הָנֵי מִילֵּי לְחוּמְרָא, אֲבָל לְקוּלָּא לָא.
הגמרא משיבה: עניין זה, החזקה ששליח עושה את שליחותו, חלה רק כאשר יישומה מביא להחמרה, שכן יש חשש שהשליח עשה את שליחותו. אבל, כאשר יישומה מביא להקלה, לא, החזקה אינה חלה.
וְלִיהֵמְנַהּ לְדִידַהּ, מִדְּרַב הַמְנוּנָא – דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא, הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ: ״גֵּירַשְׁתַּנִי״ – נֶאֱמֶנֶת, חֲזָקָה אֵין הָאִשָּׁה מְעִיזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ!
הגמרא שואלת: אבל תיחשב האישה עצמה נאמנת, על בסיס דבריו של רב המנונא, שכן רב המנונא אומר: אישה שאמרה לבעלה: גירשתני, נאמנת, שכן יש חזקה שאישה אינה מעיזה פניה בפני בעלה ולשקר.
הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא דְּקָא מְסַיַּיע לַהּ, אֲבָל הֵיכָא דִּמְסַיַּיע לַהּ – מְעִיזָּה וּמְעִיזָּה.
הגמרא משיבה: עניין זה חל רק במקרה שאין גורם התומך בטענתה, שכן ההנחה היא שלא תהיה כה חצופה עד שתאמר שקר שאין לו בסיס. אולם, במקרה שבו יש גורם התומך בטענתה, כמו במקרה זה שבו גם הבעל וגם הצד השלישי טוענים שהבעל שלח גט, היא אכן עשויה להיות חצופה. לכן, טענתה שהתגרשה מתקבלת רק אם היא יכולה להציג את הגט.
מַתְנִי׳ נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, הִיא וְאָבִיהָ מְקַבְּלִין אֶת גִּיטָּהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵין שְׁתֵּי יָדַיִם זוֹכוֹת כְּאַחַת, אֶלָּא אָבִיהָ מְקַבֵּל אֶת גִּיטָּהּ בִּלְבַד. וְכֹל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁמוֹר אֶת גִּיטָּהּ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְגָּרֵשׁ.
משנה: לגבי נערה מאורסה, היא ואביה שניהם רשאים לקבל את גיטה, והגירושין חלים ברגע שאחד מהם מקבל את הגט. רבי יהודה אומר: אין שתי ידיים יכולות לקנות דבר עבור אדם אחד כאחת. אלא אביה בלבד מקבל את גיטה עבורה. ויש עוד כלל: כל אישה שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש.
גְּמָ׳ בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבָּנַן סָבְרִי: יְדָא יַתִּירְתָּא זַכִּי לַהּ רַחֲמָנָא, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: בִּמְקוֹם אָבִיהָ – יָד דִּילַהּ לָאו כְּלוּם הִיא.
גמרא: הגמרא שואלת: במה נחלקו חכמים, שאמרו את הדעה הראשונה הסתמית במשנה, ורבי יהודה ? חכמים סבורים: הרחמן נותן לנערה המאורסה יד נוספת, מעבר לידה של אביה, שיכול לקבל את גט הגירושין בשבילה. ורבי יהודה סבור: במקום, כלומר, במצב, שבו אביה חי, ידה אינה כלום והיא אינה כשירה לקבל את גט הגירושין שלה.
וְכֹל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁמוֹר אֶת גִּיטָּהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: קְטַנָּה הַיּוֹדַעַת לִשְׁמוֹר אֶת גִּיטָּהּ – מִתְגָּרֶשֶׁת, וְשֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת לִשְׁמוֹר אֶת גִּיטָּהּ – אֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת. וְאֵיזוֹ הִיא קְטַנָּה יוֹדַעַת לִשְׁמוֹר אֶת גִּיטָּהּ? כֹּל שֶׁמְּשַׁמֶּרֶת גִּיטָּהּ וְדָבָר אַחֵר.
המשנה מלמדת: וכל אישה שאינה מסוגלת לשמור על גט הגירושין שלה אינה יכולה להתגרש. חכמים לימדו: קטנה שיודעת כיצד לשמור על גט הגירושין שלה יכולה להתגרש, ומי שאינה יודעת כיצד לשמור על גט הגירושין שלה אינה יכולה להתגרש. ומיהי הקטנה שיודעת כיצד לשמור על גט הגירושין שלה? זו כל קטנה ששומרת על גט הגירושין שלה ועל דבר אחר.
מַאי קָאָמַר? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הָכִי קָאָמַר: כֹּל שֶׁמְּשַׁמֶּרֶת דָּבָר אַחֵר מֵחֲמַת גִּיטָּהּ.
הגמרא שואלת: מה התנאאומר באמירה: מי ששומרת את גט הגירושין שלה ודבר אחר? רבי יוחנן אומר שכך הוא אומר: כל קטנה השומרת דבר אחר בגלל גט הגירושין שלה, כלומר, היא איבדה את גט הגירושין עצמו אך שומרת דבר אחר שסברה בטעות שהוא גט הגירושין שלה.
מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ: הָא שׁוֹטָה בְּעָלְמָא הִיא! אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: כֹּל שֶׁמַּבְחֶנֶת בֵּין גִּיטָּהּ לְדָבָר אַחֵר.
רב הונא בר מנוח מקשה על כך: אותה קטנה אינה אלא שוטה, שכן היא שומרת דבר אחר במקום גיטה. אלא, רב הונא בר מנוח אומר בשם רב אחא בריה דרב איקא: הכוונה היא לכל ילדה שמבחינה בין גיטה לבין דבר אחר, ושומרת את גיטה ואינה שומרת חפצים פחותי חשיבות.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַבִּי אַסִּי: צְרוֹר וְזוֹרְקוֹ, אֱגוֹז וְנוֹטְלוֹ – זוֹכֶה לְעַצְמוֹ, וְאֵין זוֹכֶה לַאֲחֵרִים. חֵפֶץ – וּמַחְזִירוֹ לְאַחַר שָׁעָה, זוֹכֶה בֵּין לְעַצְמוֹ וּבֵין לַאֲחֵרִים.
אגב קטינים, רב יהודה אומר כי רבי אסי אומר: אם נותנים לילד צרור והוא משליך אותו ונותנים לו אגוז והוא נוטל אותו, הוא מסוגל להבחין בין דברים בעלי ערך לדברים חסרי ערך, והוא קונה נכס לעצמו אך אינו קונה נכס עבור אחרים. אם הילד מתפתח עד כדי כך שנותנים לו חפץ והוא מחזיר אותו לבעליו לאחר זמן, מפני שהוא מבין את מושג הבעלות, הוא קונה נכס הן לעצמו והן עבור אחרים.
כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: דָּא וְדָא אַחַת הִיא. מַאי ״דָּא וְדָא אַחַת הִיא״? אָמַר רַב חִסְדָּא: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – זוֹכֶה לְעַצְמוֹ, וְאֵין זוֹכֶה לַאֲחֵרִים.
רב יהודה המשיך. כאשר אמרתי את פסיקתו של רבי אסי לפני שמואל, הוא אמר לי: זה וזה אחד הם. הגמרא שואלת: מה פירוש: זה וזה אחד הם? רב חסדא אומר: לגבי זה הילד וזה הילד, כל אחד קונה נכס לעצמו אך אינו קונה נכס עבור אחרים, ואין הבדל בעניין זה בין שלבי ההתפתחות של קטן.
מֵתִיב רַב חִינָּנָא וַורְדָּאן: כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בְּמָבוֹי? מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית, וְאוֹמֵר: ״הֲרֵי זוֹ לְכׇל בְּנֵי הַמָּבוֹי״, וּמְזַכֶּה לָהֶם עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים.
רב חיננא מוורדניא מקשה על סמך מה שנשנה במשנה (עירובין עט ע"ב): כיצד משתפים את החצרות הפתוחות אל המבוי עבור כל דיירי המבוי? הוא מניח חבית מלאה ביינו ואומר: זו לכל דיירי המבוי. והוא רשאי להקנות את היין לשאר דיירי המבוי באמצעות בנו או בתו הגדולים, או באמצעות עבדו או שפחתו העבריים.
הַאי שִׁפְחָה – הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאַתְיָא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, מַאי בָּעֲיָא גַּבֵּיהּ? אֶלָּא לָאו דְּלָא אַתְיָא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְקָתָנֵי זוֹכָה לַאֲחֵרִים?
הגמרא שואלת: מהן הנסיבות של שפחה זו? אם הביאה שתי שערות ערווה, דבר המעיד שהגיעה לבגרות, מה היא עושה אצל בעל החבית? שפחה עברייה יוצאת לחירות כשהיא מגיעה לגיל הבגרות. אלא, האם אין הכוונה כאן לא למקרה שבו לא הביאה עדיין שתי שערות ערווה, והיא קטנה, ונלמד שהיא יכולה לקנות עבור אחרים? לכאורה, קטנה יכולה לקנות נכס עבור אנשים אחרים.
שָׁאנֵי שִׁיתּוּפֵי מְבוֹאוֹת – דְּרַבָּנַן.
הגמרא דוחה הוכחה זו: שיתוף המבואות שונה, שכן זו תקנה מדרבנן. החכמים הקלו ביחס לתקנה דרבנן זו והתירו לקטן לקנות נכס עבור אחרים.
אָמַר רַב חִסְדָּא: אִישְׁתִּיק וַורְדָּאן. מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר? כֹּל דְּתַקּוּן רַבָּנַן –
רב חסדא אמר: רב חיננא מורדוניא שתק ולא הייתה לו תשובה. הגמרא שואלת: מה יכול היה לומר בתשובה? הגמרא משיבה שיכול היה להשיב: כל התקנות שתיקנו החכמים,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria