אוֹ לִשְׁלֹשָׁה: ״כִּתְבוּ גֵּט, וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי״, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. אָמַר לִשְׁלֹשָׁה: ״תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, הֲרֵי אֵלּוּ יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתְּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
או אם אדם אמר לשלושה אנשים: כתבו גט ותנו אותו לאשתי, אלה האנשים צריכים לכתוב את המסמך בעצמם ולתת אותו לה. אם אמר לשלושה אנשים: תנו גט לאשתי, אלה האנשים צריכים לומר לאחרים, ואותם אחרים יכתבו את המסמך, מפני שהוא מינה את שלושת האנשים לבית דין. זו דבריו של רבי מאיר.
וְזוֹ הֲלָכָה הֶעֱלָה רַבִּי חֲנִינָא אִישׁ אוֹנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין: מְקוּבָּל אֲנִי בְּאוֹמֵר לִשְׁלֹשָׁה: ״תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – שֶׁיֹּאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתְּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין,
וְזוֹ הִיא הַהֲלָכָה שֶׁהֶעֱלָה רַבִּי חֲנִינָא מֵאוֹנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים בְּשֵׁם רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁהָיָה כָּלוּא שָׁם: קִבַּלְתִּי מָסוֹרֶת מֵרַבּוֹתַי שֶׁבְּמִקְרֶה שֶׁבּוֹ אָדָם אוֹמֵר לִשְׁלוֹשָׁה אֲנָשִׁים: תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, שֶׁאֵלּוּ הָאֲנָשִׁים יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְאוֹתָם אֲחֵרִים יִכְתְּבוּ אֶת הַמִּסְמָךְ, מִפְּנֵי שֶׁמִּינָּה אֶת שְׁלוֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים כְּבֵית דִּין.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, נוּמֵינוּ לַשָּׁלִיחַ: אַף אָנוּ מְקוּבָּלִין, שֶׁאֲפִילּוּ אָמַר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם: ״תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – שֶׁיִּלְמְדוּ וְיִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.
רבי יוסי אמר: אמרנו [מנינו] לשליח, רבי חנינא מאונו: אף אנו קיבלנו מסורת. אולם, היא שונה, שאפילו אם אדם אמר לבית הדין הגדול [סנהדרין] בירושלים: תנו גט לאשתי, שחברי בית הדין ילמדו לכתוב, ויכתבו את המסמך בעצמם, ויתנו אותו לאשתו.
אָמַר לַעֲשָׂרָה: ״כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – אֶחָד כּוֹתֵב, וּשְׁנַיִם חוֹתְמִין. ״כּוּלְּכֶם כְּתוֹבוּ״ – אֶחָד כּוֹתֵב, וְכוּלָּם חוֹתְמִין; לְפִיכָךְ אִם מֵת אֶחָד מֵהֶן – הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל.
אם אדם אמר לעשרה אנשים: כתבו ותנו גט לאשתי, אחד מן העשרה כותב את הגט ושניים חותמים עליו. אם אמר: כולכם כתבו את המסמך, אחד מהם כותב את הגט וכולם חותמים עליו. לפיכך, אם אחד מהם מת, אזי זהו גט שהוא בטל ומבוטל, שכן הורה לכולם להשתתף בתהליך.
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: שְׁלַחוּ לֵיהּ מִבֵּי רַב לִשְׁמוּאֵל: יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ; אָמַר לִשְׁנַיִם: ״כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, וְאָמְרוּ לְסוֹפֵר וְכָתַב, וְחָתְמוּ הֵן, מַהוּ? שְׁלַח לְהוּ: תֵּצֵא, וְהַדָּבָר צָרִיךְ תַּלְמוּד.
גמרא:רבי ירמיה בר אבא אומר: לאחר מותו של רב, שלחו שאלה מבית המדרש של רב לשמואל: ילמדנו רבנו: במקרה שאדם אמר לשניים: כתבו ותנו גט לאשתי, והם אמרו לסופר והוא כתב את הגט והם חתמו עליו, מהי ההלכה? הוא שלח להם תשובה זו להם: אם האישה נישאה מחדש על סמך גט זה, עליה לצאת מבעלה השני, והדבר צריך עיון. יש צורך לברר את ההלכה, שכן קיימת אי־ודאות יסודית בנוגע לעניין זה.
