כְּעֵין דְּאוֹרָיְיתָא תַּקּוּן.
הם הנהיגו במקביל לחוקי התורה, ולא חידשו מודלים הלכתיים חדשים.
וְאִידַּךְ – כִּי אָמְרִינַן: כָּל דְּתַקּוּן רַבָּנַן כְּעֵין דְּאוֹרָיְיתָא תַּקּוּן – בְּמִילְּתָא דְּאִית לַהּ עִיקָּר מִן הַתּוֹרָה, אֲבָל מִילְּתָא דְּלֵית לַהּ עִיקָּר מִן הַתּוֹרָה – לָא.
והחכם האחר, רב חיננא מוורדוניא, מדוע שתק? הוא סבור כי כאשר אנו אומרים: כל התקנות שתיקנו החכמים, תיקנו אותן במקביל לדין התורה, הרי זה בנוגע לדבר ששורשו בתורה, ושעליו תיקנו החכמים תקנה. אולם, בנוגע לדבר שאינו מושרש בתורה, כגון ההלכות של עירוב חצרות ושיתוף מבואות, לא, הם לא תיקנו את התקנות במקביל לדין התורה.
מֵתִיב רַב אַוְיָא: מַעֲרִימִין עַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. כֵּיצַד? אוֹמֵר אָדָם לִבְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים; לְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים: ״הֵא לָכֶם מָעוֹת הַלָּלוּ, וּפְדוּ בָּהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי זֶה״, וְאוֹכְלוֹ בְּלֹא חוֹמֶשׁ.
רב אביא מעלה קושיה נוספת על דעתו של שמואל, לפי הסבריו של רב חסדא, שקטן אינו יכול לקנות נכס עבור אחרים, על סמך משנה במסכת מעשר שני (ד:ד): אפשר לנקוט תחבולה כדי לפטור את עצמו מן החובה להוסיף חומש לסכום בעת פדיון מעשר שני, שבעל המעשר חייב להוסיף. כיצד? אדם אומר לבנו או לבתו הבוגרים, או לעבדו העברי או לשפחתו: הא לכם, קחו מעות ופדו בהן מעשר שני. לאחר שהם פודים את המעשר השני, הם נותנים אותו לאביהם או לאדונם, והוא אוכל אותו בלי להוסיף חומש.
הַאי שִׁפְחָה הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאַתְיָא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, מַאי בָּעֲיָא גַּבֵּיהּ? אֶלָּא לָאו דְּלָא אַתְיָא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, בְּמַעֲשֵׂר בִּזְמַן הַזֶּה – דְּרַבָּנַן.
הגמרא שואלת: מהן הנסיבות של שפחה זו? אם הביאה שתי שערות ערווה, דבר המעיד שהגיעה לבגרות, מה היא עושה אצל בעל הפירות? שפחה עברייה משתחררת כשהיא מגיעה לבגרות. אלא, האם אין הכוונה כאן לא למקרה שבו לא הביאה עדיין שתי שערות ערווה? לכאורה, גם קטנה יכולה לקנות נכס עבור אחרים. הגמרא דוחה ראיה זו: במה אנו עוסקים כאן? מדובר במעשרות בזמן הזה, שהם נוהגים למעשה מדרבנן, וחכמים הקלו בדיני דרבנן.
וְאָמָה הָעִבְרִיָּה בִּזְמַן הַזֶּה מִי אִיכָּא?! וְהָתַנְיָא: אֵין עֶבֶד עִבְרִי נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג! אֶלָּא בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב – דְּרַבָּנַן.
הגמרא שואלת: וכי יש שפחה עברייה בזמן הזה? והרי שנינו בברייתא: דינו של עבד עברי נוהג למעשה רק בזמן שהיובל נוהג בפועל. לכן, לא היו עבדים עבריים או שפחות עבריות מאז שפסקה שמיטת היובל, לפני חורבן בית המקדש הראשון. אלא, צריך לומר שהמשנה עוסקת במקרה שבו התבואה גדלה בעציץ שאינו נקוב, שחייבים לעשר ממנו מדברי חכמים.
אָמַר רָבָא, שָׁלֹשׁ מִדּוֹת בְּקָטָן: צְרוֹר וְזוֹרְקוֹ, אֱגוֹז וְנוֹטְלוֹ – זוֹכֶה לְעַצְמוֹ, וְאֵין זוֹכֶה לַאֲחֵרִים; וּכְנֶגְדָּן בִּקְטַנָּה – מִתְקַדֶּשֶׁת לְמֵיאוּן.
לעניין כושרם של קטינים לרכוש נכס, רבא אומר שיש שלושה שלבים בהתפתחותו של קטין: לגבי קטין שנותנים לו צרור והוא זורק אותו, אבל כשנותנים לו אגוז הוא נוטל אותו, הוא קונה נכס לעצמו אך אינו קונה נכס עבור אחרים. ולגבי קטנה בעלת השלב המקביל של התפתחות שכלית, לאחר מות אביה היא יכולה להיות מקודשת על ידי אמה ואחיה מדברי חכמים, ויכולה לצאת מאותה קידושין באמצעות מיאון.
הַפָּעוֹטוֹת – מִקָּחָן מִקָּח וּמִמְכָּרָן מִמְכָּר בְּמִטַּלְטְלִין; וּכְנֶגְדָּן בִּקְטַנָּה – מִתְגָּרֶשֶׁת בְּקִידּוּשֵׁי אָבִיהָ.
בשלב ההתפתחות הבא נמצאים ילדים צעירים בני כשש עד שמונה, אשר מקחם מקח וממכרם ממכר, לגבי מיטלטלין. ולגבי קטנה בשלב ההתפתחות המקביל, היא מתגרשת בקבלת גיטה, אפילו אם הוא מקידושי אביה, שהוא מדין תורה.
הִגִּיעוּ לְעוֹנַת נְדָרִים – נִדְרֵיהֶן נֶדֶר וְהֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ; וּכְנֶגְדָּן בִּקְטַנָּה – חוֹלֶצֶת. וְלִמְכּוֹר בְּנִכְסֵי אָבִיו – עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן עֶשְׂרִים.
השלב השלישי של ההתפתחות הוא כאשר הם הגיעו לגיל הנדרים, כאשר נדריהם הם נדרים תקפים והקדשתם היא הקדשה תקפה. ובאשר לקטנה שהגיעה לשלב ההתפתחות המקביל, היא מבצעת חליצה כדי לשחרר את עצמה מזיקת הייבום שלה. ובאשר למכירת נכסי הקרקע של אביו, קטן אינו יכול למכור אותם עד שיגיע לגיל עשרים.
מַתְנִי׳ קְטַנָּה שֶׁאָמְרָה: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״ – אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ; לְפִיכָךְ, אִם רָצָה הַבַּעַל לַחֲזוֹר – יַחְזוֹר. שֶׁאֵין קָטָן עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ.
משנה: במקרה של קטנה שאמרה לשליח: קבל לי את גיטי, אין זה גט כשר עד שהגט מגיע לרשותה. לפיכך, אם הבעל מבקש לחזור בו מהחלטתו לפני שאשתו מקבלת את הגט, הוא יכול לחזור בו, שכן קטנה אינה ממנה שליח. לפיכך, השליח אינו שליח לקבלה, והגירושין אינם חלים כאשר הבעל מוסר את המסמך לשליח. השליח הוא שליח להולכה, והגירושין חלים כאשר הגט נכנס לרשות האישה.
וְאִם אָמַר לוֹ אָבִיהָ: ״צֵא וְהִתְקַבֵּל לְבִתִּי גִּיטָּהּ״, אִם רָצָה לַחֲזוֹר – לֹא יַחְזוֹר.
ואם אביה אמר לשליח: צא וקבל את גט בתי בעבורה, אז אם הבעל מבקש לחזור בו מהחלטתו, אינו יכול לחזור בו. כשם שאב יכול לקבל את הגט בשם בתו הקטנה, כך הוא יכול למנות שליח לקבלה, והגירושין נכנסים לתוקף כאשר הבעל מוסר את המסמך לשליח.
הָאוֹמֵר: ״תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״, וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר – פָּסוּל. ״הֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״, וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר – כָּשֵׁר.
באשר למי שאומר לשליח: תן גט זה לאשתי במקום פלוני, אם השליח שינה ונתן לה אותו במקום אחר הגירושין פסולים. אולם, אם אמר לשליח: תן גט זה לאשתי, הרי היא במקום פלוני, מבלי להורות לשליח במפורש למסור לה את המסמך שם, ונתן לה אותו במקום אחר הגירושין כשרים.
הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״, וְקִיבְּלוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר – פָּסוּל; רַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר. ״הָבֵא לִי גִּיטִּי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי״, וֶהֱבִיאוֹ לָהּ מִמָּקוֹם אַחֵר – כָּשֵׁר.
באשר לאישה אשר כאשר מינתה את שליחה לקבלה אמרה לשליחה: קבל לי את גיטי במקום פלוני, והוא קיבלו עבורה במקום אחר, הגירושין פסולים; ורבי אלעזר מכשיר אותם . ואם אמרה לו: הבא לי את גיטי ממקום פלוני, והוא הביאו לה ממקום אחר, הרי זה כשר. מפני שהוא שליח להולכה, אין האישה מקפידה היכן יקבל את הגט, שכן הגירושין חלים רק כאשר הגט מגיע לרשותה.
גְּמָ׳ וְרַבִּי אֶלְעָזָר – מַאי שְׁנָא רֵישָׁא דְּלָא פְּלִיג, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא דִּפְלִיג?
גמרא: הגמרא שואלת: ולפי רבי אלעזר, מה שונה ברישא, שבה השליח סטה מהוראות הבעל ומסר את הגט במקום אחר, שבו אינו חולק על הדעה הסתמית של התנא הראשון שהגירושין אינם תקפים, ומה שונה בסיפא, שבה השליח סטה מהוראות האישה וקיבל את הגט במקום אחר, שבו הוא חולק על הדעה הסתמית של התנא הראשון וסובר שהגירושין תקפים?
אִיהוּ, דְּמִדַּעְתֵּיהּ מְגָרֵשׁ – קָפֵיד, אִיהִי, דִּבְעַל כֻּרְחַהּ מִתְגָּרֶשֶׁת – מַרְאָה מָקוֹם הִיא לוֹ.
הגמרא משיבה: הוא, הבעל, שמגרש את אשתו מרצונו שלו, עומד על כך שהגירושין יתבצעו במקום מסוים. אולם היא, האישה, שמתגרשת אפילו בניגוד לרצונה, אינה בעמדה לעמוד על כך בנוגע לאופן שבו יתבצעו הגירושין, ואינה אלא מציינת עבורו מקום לתת לה את גט הגירושין.
מַתְנִי׳ ״הָבֵא לִי גִּיטִּי״ – אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד. ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״ – אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְאוֹתוֹ מָקוֹם, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר מִיָּד.
משנה: בת ישראל הנשואה לכהן אוכלת תרומה. אם אמרה לשליח: הבא לי את גיטי, ומינתה אותו שליח להולכה, הרי היא ממשיכה לאכול תרומה עד שיגיע הגט לידה. אבל אם אמרה: קבל לי את גיטי, ובכך מינתה אותו שליח לקבלה, נאסר עליה מיד לאכול תרומה. מאחר שהגירושין חלים כאשר הבעל מוסר את הגט לשליח, החשש הוא שהשליח פגש את הבעל בקרבת מקום. אם אמרה האישה לשליח: קבל לי את גיטי במקום פלוני, אזי אפילו אם קיבלו במקום אחר, הרי היא ממשיכה לאכול תרומה עד שיגיע הגט לאותו מקום. רבי אלעזר אוסר עליה לאכול תרומהמיד.
גְּמָ׳ וְגִיטָּא מִיהָא הָוֵי? וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא, לָא הָוֵי גִּיטָּא!
גמרא: במשנה זו, התנא הראשון קובע לכאורה שאם שליח הקבלה קיבל את הגט במקום אחר מן המקום שקבעה האישה לקבלה, הגט כשר כאשר השליח מביא אותו למקום שנקבע. הגמרא שואלת: ובכל מקרה, האם זהו גט כשר? והרי אמרת ברישא, כלומר, במשנה הקודמת, שאם השליח קיבל את הגט במקום אחר, אין זה גט כשר?
לָא צְרִיכָא, דְּאָמְרָה לֵיהּ: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטָּא בְּמָתָא מַחְסֵיָא, וְזִימְנִין דְּמַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ בְּבָבֶל״; וְהָכִי קָאָמְרָה לֵיהּ: מִשְׁקָל – כֹּל הֵיכָא דְּמַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ, שִׁקְלֵיהּ מִינֵּיהּ;
הגמרא שואלת: לא, הלכה זו נצרכת לגבי מקרה שבו היא אמרה לו: קבל עבורי את גט הגירושין בעיר מתא מחסיא, ולפעמים אתה יכול למצוא אותו בעיר בבל. וזה מה שהיא אומרת: כאשר לוקחים את גט הגירושין, בכל מקום שאתה מוצא אותו, קח אותו ממנו,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria