כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי – בְּלֶחִי וְקוּקְרֵי.
הכול מסכימים שמכיוון שהם כלים קיבוליים המחזיקים את הדג או את בעל החיים הנכנס לתוכם, מן הדין בעלי החיים שנלכדו שייכים לבעל המלכודת. כאשר הם חולקים, הרי זה בנוגע לקרס דיג או למלכודות [kokrei] אחרות, שרק לוכדות את הדג או את בעל החיים אך אינן כלים קיבוליים המחזיקים אותו. במקרים כאלה, יש מקום לומר שבעל המלכודת אינו קונה את בעל החיים שנלכד, ולכן אדם אחר שלוקח אותו אשם רק בגזל משום דרכי שלום.
מְצִיאַת חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְכוּ׳ רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּזֵל גָּמוּר: אָמַר רַב חִסְדָּא: גָּזֵל גָּמוּר מִדִּבְרֵיהֶם. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְהוֹצִיאוֹ בְּדַיָּינִין.
§ המשנה מלמדת: נטילת אבדה שנמצאה על ידי חרש־אילם, שוטה, או קטן נחשבת לגזל משום דרכי שלום. רבי יוסי אומר: זהו גזל גמור. רב חסדא אומר: רבי יוסי מתכוון שזהו גזל גמור מדברי חכמים אך לא מדין תורה. הגמרא שואלת: מה ההבדל יש בין גזל גמור מדברי חכמים לבין גזל משום דרכי שלום? הגמרא משיבה: אם זהו גזל גמור מדברי חכמים, הנגזל יכול להשיב ולקבל בחזרה את הרכוש מן הגזלן באמצעות פנייה אל דיינים, כלומר, בית הדין יכול להוציא זאת ממנו בכוח.
עָנִי הַמְנַקֵּף בְּרֹאשׁ הַזַּיִת, מַה שֶּׁתַּחְתָּיו וְכוּ׳: תָּנָא: אִם לִיקֵּט וְנָתַן בַּיָּד – הֲרֵי זֶה גָּזֵל גָּמוּר.
§ המשנה מלמדת שאם עני מלקט זיתים בראש עץ זית וזיתים נופלים לקרקע תחת העץ, אזי נטילת אותם זיתים שמתחתיו נחשבת גזל משום דרכי שלום. לדעת רבי יוסי, זהו גזל גמור. חכם שנה: אם העני אסף את הזיתים והניח אותם בידו לפני שנפלו לקרקע, זהו גזל גמור, מפני שהעני כבר קנה בעלות משפטית על הזיתים כשהיו בידו.
רַב כָּהֲנָא הֲוָה קָאָזֵיל לְהוּצָל, חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה שָׁדֵי אוּפְיֵי וְקָא נָתְרָן תַּמְרֵי, אֲזַל קָא מְנַקֵּיט וְאָכֵיל. אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מָר דְּבִידַאי שְׁדֵיתִינְהוּ. אֲמַר לֵיהּ: מֵאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה אַתָּה. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״.
הגמרא מספרת כי רב כהנא היה פעם הולך אל העיר חוזל כאשר ראה אדם אחד שהיה משליך מקלות על עץ דקל ותמרים נפלו אל הקרקע. רב כהנא הלך, אסף כמה מן התמרים, ואכל אותם. אותו אדם אמר לרב כהנא: ראה, רבי, שאני השלכתי אותם למטה בידי, כלומר, התמרים כבר היו בידי, ולכן מבחינה הלכתית הם שלי. רב כהנא אמר לו: אתה ממקומו של רבי יאשיה, שהיה חכם גדול בעיר חוזל. משום כך, אתה בקי בהלכה. רב כהנא קרא את הפסוק על רבי יאשיה: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י:כה). אפילו לאחר מותו, רבי יאשיה הותיר יסוד לעולם, שכן עירו המשיכה להיות מרכז של לימוד תורה.
אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיֵּי גוֹיִם בְּלֶקֶט בְּשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם: תָּנוּ רַבָּנַן: מְפַרְנְסִים עֲנִיֵּי גוֹיִם עִם עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, וּמְבַקְּרִין חוֹלֵי גוֹיִם עִם חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, וְקוֹבְרִין מֵתֵי גוֹיִם עִם מֵתֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
§ המשנה מלמדת: אין מוחים בעניי גויים הבאים ליטול לקט, שכחה, ופאת השדה, הניתנת לעניים [פאה], אף על פי שהם מיועדים אך ורק לעניי ישראל, מפני דרכי שלום. וכן, לימדו חכמים בברייתא (תוספתא ה:ד): מפרנסים עניי גויים יחד עם עניי ישראל, ומבקרים חולי גויים יחד עם חולי ישראל, וקוברים מתי גויים יחד עם מתי ישראל. כל זה נעשה מפני דרכי שלום, כדי לטפח יחסי שלום בין יהודים לגויים.
מַתְנִי׳ מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶירְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית – נָפָה, וּכְבָרָה, וְרֵיחַיִם, וְתַנּוּר. אֲבָל לֹא תָּבוֹר וְלֹא תִּטְחַן עִמָּהּ.