מַאי ״הַדָּבָר צָרִיךְ תַּלְמוּד״? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּהָווּ לְהוּ מִילֵּי; וּמְסַפְּקָא לֵיהּ מִילֵּי – אִי מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ, אִי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ;
הגמרא שואלת: מה המשמעות של: העניין טעון עיון? איזה היבט בשאלה זו טעון עיון? אם נאמר שהספק נובע מכך שאלה הן הוראות שבעל פה, שכן הבעל רק נתן להם הוראות ולא מסר להם דבר מוחשי, ושמואל מסופק אם הוראות שבעל פה, הוראות שניתנו לשליח אחד, מועברות לשליח אחר או שמא הוראות שבעל פה אינן מועברות לשליח אחר; הדבר מוביל לשאלה האם השליחים שמינה הבעל לכתוב את גט הגירושין יכולים למנות את הסופר לכותבו. זו אינה יכולה להיות השאלה.
וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל אָמַר רַבִּי: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר מִילֵּי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ!
הגמרא מסבירה מדוע לא: אבל האם שמואל לא אמר שרבי יהודה הנשיא אומר: ההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי יוסי, אשר אמר: אי אפשר למנות שליח למסור הוראות שנאמרו בעל פה, כלומר, שליח אינו יכול להתמנות לתת הוראות בשם אדם אחר. לשמואל לא היה ספק בעניין זה.
אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל – הָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: הַאי ״כְּתוֹבוּ״ – אִי כְּתַב יָדָן, אִי כְּתַב הַגֵּט?
אלא, זו הדילמה ששמואל מעלה: כאשר האיש אמר לשני האנשים: כתבו את גט הגירושין, השאלה היא האם הוא התכוון לחתימותיהם, ובמקרה כזה הם יכולים למנות סופר שיכתוב את המסמך, או שמא הוא התכוון לכתיבת נוסח גט הגירושין, ובמקרה כזה החובה מוטלת עליהם בלבד לכתוב ולחתום על המסמך.
וְתִיפְשׁוֹט לֵיהּ מִמַּתְנִיתִין: אָמַר לִשְׁנַיִם: ״תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, אוֹ לִשְׁלֹשָׁה: ״כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.
הגמרא שואלת: אבל שיפתור שמואל את הדילמה מן המשנה: אם אדם אמר לשניים: תנו גט לאשתי, או אם אדם אמר לשלושה: כתבו גט ותנו אותו לאשתי, אלה האנשים צריכים לכתוב את המסמך בעצמם ולתת אותו לה. לכאורה, הם חייבים לכתוב את הגט בעצמם.
הִיא גּוּפָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ, ״כְּתוֹבוּ״ – כְּתַב יָדָן הוּא, אוֹ כְּתַב הַגֵּט הוּא? פְּשִׁיטָא דִּכְתַב הַגֵּט הוּא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, נוּמֵינוּ לַשָּׁלִיחַ: אַף אָנוּ מְקוּבָּלִין, שֶׁאֲפִילּוּ אָמַר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם: ״תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – שֶׁיִּלְמְדוּ וְיִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ לָהּ.
הגמרא משיבה: הפירוש הנכון של המשנה עצמה הוא הספק ששמואל מעלה: כאשר האיש אמר לשני האנשים: כתבו את הגט, האם התכוון לחתימותיהם, או האם התכוון לכתיבת נוסח הגט? הגמרא מסבירה: ברור שזה מתייחס לכתיבת הגט, כפי שנשנה בסיפא של המשנה: רבי יוסי אמר: אמרנו לשליח, רבי חנינא מאונו: אף אנו קיבלנו מסורת; שאפילו אם אדם אמר לבית הדין הגדול בירושלים: תנו גט לאשתי, שעל חברי בית הדין ללמוד לכתוב, ולכתוב את המסמך בעצמם, ולתת אותו לאשתו.
