, והשיב על שאלות שיש להן תשובה חיובית: כן, ובכך הראה את כשירותו, יכתבו את הגט ויתנו אותו לאשתו על סמך הנהון ראשו.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: אִלֵּם קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי אִלֵּם – דְּתַנְיָא: מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ – זֶהוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר – זֶהוּ אִלֵּם, וְזֶה וָזֶה הֲרֵי הֵן כְּפִקְחִין לְכׇל דִּבְרֵיהֶם.
רבי זירא אמר לו: אילם, אתה אומר? האם קושייתך מבוססת על המשנה הדנה במי שהוא אילם? אילם שונה מפני שברור שדעתו שלמה. כפי שנלמד בברייתא (תוספתא, תרומות 1:2): לגבי מי שמדבר אך אינו שומע, זה האדם נחשב לחרש. לגבי מי ששומע אך אינו מדבר, זה האדם נחשב לאילם, וגם זה וגם זה נחשבים להיות כמו אנשים בני דעת מבחינה הלכתית לגבי כל ענייניהם. רב כהנא אמר את פסיקתו לגבי מי שאינו יכול לא לשמוע ולא לדבר. דבר זה מרחיק לכת מעבר להלכה של המשנה, שכן רב כהנא אומר שהצהרה כתובה של חרש-אילם היא אינדיקציה לכשירותו השכלית.
וּמִמַּאי דִּמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ זֶהוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר זֶהוּ אִלֵּם? דִּכְתִיב: ״וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: אִישְׁתְּקִיל מִילּוּלֵיהּ.
הגמרא שואלת: ומניין אנו לומדים שמי שמדבר אך אינו שומע, אדם זה נחשב לחירש, ושבאשר למי ששומע אך אינו מדבר, אדם זה נחשב לאילם? כפי שנכתב: "ואני כחרש לא אשמע, וכאילם לא יפתח פיו" (תהילים לח:יד). ואם תרצה, אמור כפי שאנשים אומרים: המילה אילם [ilem] היא קיצור של הביטוי דיבורו נלקח [ishtakil millulei].
אָמַר רַבִּי זֵירָא: אִי קַשְׁיָא לִי – הָא קַשְׁיָא לִי, דְּתַנְיָא: ״אִם לֹא יַגִּיד״ – פְּרָט לְאִלֵּם, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיד. אַמַּאי? הָא יָכוֹל לְהַגִּיד מִתּוֹךְ הַכְּתָב!
רבי זירא אמר: אם דבריו של רב כהנא קשים לי, דבר זה גם הוא קשה לי, שכן שנינו בברייתא לגבי עונשו של מי שנקרא להעיד ולא עשה כן: "אם לא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה:א). חכמים דורשים מכאן שהפסוק בא להוציא אילם שאינו יכול להגיד את עדותו, והוא פטור מהבאת קורבן של מי שמסרב להעיד. ואפשר לשאול את השאלה הבאה: מדוע הוא פטור מהבאת הקורבן; והרי הוא יכול להגיד את עדותו באמצעות כתיבה? מכאן לכאורה שעדות בכתב אינה עדות כשרה.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: עֵדוּת קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי עֵדוּת, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״מִפִּיהֶם״ – וְלֹא מִפִּי כְתָבָם.
אביי אמר לו: אתה אומר עדות? עדות שונה, שכן הרחמן אומר: "מפיהם" (דברים יז:ו), מה שמדגיש שהעדות חייבת לבוא מפי העדים ולא מכתבם.
מֵיתִיבִי: כְּשֵׁם שֶׁבּוֹדְקִין אוֹתוֹ לְגִיטִּין, כָּךְ בּוֹדְקִין אוֹתוֹ לְמַשָּׂאוֹת, וּלְמַתָּנוֹת, וּלְעֵדִיּוֹת, וְלִירוּשּׁוֹת. קָתָנֵי מִיהַת – ״עֵדִיּוֹת״!
