אִיגְּנִיב לַן כָּסָא דְכַסְפָּא! בַּהֲדֵי דְּקָא מְעַיְּינִי וְאָתוּ, אַשְׁכְּחוּהָ דִּכְרִוכָה בְּסוּדָרֵיהּ.
גביע כסף נגנב מאיתנו, והם חיפשו אצל כולם אותו. כשהם בדקו הם מצאו את חתיכת הבשר עטופה בצעיף שלו.
אָמְרִי לֵיהּ: חֲזִי מָר, דְּלָא מֵיכַל קָא בָּעֵי – אֶלָּא לְצַעוֹרַן! אֲמַר לְהוּ: אֲנָא מֵיכָל אֲכַלִי, וּטְעַמִי בֵּיהּ טַעְמָא דְחִיוָּרָא. אָמְרִי לֵיהּ: חִיוָּרָא לָא עֲבִיד לַן הָאִידָּנָא. אֲמַר לְהוּ: בְּדַקוּ בְּדוּכְתֵּיהּ; דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: אוּכָּמָא בְּחִיוָּרָא, וְחִיוָּרָא בְּאוּכַּמְתָּא – לָקוּתָא הִיא. בְּדוּק אַשְׁכְּחוּהּ.
משרתי ראש הגולה אמרו לראש הגולה: ראה, אדון, כלומר, ראש הגולה, רב ששת אינו רוצה לאכול, אלא הוא מבקש רק לצער אותנו. גם אחרי כל מה שנעשה עבורו הוא לא אכל מסעודת ראש הגולה. רב ששת אמר להם: אכלתי וטעמתי טעם של בהרות לבנות בבשר ולכן לא אכלתי אותו. הם אמרו לראש הגולה: לא הכנו בהמה עם כתמים לבנים היום. רב ששת אמר להם: בדקו את העור במקום של המנה שניתנה לי. הוא נתן הוראה זו בהתאם לדבריו של רב חסדא, שכן רב חסדא אמר: כתמים שחורים בתוך עור לבן וכתמים לבנים בתוך עור שחור הם נגע וסימן למחלה. הם בדקו ומצאו שהבהמה הייתה נגועה באופן זה, ומשרתי ראש הגולה כעסו עליו עוד יותר.
כִּי קָא נָפֵיק, כְּרוֹ לֵיהּ בֵּירָא וּשְׁדוֹ לֵיהּ צִיפְּתָא עִילָּוֵיהּ, וְאָמְרִי לֵיהּ: לֵיתֵי מָר לֵינַח. נְחַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא מֵאֲחוֹרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לְיָנוֹקָא: פְּסוֹק לִי פְּסוּקָיךְ, אֲמַר לֵיהּ: ״נְטֵה לְךָ עַל יְמִינְךָ אוֹ עַל שְׂמֹאלֶךָ״. אֲמַר לֵיה לְשַׁמָּעֵיהּ: מַאי קָא חָזֵית? אֲמַר לֵיהּ: צִיפְּיתָא דְּשַׁדְיָא. אֲמַר לֵיהּ: הֲדַר מִינַּהּ.
כאשר רב ששת יצא מבית ראש הגולה, המשרתים חפרו בור והניחו מחצלת קנים [tzifta] מעליו כדי שלא יבחינו בבור. ואמרו לרב ששת: מר, כלומר רב ששת, יבוא וינוח זמן קצר, והתכוונו שייפול וייפגע. רב חסדא, שהיה גם הוא נוכח, נחר [neḥar] אליו מאחוריו כדי לרמוז לו. רב ששת אמר לילד שהיה שם: השמע לי את פסוקך שלמדת היום. הילד אמר לו: "פנה לך על ימין או על שמאל" (שמואל ב׳ 2:21). רב ששת, שהיה עיוור, אמר למשרתו: מה אתה רואה? משרתו אמר לו: אני רואה מחצלת שהונחה על הקרקע. רב ששת אמר לו: סור ממנה ונלך סביבה.
לְבָתַר דִּנְפַק, אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: מְנָא הֲוָה יָדַע מָר? אֲמַר לֵיהּ: חֲדָא – דִּנְחַר לִי מָר. וְעוֹד – דִּפְסַק לִי יָנוֹקָא פְּסוּקָא. וְעוֹד – דַּחֲשִׁידִי עַבְדֵי דְּלָא מְעַלּוּ.
לאחר שרב ששת עזב את בית ראש הגולה, אמר לו רב חסדא: מניין ידע מר, כלומר רב ששת, שחפרו העבדים בור באותו מקום? רב ששת אמר לו: היו כמה דברים שעוררו את חשדי. אחד, שמר, כלומר רב חסדא, נחר לי כדי לרמוז לי שעליי להיזהר. ונוסף על כך, כשהילד קרא לפניי את הפסוק הוא רמז לעניין זה. ונוסף על כך, עבדים חשודים שאינם נוהגים לפי רמה גבוהה, וחשדתי שהם ינסו להזיק לי.
״עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי הָאָדָם, שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת״; ״שָׁרִים וְשָׁרוֹת״ – אֵלּוּ מִינֵי זֶמֶר, ״וְתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי הָאָדָם״ – אֵלּוּ בְּרֵיכוֹת וּמֶרְחֲצָאוֹת, ״שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת״ – הָכָא תַּרְגִּימוּ: שֵׁידָה וְשֵׁידְתִין. בְּמַעְרְבָא אָמְרִי: שִׁידְּתָא.
§ לאחר אזכור הרוח בשם kordeyakos ב-daf הקודם, הגמרא מביאה עניינים נוספים הקשורים לרוחות ושדים. נאמר: "עשיתי לי sharim ו-sharot, ותענוגות בני האדם, shidda ו-shiddot" (קהלת ב:ח). הגמרא מסבירה: "Sharim ו-sharot": אלו סוגים של כלי נגינה. "ותענוגות בני האדם": אלו בריכות ובתי מרחץ. "Shidda ו-shiddot": כאן, בבבל, פירשו מילים אלו כך: שדים זכרים [shidda] ושדות נקבות [shiddetin]. במערב, ארץ ישראל, אמרו שמילים אלו מתייחסות ל-מרכבות [shiddeta].
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִינֵי שֵׁדִים הָיוּ בְּשִׁיחִין, וְשֵׁידָה עַצְמָהּ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה הִיא.
רבי יוחנן אומר: היו שלוש מאות מיני שדים במקום בשם שיחין, אבל איני יודע מהי הצורה או הטבע של שד עצמו.
אָמַר מָר, הָכָא תַּרְגִּימוּ: שֵׁידָא וְשֵׁידְתִין. שֵׁידָה וְשֵׁידְתִין – לְמַאי אִיבְּעִי לֵיהּ? דִּכְתִיב: ״וְהַבַּיִת בְּהִבָּנוֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וְגוֹ׳״ – אָמַר לְהוּ לְרַבָּנַן: הֵיכִי אֶעֱבֵיד? אֲמַרוּ לֵיהּ: אִיכָּא שָׁמִירָא דְּאַיְיתִי מֹשֶׁה לְאַבְנֵי אֵפוֹד.
המאסטר אמר: כאן פירשו זאת: שדים זכרים ושדות נקבות. הגמרא שואלת: מדוע היה צורך לשלמה, מחבר קהלת, בשדים זכרים ושדות נקבות? הגמרא משיבה: כפי שנאמר לגבי בניין המקדש: "והבית, בהיבנותו, אבן שלמה מסע נבנה; ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית, בהיבנותו" (מלכים א ו:ז). שלמה אמר לחכמים: כיצד אעשה כך שהאבן תיחתך בדיוק בלי להשתמש בברזל? אמרו לו: יש ברייה הנקראת שמיר שיכולה לחתוך את האבנים, שמשה הביא והשתמש בה לחתוך את אבני האפוד.
אֲמַר לְהוּ: הֵיכָא אִישְׁתְּכַח? אֲמַרוּ לֵיהּ: אַיְיתִי שֵׁידָה וְשֵׁידְתִין כַּבְשִׁינְהוּ אַהֲדָדֵי, אֶפְשָׁר דְּיָדְעִי וּמְגַלּוּ לָךְ. אַיְיתִי שֵׁידָה וְשֵׁידְתִין כַּבְשִׁינְהוּ אַהֲדָדֵי, אָמְרִי: אֲנַן לָא יָדְעִינַן, דִּילְמָא אַשְׁמְדַאי – מַלְכָּא דְשֵׁידֵי, יָדַע.
שלמה אמר להם: היכן הוא נמצא? הם אמרו לו: הביאו שד זכר ושדה נקבה ועַנּוּ אותם יחד. ייתכן שהם יודעים היכן, ובשל הסבל הם יגלו את המקום לכם. שלמה הביא שד זכר ושדה נקבה ועִנָּה אותם יחד, והם אמרו: איננו יודעים היכן למצוא את השמיר. אולי אשמדאי, מלך השדים, יודע.
אֲמַר לְהוּ: הֵיכָא אִיתֵיהּ? אָמְרִי לֵיהּ: אִיתֵיהּ בְּטוּרָא פְּלָן. כַּרְיָא לֵיהּ בֵּירָא, וּמַלְיָא לֵיהּ מַיָּא, וּמִיכַּסְּיָא בְּטִינָּרָא, וַחֲתִימָה בְּגוּשְׁפַּנְקֵיהּ; וְכֹל יוֹמָא סָלֵיק לִרְקִיעָא וְגָמַר מְתִיבְתָּא דִרְקִיעָא, וְנָחֵית לְאַרְעָא וְגָמַר מְתִיבְתָּא דְאַרְעָא; וְאָתֵי סָיֵיר לֵיהּ לְגוּשְׁפַּנְקֵיהּ וּמְגַלֵּי לֵיהּ וְשָׁתֵי, וּמְכַסֵּי לֵיהּ וְחָתֵים לֵיהּ וְאָזֵיל.
שלמה אמר להם: היכן נמצא אשמדאי? אמרו לו: הוא על הר פלוני ופלוני. הוא חפר לעצמו בור שם, ומילא אותו במים, וכיסה אותו בסלע, וחתם אותו בחותמו. ובכל יום הוא עולה לשמים ולומד בבית המדרש של מעלה ויורד לארץ ולומד בבית המדרש של מטה. והוא בא ובודק את חותמו כדי לוודא שאיש לא נכנס לבורו, ואז הוא מגלה אותו ושותה מן המים שבבור. ואז הוא מכסה אותו וחותם אותו שוב והולך.
שַׁדְּרֵיהּ לִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, יְהַב לֵיהּ שׁוּשִׁילְתָּא דַּחֲקִיק עֲלַהּ שֵׁם, וְעִזְקְתָא דַּחֲקִיק עֲלַהּ שֵׁם, וּגְבָבֵי דְעַמְרָא, וְזִיקֵי דְחַמְרָא. אֲזַל, כְּרָא בֵּירָא מִתַּתַּאי, וּשְׁפִינְהוּ לְמַיָּא, וְסַתְמִינְהוּ בִּגְבָבֵי דְעַמְרָא; וּכְרָא בֵּירָא מֵעִילַּאי, (וְשַׁפְכִינְהוּ) [וְשַׁפְכֵיהּ] לְחַמְרָא; וְטַמִּינְהוּ. סְלֵיק יְתֵיב בְּאִילָנָא
שלמה שלח לקרוא לבניהו בן יהוידע, מאנשי פמליית המלך, ונתן לו שרשרת שעליה היה חקוק שם קדוש של אלוהים, וטבעת שעליה היה חקוק שם קדוש של אלוהים, וגיזות צמר ונאדות יין. מה עשה בניהו? הוא הלך וחפר בור נמוך יותר במורד ההר, מתחת לבור שחפר אשמדאי, רוקן את המים וסתם אותו בגיזות הצמר כך שהבור של אשמדאי התרוקן. והוא חפר בור גבוה יותר במעלה ההר, מעל הבור של אשמדאי. והוא שפך לתוכו את היין כך שהיין מילא את הבור של אשמדאי, וסתם את הבורות התחתון והעליון שחפר. הוא טיפס למעלה וישב על עץ.
כִּי אֲתָא סַיְירֵיהּ לְגוּשְׁפַּנְקָא, גַּלְּיֵיהּ, אַשְׁכְּחֵיהּ חַמְרָא. אֲמַר: כְּתִיב: ״לֵץ הַיַּיִן הוֹמֶה שֵׁכָר, וְכׇל שׁוֹגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם״, וּכְתִיב: ״זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב״. לָא אִישְׁתִּי. כִּי צָחֵי, לָא סַגִּיא לֵיהּ; אִישְׁתִּי, רְוָא וּגְנָא.
כאשר אשמדאי בא הוא בדק את חותמו, פתח את הבור, ומצא אותו מלא יין. הוא אמר כי כך כתוב: "היין לץ, שכר הומה; וכל שוגה בו לא יחכם" (משלי כ:א), וכך כתוב: "זנות ויין ותירוש יקח לב" (הושע ד:יא). הוא הסיק: לא אשתה את היין הזה. לבסוף, כאשר צמא, לא היה מסוגל לעמוד בפני היין ושתה, השתכר, ונרדם.
נְחֵית, אֲתָא, שְׁדָא בֵּיהּ שׁוּשִׁילְתָּא, סְתָמֵיהּ. כִּי אִתְּעַר, הֲוָה קָא מִיפַּרְזַל; אֲמַר לֵיהּ: שְׁמָא דְמָרָךְ עֲלָךְ! שְׁמָא דְּמָרָךְ עֲלָךְ!
בניהו ירד מן העץ, בא, וכרך את השרשרת סביב אשמדאי, וכלא אותו בתוכה. כאשר אשמדאי התעורר הוא נאבק להסיר את השרשרת. בניהו אמר לו: שם אדונך עליך, שם אדונך עליך, אל תקרע את השרשרת. שם האל כתוב על השרשרת הזאת, ואסור להשחית אותה.
כִּי נָקֵיט לֵיהּ וְאָתֵי, מְטָא דִּיקְלָא – חַף בֵּיהּ, שַׁדְיֵיהּ; מְטָא לְבֵיתָא – שַׁדְיֵיהּ; מְטָא גַּבֵּי כּוּבָּא דְּהָהִיא אַרְמַלְתָּא, נְפַקָא
כאשר בניהו לקח את אשמדאי ובא לירושלים הוא הגיע לעץ דקל ואשמדאי התחכך בו והפיל אותו. הוא הגיע לבית והפיל אותו. הוא הגיע לצריף קטן [kuva] השייך לאלמנה אחת. אלמנה זו יצאה,