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא כְּתַב הַגֵּט הוּא, שַׁפִּיר; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ כְּתַב יָדָן הוּא, מִי אִיכָּא בֵּי דִינָא דְּלָא יָדְעִי מִחְתָּם חֲתִימַת יְדַיְיהוּ?! אִין, אִיכָּא בֵּי דִינָא חַדְתָּא.
אמנם, אם אתה אומר זאת הכוונה היא לכתיבת גט הגירושין, שעליהם לכתוב את הגט עצמו, הדבר מובן היטב, שכן נדרשת מידה מסוימת של מומחיות כדי לכתוב גט כהלכתו. אולם, אם אתה אומר שהדבר מתייחס לחתימותיהם, האם יש בית דין שחבריו אינם יודעים כיצד לחתום את חתימותיהם? הגמרא משיבה: כן, יש בית דין חדש, שחבריו עדיין לא למדו לחתום בחתימה ייחודית שתהיה מוכרת לציבור.
וְאִי סְבִירָא לַן דְּהַאי ״כְּתוֹבוּ״ – כְּתַב יָדָן הוּא; הָא כְּתַב הַגֵּט – כָּשֵׁר?! וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל, אָמַר רַבִּי: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר מִילֵּי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ!
הגמרא שואלת: אבל אם אנו סבורים שהוראה זו: כתבו את הגט, היא התייחסות לחתימותיהם, האם כתיבת הגט בידי סופר כשרה? והרי שמואל אמר שרבי יהודה הנשיא אומר: ההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי יוסי, שאומר: הוראות בעל פה אינן יכולות להימסר לשליח.
אָמְרִי: אִי סְבִירִי לַן דִּ״כְתוֹבוּ״ – כְּתַב יָדָן הוּא; כְּתַב הַגֵּט – נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר: ״אִמְרוּ״, וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר ״אִמְרוּ״. וּמִי מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר: ״אִמְרוּ״?! וְהָתְנַן: ״כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד – כָּשֵׁר״, וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: ״חָתַם סוֹפֵר״ שָׁנִינוּ;
החכמים אומרים בתשובה כי אם אנו סבורים שהביטוי: כתוב את גט הגירושין, הוא התייחסות לחתימותיהם, אזי כתיבת הגט נעשית כמו מי שאומר לאותם שליחים: אמרו לאחר לכתוב אותו. ורבי יוסי מודה במקרה של מי שאומר: אמרו לאחר לכתוב אותו, שהשליח יכול למנות אחר לכתוב את המסמך. הגמרא שואלת: והאם רבי יוסי מודה במקרה של מי שאומר: אמרו לאחר לכתוב אותו? והרי למדנו במשנה (פז ע"ב): אם בגט יש כתב סופר, והסופר מזהה את כתב ידו, ועד אחד מאמת את חתימתו, הרי הוא כשר כאילו שני עדים העידו לקיים את חתימותיהם. ורבי ירמיה אמר: למדנו במשנה שזו ההלכה לגבי חתימת הסופר ולא כתב הסופר.
וְאָמַר רַב חִסְדָּא: מַתְנִיתִין מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּאָמַר: מִילֵּי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ.
ורב חסדא אמר: דעתו של מי מובעת במשנה? זו דעתו של רבי יוסי, אשר אמר: אין מוסרים הוראות שבעל פה לשליח, ואין לחשוש שהסופר חתם על המסמך בלי שהבעל הורה לו לעשות כן.
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר ״אִמְרוּ״, נָפֵיק מִינַּהּ חוּרְבָּה – דְּזִימְנִין דְּאָמַר לְהוּ לִשְׁנַיִם:
ואם יעלה על דעתך לומר שרבי יוסי מודה במקרה של מי שאומר: אמרו לאחר לכתוב אותו, תצא מזה תקלה. שכן לפעמים, קורה שאדם אחד אמר לשניים:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria