נוֹתֶנֶת לָהּ וְאוֹכֶלֶת. הַשְׁתָּא מִיגְנָב גָּנְבָא, חַלּוֹפֵי לָא מְיחַלְּפָא?!
רשאית לתת לה אוכל והיא רשאית לאכול אותו, ויש חשש שהיא תאכיל אחרים מתבואתה שלא הופרשו ממנה מעשרות. כעת, אם יש חשש שאשת העם הארץ עלולה לגנוב מבעלה ולתת לאישה האחרת אוכל בלי רשותו, האם אין לחשוש גם שתחליף את האוכל שלה בזה של האישה האחרת? האם אפשר לסמוך עליה שלא תבצע את ההחלפה? ודאי שאין לבטוח בה, ויש חשש לאפשרות זו. לפיכך, לא רק במקרים של חמותו של אדם ושל בעלת אכסניה יש חשש שמא יוחלף האוכל.
אָמַר רַב יוֹסֵף: הָתָם נָמֵי, מוֹרְיָא וְאָמְרָה: תּוֹרָא מִדִּישֵׁיהּ קָאָכֵיל.
רב יוסף אמר: גם שם, אשתו של עם הארץפוסקת לעצמה שמותר לה לעשות זאת, והיא אומרת: השור רשאי לאכול מן הדיש שלו. היא סבורה שבשעה שהיא עוסקת בהכנת אוכל, מותר לה לקחת מן האוכל ואין זה נחשב לגניבה. לפיכך, אין ללמוד מכאן שכל עם הארץ נחשד שמא הוא מחליף את מאכלו שלו במאכלו של אחר.
הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן אָחִיו, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַסָּמָא: אֵין עוֹשִׂין חַלַּת עַם הָאָרֶץ בְּטׇהֳרָה, אֲבָל עוֹשִׂין עִיסַּת חוּלָּיו בְּטָהֳרָה; וְנוֹטֵל הֵימֶנָּה כְּדֵי חַלָּה, וּמַנִּיחָהּ בִּכְפִישָׁא אוֹ בְּאַנְחוּתָא; וּכְשֶׁבָּא עַם הָאָרֶץ לִיטּוֹל, נוֹטֵל אֶת שְׁתֵּיהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
§ הגמרא מצטטת ברייתא (תוספתא, דמאי ג:א) העוסקת בתוצרת שהופקדה אצל עם הארץ: רבי יוסי בן המשולם העיד בשם רבי יוחנן, אחיו, שאמר בשם רבי אלעזר בן חסמא: לש העיסה שהוא חבראינו רשאי להכין כיכר לשמש כחלה עבור עם הארץ תוך שמירת עיסת החלה במצב של טהרה. אבל הוא רשאי להכין את כל עיסתו החולין תוך שמירת העיסה במצב של טהרה, ולאחר מכן להפריש ממנה את הכמות הנדרשת לחלה, ולהניחה בסל [כפישה] או בכלי [אנחותא], שאינם מקבלים טומאה. וכאשר עם הארץ בא לקחת את מה שהוכן עבורו, הוא יכול לקחת את שניהם, את העיסה ואת החלה, ומי שהכין את העיסה אינו צריך לחשוש שעם הארץ יטמא את החלה.
וְאֵין עוֹשִׂין תְּרוּמַת זֵיתָיו בְּטׇהֳרָה, אֲבָל עוֹשִׂין זֵיתֵי חוּלָּיו בְּטָהֳרָה; וְנוֹטֵל הֵימֶנָּה כְּדֵי תְּרוּמָה, וּמַנִּיחָהּ בְּכִלְיוֹ שֶׁל חָבֵר; וּכְשֶׁבָּא עַם הָאָרֶץ לִיטּוֹל – נוֹטֵל אֶת שְׁתֵּיהֶן, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
וכן, בית בד של זיתים שהוא חבר אינו רשאי להכין שמן מן הזיתים של עם הארץ שהם תרומה כשהוא מחזיק את השמן במצב של טומאה. אבל הוא רשאי להכין את כל זיתיו החולין כשהוא מחזיק את השמן במצב של טהרה, ואז להפריש את הכמות הנדרשת לשם תרומה מתוך כל השמן, ולשים אותה בכלים טהורים השייכים לחבר. וכאשר העם הארץ בא לקחת את מה שהוכן עבורו, הוא לוקח את שניהם, את שמן החולין ואת התרומה, ובית הבד אינו צריך להיות חושש שהעם הארץ יטמא את התרומה.
וְטַעְמָא מַאי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו דְּגַבָּל, וּמִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו דְּבַדָּד.
הגמרא שואלת: ומה הטעם שניתנה הקלה כזו? רבי יוחנן אמר: משום פרנסתו של הלש ומשום פרנסתו של כובש הזיתים.
וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן גַּבָּל – מִשּׁוּם דְּלָא נְפִישׁ אַגְרֵיהּ, אֲבָל בַּדָּד – דִּנְפִישׁ אַגְרֵיהּ, אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן בַּדָּד – מִשּׁוּם דְּלָא שְׁכִיחַ לֵיהּ, אֲבָל גַּבָּל – דִּשְׁכִיחַ לֵיהּ, אֵימָא לָא; צְרִיכָא.
הגמרא מעירה: ונצרך לברייתא לומר הלכה זו בשני המקרים, שאם הייתה הברייתאמלמדת אותנו זאת רק במקרה של לש, היה אפשר לומר כך: חכמים הקלו על הלש מפני ששכרו אינו מרובה, ולכן הוא עני וזקוק לעזרה, אבל לגבי בדאי זיתים, ששכרו מרובה, אמור שחכמים לא הקלו עמו. ואם הייתה הברייתאמלמדת אותנו את ההלכה רק במקרה של בדאי זיתים, היה אפשר לומר: חכמים הקלו על בדאי הזיתים מפני שסוג עבודה זה אינו מצוי. הוא נעשה רק בעונת מסיק הזיתים, ולכן יש חשש גדול לפרנסתו. אבל לגבי לש, שעבודתו מצויה ונעשית כל השנה, אמור שחכמים לא הקלו עמו. לפיכך נצרך לומר את ההלכה בשני המקרים.
אָמַר מָר: נוֹטֵל הֵימֶנָּה כְּדֵי חַלָּה, וּמַנִּיחָהּ בִּכְפִישָׁא אוֹ בְּאַנְחוּתָא; וּכְשֶׁבָּא עַם הָאָרֶץ לִיטּוֹל, נוֹטֵל אֶת שְׁתֵּיהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא נָגַע בָּהּ! דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: חֲזִי, אִי נָגְעַתְּ בַּהּ הָדְרָא לְטִיבְלָא.
הגמרא ממשיכה להבהיר כמה נקודות בברייתא האמורה לעיל, שבה אמר החכם: הוא רשאי ליטול ממנה את הכמות הנדרשת לחלה, ולהניח אותה בסל או בכלי, שאינם מקבלים טומאה. וכאשר העם הארץ בא ליטול את מה שהוכן עבורו, הוא יכול ליטול את שניהם, את הבצק ואת החלה, ומי שהכין את הבצק אינו צריך להיות חושש שהעם הארץ יטמא את החלה. הגמרא מקשה על פסיקה זו: אבל שיהיה חשש שמא העם הארץ ייגע בחלה ובכך יטמא אותה. הגמרא מסבירה: אין זה חשש, מפני שאנו אומרים לו: ראה שלא תיגע בחלה, מפני שאם תיגע בה הבצק ישוב וייחשב כטבל.
וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא לָא אִיכְפַּת לֵיהּ! הַשְׁתָּא לְתַקּוֹנֵי קָא מִיכַּוֵּין, מִיכְפָּת לָא אִיכְפַּת לֵיהּ?!
הגמרא מקשה על הסבר זה: אך שמא יש לחשוש שמא אינו מקפיד שהעיסה תחזור ותיחשב טבל. הגמרא מסבירה: כעת משהתברר שכוונתו הייתה לעשות את הדברים באופן הראוי, ומשום כך שכר לש עיסה העובד בטהרה, וכי אפשר לומר שאינו מקפיד אם עיסתו מתוקנת כראוי אם לאו?
אָמַר מָר: נוֹטֵל הֵימֶנָּה כְּדֵי תְרוּמָה, וּמַנִּיחָהּ בְּכִלְיוֹ שֶׁל חָבֵר; וּכְשֶׁבָּא עַם הָאָרֶץ לִיטּוֹל, נוֹטֵל אֶת שְׁתֵּיהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא נָגַע בַּהּ! בִּשְׁלָמָא הָתָם, אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא; הָכָא, מַאי הֶיכֵּרָא אִית לֵיהּ? דְּמַנַּח לֵיהּ בִּכְלֵי גְלָלִים, בִּכְלֵי אֲבָנִים, בִּכְלֵי אֲדָמָה.
המאסטר אמר בנוגע לשמן, עוד באותה ברייתא: מותר לו ליטול את הכמות הנדרשת למען תרומה מכל השמן, ולהניח אותה בתוך כלים טהורים מבחינה טקסית השייכים לחבר. וכאשר העם הארץ בא לקחת את מה שהוכן עבורו, הוא לוקח את שניהם, את השמן החולין ואת התרומה, ובית הבד אינו צריך להיות מודאג שמא העם הארץ יטמא את התרומה. הגמרא מקשה על פסיקה זו: אבל הבה יהיה חשש שמא העם הארץייגע בשמן התרומה ויטמא אותו. אמנם, שם, במקרה של חלה, יש סימן היכר בולט, שכן מניחים את החלה בכלי מיוחד שאינו משמש בדרך כלל לבצק. אבל כאן, איזה סימן היכר בולט יש? הגמרא משיבה: הוא מניח את שמן התרומה בכלי גללים, בכלי אבן, או בכלי חרס, שאינם מקבלים טומאה טקסית.
אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא דְּחָבֵר? אֲפִילּוּ דְּעַם הָאָרֶץ נָמֵי! הָכִי נָמֵי קָאָמַר: בְּכֵלִים שֶׁל עַם הָאָרֶץ, הָרְאוּיִין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן חָבֵר.
הגמרא מעלה קושי: אם כן, מדוע להזכיר במפורש את הכלים של חבר? אותו דין היה נכון אפילו לגבי הכלים של עם הארץ, שכן אף הם אינם מקבלים טומאה. הגמרא משיבה: כך גם התנא אומר, כלומר, בית הבד נוטל את הכמות הנדרשת לתרומה ומניח אותה בכלים השייכים לעם הארץ שאינם יכולים לקבל טומאה, ולכן הם ראויים לשימוש בידי חבר.
מַחְזִיקִין יְדֵי גּוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית: מַחְזִיקִין?! וְהָאָמַר רַב דִּימִי בַּר שִׁישְׁנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֵין עוֹדְרִין עִם הַגּוֹי בַּשְּׁבִיעִית, וְאֵין כּוֹפְלִין ״שָׁלוֹם״ לְגוֹי! לָא צְרִיכָא, לְמֵימְרָא לְהוּ ״אַחְזוּקוּ״ בְּעָלְמָא – כִּי הָא דְּרַב יְהוּדָה אֲמַר לְהוּ ״אַחְזוּקוּ״; רַב שֵׁשֶׁת אָמַר לְהוּ ״אַשַּׁרְתָּא״.
§ המשנה מלמדת כי מותר לסייע לנוכרים העובדים את האדמה בשנת השמיטה. הגמרא שואלת: וכי באמת מותר לאדם לסייע להם? והרי אמר רב דימי בר שישנא משמו של רב: אין מעדרין עם נוכרי בשנת השמיטה, ואין כופלים שלום לנוכרי, לומר: שלום, שלום? הגמרא משיבה: לא, אין אדם רשאי לעזור בפועל לנוכרי במלאכתו, אלא צריך לומר שמותר רק לומר להם: חזקו, כמו באותו מעשה שבו רב יהודה אמר לנוכרים במצב כזה: חזקו, ורב ששת אמר להם: יישר כוחכם. אמירות מסוג זה ודאי מותרות.
וְאֵין כּוֹפְלִין ״שָׁלוֹם״ לְגוֹי: רַב חִסְדָּא מַקְדֵּים וְיָהֵיב לְהוּ שְׁלָמָא. רַב כָּהֲנָא אֲמַר לְהוּ ״שְׁלָמָא לְמָר״.
נאמר לעיל בשם רב כי אין לכפול את ברכת שלום הניתנת לנוכרי. הגמרא מספרת כי רב חסדא היה מקדים לברך נכרים תחילה כדי שלא יצטרך להשיב לברכה שניתנה לו בשלום כפול. רב כהנא, לעומת זאת, היה ממתין לברכתם, ואז אומר להם: שלום לאדוני, ובכך פוטר את עצמו מן הצורך לומר שלום פעמיים.
וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן. הַשְׁתָּא אַחְזוֹקֵי מַחְזְקִינַן, שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן מִיבַּעְיָא?! אָמַר רַב יֵיבָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְיוֹם אֵידָם – דְּתַנְיָא: לֹא יִכָּנֵס אָדָם לְבֵיתוֹ שֶׁל גּוֹי בְּיוֹם אֵידוֹ, וְיִתֵּן לוֹ ״שָׁלוֹם״. מְצָאוֹ בַּשּׁוּק – נוֹתֵן לוֹ בְּשָׂפָה רָפָה וּבְכוֹבֶד רֹאשׁ.
המשנה מלמדת כי מותר להקדים שלום לגויים משום דרכי שלום. הגמרא שואלת: כעת שנלמד כי מותר לסייע להם, האם יש צורך לומר כי מותר להקדים להם שלום? רב ייבא אמר: הלכה זו נצרכת רק בימי חגיהם, כפי שנלמד בברייתא: אין אדם רשאי להיכנס לביתו של גוי ביום חגו ולהקדים לו שלום, שכן נראה כאילו הוא מברכו לכבוד חגו. אם פגש בו בשוק, רשאי לברכו בקול נמוך ובדרך של כובד ראש, כדי שלא ייראה כמי ששמח עמו.
רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא הֲווֹ יָתְבִי. חָלֵיף וְאָזֵיל גְּנִיבָא, אֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: נֵיקוּם מִקַּמֵּיהּ, דְּבַר אוֹרְיָין הוּא. אָמַר לוֹ: וּמִקַּמֵּי פָּלְגָאָה נֵיקוּם?! אַדְּהָכִי אֲתָא אִיהוּ לְגַבַּיְיהוּ, אֲמַר לְהוּ: שְׁלָמָא עֲלַיְיכוּ מַלְכֵי, שְׁלָמָא עֲלַיְיכוּ מַלְכֵי! אֲמַרוּ לֵיהּ: מְנָא לָךְ דְּרַבָּנַן אִיקְּרוּ מְלָכִים? אֲמַר לְהוּ: דִּכְתִיב: ״בִּי מְלָכִים יִמְלוֹכוּ וְגוֹ׳״.
§ באשר לעניין כפילת ברכתו של אדם, הגמרא מספרת כי רב הונא ורב חסדא היו פעם יושבים כאשר החכם גניבא עבר לידם. אחד מהם אמר לחברו: עלינו לעמוד מפניו, לכבודו, שהרי הוא בן תורה. האחר אמר לו: וכי נעמוד מפני אדם מדיין? בינתיים, גניבא התקרב אליהם ואמר להם: שלום עליכם, מלכים, שלום עליכם, מלכים. הם אמרו לו: מנין לך לדעת שהחכמים נקראים מלכים? אמר להם: כפי שנאמר לגבי התורה בספר משלי: "בי מלכים ימלוכו" (משלי ח:טו).
אֲמַרוּ לֵיהּ: וּמְנָא לָךְ דְּכָפְלִינַן ״שְׁלָמָא״ לְמַלְכֵי? אֲמַר לְהוּ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁכּוֹפְלִין ״שָׁלוֹם״ לְמֶלֶךְ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי רֹאשׁ הַשָּׁלִישִׁים וְגוֹ׳״.
רב הונא ורב חסדא אמרו לו עוד: ומניין לך שיש לכפול את ברכת השלום הנאמרת למלכים? אמר להם: כפי שרב יהודה אומר שרב אומר: מניין שיש לכפול את ברכת השלום הנאמרת למלך? שנאמר: "ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים, ויאמר: לך דויד ועמך בן ישי, שלום שלום לך" (דברי הימים א יב:יט), ומכאן שמלך מתברך בשלום כפול.
אָמְרִי לֵיהּ: לִיטְעוֹם מָר מִידֵּי. אֲמַר לְהוּ: הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּטְעוֹם כְּלוּם עַד שֶׁיִּתֵּן מַאֲכָל לִבְהֶמְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ״, וַהֲדַר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״.
רב הונא ורב חסדא אמרו לגניבא: האם מר מבקש לטעום משהו? גניבא אמר להם: כך אמר רב יהודה שרב אמר: אסור לאדם לטעום כלום עד שייתן מאכל לבהמתו, כפי שנאמר בפסוק: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" (דברים יא:טו), ורק לאחר מכן נאמר באותו פסוק: "ואכלת ושבעת." עדיין לא האכלתי את בהמתי, ולכן איני רשאי לאכול.
הֲדַרַן עֲלָךְ הַנִּיזָּקִין