הגמרא מקשה על כך על סמך מה ששנוי בברייתא (תוספתא ז:א): כשם שדייני בית הדין בודקים אותו, מי שאיבד את יכולת הדיבור, לעניין גיטי גירושין, כך גם הדיינים בודקים אותו לעניין משא ומתן, עדויות, וירושות. מכל מקום שנינו: עדויות, ומכאן ראיה שאף מי שאינו יכול לדבר יכול למסור עדות.
אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: בְּעֵדוּת אִשָּׁה, דַּאֲקִילּוּ בַּהּ רַבָּנַן.
רב יוסף בר מיניומי אמר שרב ששת אמר: אין הכוונה כאן לעדות בכלל. אלא מדובר בעדות בנוגע לאישה שבעלה מת, שכן החכמים הקלו לגביה והתירו עדות שבדרך כלל לא הייתה מתקבלת, כדי להתיר לה להינשא מחדש.
וְהָא קָתָנֵי: ״יְרוּשּׁוֹת״! אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: יְרוּשַּׁת בְּנוֹ הַבְּכוֹר.
הגמרא מקשה: אבל האם לא גם נלמד: ירושות. נראה שהדבר מתייחס לעניינים ממוניים, שבהם נדרשת עדות כשרה. רבי אבהו אמר: הברייתא עוסקת בירושת בנו הבכור שלו, כלומר, שאין הוא מעיד על רכושם של אחרים אלא מעיד מי מבניו הוא הבכור. מאחר שעדות זו נחשבת רק לחלוקת הנכס השייך לו, עדותו של מי שאינו מסוגל לדבר כשרה.
קָתָנֵי מִיהַת – ״לְמַשָּׂאוֹת וּלְמַתָּנוֹת״, מַאי, לָאו לְעָלְמָא? לָא, לְדִידֵיהּ.
הגמרא ממשיכה להקשות: מכל מקום, הרי שנינו בברייתא: לגבי משא ומתן, מה, האם אין הכוונה שאילם רשאי להעיד בענייני משא ומתן עבור כל אדם אחר? הגמרא משיבה: לא, הוא רשאי להעיד עבור עצמו בלבד. הברייתא אומרת שכאשר אילם מנהל משא ומתן, על בית הדין לבדוק תחילה אם הוא כשיר בדעתו.
מֵיתִיבִי: חֵרֵשׁ, לֹא הָלְכוּ בּוֹ אַחַר רְמִיזוֹתָיו וְאַחַר קְפִיצוֹתָיו וְאַחַר כְּתַב יָדוֹ, אֶלָּא בְּמִטַּלְטְלִין; אֲבָל לֹא לְגִיטִּין.
הגמרא מעלה קושיה מברייתא: בנוגע לחרש־אילם, דייני בית הדין הולכים אחר רמזיו, והולכים אחר תנועת שפתיו, והולכים אחר כתב ידו בלבד בענייני מקח וממכר של מיטלטלין אך לא בגיטי גירושין. נראה שדבר זה סותר את דברי רב כהנא, שאמר שמותר לבעל חרש־אילם לתת הוראות בכתב לגרש את אשתו.
תַּנָּאֵי הִיא – דְּתַנְיָא, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּחֵרֵשׁ מֵעִיקָּרוֹ, אֲבָל פִּיקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ – הוּא כּוֹתֵב וְהֵן חוֹתְמִין.
הגמרא משיבה: זהו מחלוקת בין תנאים, כפי שנשנה בברייתא (תוספתא, תרומות 1:1), שרבן שמעון בן גמליאל אמר: באיזה מקרה נאמרה קביעה זו שבית הדין אינו רשאי להסתמך על עדות כתובה של חרש־אילם לעניין גט ? רק במקרה של חרש־אילם שהיה חרש מלכתחילה, כלומר, מלידה. אבל אם היה תחילה כשיר מבחינה הלכתית, כלומר, יכול היה לשמוע קודם לכן, ואחר כך נעשה חרש־אילם, אזי הוא רשאי לכתוב הוראות לתת לאשתו גט והם, העדים, צריכים לחתום, בהתאם לדעתו של רב כהנא.
וְחֵרֵשׁ מֵעִיקָּרוֹ – לֹא?! כְּשֵׁם שֶׁכּוֹנְסָהּ בִּרְמִיזָה, כָּךְ מוֹצִיאָהּ בִּרְמִיזָה!
הגמרא שואלת: וכי מי שהוא אילם-חרש מלכתחילה אינו יכול לתת הוראות בכתב לגבי גט? והלוא נכון הוא שכשם שהוא נושא אותה ברמיזה, כלומר, בלי לדבר, כך גם הוא מגרש אותה ברמיזה.
אִי בְּאִשְׁתּוֹ, הָכִי נָמֵי; הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּיבִמְתּוֹ.
הגמרא משיבה: אם הברייתא מתייחסת לאשתו, אכן כך יהיה הדין והוא יכול לגרשה באמצעות רמיזות, משום שנישואין כאלה אינם נישואין תקפים לחלוטין על פי דין התורה. אבל במה אנו עוסקים כאן? ביבמתו, גיסתו שבעלה, אחיו, מת בלא ילדים, והוא קיים עמה נישואי ייבום, ולאחר מכן הוא מבקש לגרשה. נישואין אלה הם נישואין תקפים לחלוטין.
יְבִמְתּוֹ מִמַּאן? אִילֵימָא דִּנְפַלָה לֵיהּ מֵאָחִיו חֵרֵשׁ – כְּשֵׁם שֶׁכְּנִיסָתָהּ בִּרְמִיזָה, כָּךְ יְצִיאָתָהּ בִּרְמִיזָה! אֶלָּא דִּנְפַלָה לֵיהּ מֵאָחִיו פִּיקֵּחַ.
הגמרא שואלת: יבמתו ממי? אם נאמר שהיא נפלה לו מאחיו שהיה גם הוא חרש, הרי כשם שנישואיה לאח היו ברמיזה, כך גם גירושיה מן היבם יכולים להיות ברמיזה. אלא, בהכרח שהיא נפלה לו מאחיו הפיקח. לפיכך, זיקת הייבום היא מדין תורה, ואילו רמיזותיו של החרש שהוא רוצה לגרשה תקפות רק מדברי חכמים.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דִּנְפַלָה לֵיהּ מֵאָחִיו חֵרֵשׁ, וּגְזֵירָה אָחִיו חֵרֵשׁ אַטּוּ אָחִיו פִּיקֵּחַ.
ואם תרצה, אמור במקום זאת: למעשה, הסבר שהיא נפלה לו מאחיו האילם־חרש, והחכמים תיקנו גזירה מדרבנן לגבי אישה הזקוקה לייבום מאחיו האילם־חרש משום מותו של אחיו הפיקח.
אִי הָכִי, אִשְׁתּוֹ נָמֵי! יְבִמְתּוֹ בִּיבִמְתּוֹ מִיחַלְּפָא, אִשְׁתּוֹ בִּיבִמְתּוֹ לָא מִיחַלְּפָא.
הגמרא מקשה: אם כן, ואם חכמים גזרו גזירה כזו לגבי מקרה שבו אח אילם־חרש מת מחמת המקרה שבו אח שהוא בר־דעת הלכתית מת, אזי לגבי אשתו שלו גם כן, היו צריכים לגזור שבעל אילם־חרש אינו יכול לגרשה בגט אם נשא אותה כשהיה אילם־חרש. הגמרא משיבה: יבמתו שהייתה נשואה לאחיו שהוא בר־דעת הלכתית עלולה להתבלבל עם יבמתו שהייתה נשואה לאחיו האילם־חרש. אבל אנשים לא יבלבלו בין אשתו שלו לבין יבמתו. לכן, לא היה צורך להתקין גזירה כזו.
וּמִי גָּזְרִינַן חֵרֵשׁ אַטּוּ פִּיקֵּחַ?!
הגמרא שואלת: וכי אנו, החכמים, גוזרים לגבי אחיו החרש־אילם משום בלבול בינו לבין אחיו הכשיר מבחינה הלכתית?