משנה:אישה רשאית להשאיל כלים לחברתה החשודה בנוגע לאכילת תוצרת שגדלה בשנת השמיטה לאחר הזמן שבו יש לבער תוצרת זו מן הבית ושוב אין לאוכלה. הכלים שהיא רשאית להשאיל לה כוללים: נפה, כברה, ריחיים ותנור. השאלת כלים כאלה אינה נחשבת סיוע לעבירה. אבל אין היא רשאית לברור את התבואה מן המוץ או לטחון חיטים עמה, כלומר, אין היא רשאית לסייע לה באופן פעיל בביצוע חטא.
אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ – נָפָה וּכְבָרָה; וּבוֹרֶרֶת, וְטוֹחֶנֶת, וּמְרַקֶּדֶת עִמָּהּ; אֲבָל מִשֶּׁתָּטִיל אֶת הַמַּיִם – לֹא תִּגַּע עִמָּהּ, לְפִי שֶׁאֵין מַחְזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵירָה. וְכוּלָּן לֹא אָמְרוּ, אֶלָּא מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
אשתו של חבר, אדם המסור לקיום מדוקדק של מצוות, ובייחוד של הלכות טהרה, תרומה ומעשרות, רשאית להשאיל לאשתו של עם הארץ, מי שאינו מדקדק בתחומים אלה, נפה וכברה, והיא רשאית אף לבורר, לטחון ולנפות עמה. אבל משעה שאשתו של עם הארץיוצקת מים אל הקמח, ובכך מכשירה אותו לקבל טומאה, אשת החבראינה רשאית לגעת בדבר כלשהו עמה, מפני שאין מסייעים לעוברי עבירה. וכל ההיתרים שנזכרו במשנה נאמרו רק משום דרכי שלום.
וּמַחְזִיקִין יְדֵי גוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית – אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל; וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
ומסייעין לנכרים העובדים את האדמה בשנת השמיטה, אבל אין מסייעין ליהודים העושים כן. וכן, מקדימין שלום לנכרים מפני דרכי שלום.
גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא רֵישָׁא, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר אַבָּיֵי: רוֹב עַמֵּי הָאָרֶץ מְעַשְּׂרִין הֵן.
גמרא: הגמרא שואלת בנוגע להלכות שנלמדו במשנה: מה שונה בבבא הראשונה של המשנה, המלמדת שאישה אינה רשאית לברור ולטחון תבואה עם אישה החשודה באכילת תוצרת של שנת השמיטה לאחר שנאסרה, ומה שונה בבבא האחרונה המלמדת שמותר לאשת חבר לסייע לאשת עם הארץ בברירה ובטחינה שלה? אמר אביי: רוב עמי הארץ מעשרים את תוצרתם, ולכן אין סיבה לאסור לסייע לאשת עם הארץ במלאכתה, שכן קרוב לוודאי שהיא מכינה מאכל מותר. ואף שעלול להיות חשש שהמאכל לא עושר מחמת המיעוט של עמי הארץ שאינם מפרישים מעשרות, חשש זה נדחה מפני דרכי שלום.
רָבָא אָמַר: הָכָא בְּעַם הָאָרֶץ דְּרַבִּי מֵאִיר, וְטוּמְאָה וְטׇהֳרָה דְּרַבָּנַן – דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ עַם הָאָרֶץ? כֹּל שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל חוּלָּיו בְּטָהֳרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר פֵּירוֹתָיו.
רבא אמר: כאן המשנה עוסקת בעם הארץ כפי שהוגדר על ידי רבי מאיר, ובסוגיית טומאה וטהרה מדברי חכמים. היא אינה עוסקת בעניין הפרשת תרומה ומעשרות. כפי ששנינו בברייתא (תוספתא, עבודה זרה ג:י): מיהו עם הארץ? כל מי שאינו אוכל את חוליו בטהרה; זהו דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: עם הארץ הוא כל מי שאינו מעשר את פירותיו. מאחר שהמשנה מתייחסת לסוג עם הארץ שלגביו קיימת חזקה שהוא מעשר את פירותיו אך אינו אוכל את חוליו בטהרה, ובהתחשב בכך שאכילת חולין בטהרה נקבעה מדברי חכמים, משום דרכי שלום, לא אסרו חכמים על אשת חבר לסייע לאשת עם הארץ.
וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: מִשֶּׁתָּטִיל אֶת הַמַּיִם לֹא תִּגַּע עִמָּהּ; מִכְּלָל דְּרֵישָׁא, לָאו בְּטוּמְאָה וְטׇהֳרָה עָסְקִינַן!
הגמרא מעלה קושיה: אך מן העובדה שהסיפא של המשנה מלמדת: משעה שאשת ה־עם הארץשופכת מים לתוך הקמח, אשת ה־חבראינה רשאית לגעת בשום דבר עמה, מפני שהמים הכשירו את הבצק לקבל טומאה, ניתן להסיק שברישא של המשנה אין אנו עוסקים בחשש להלכות טומאה וטהרה. אלא, החשש נוגע למעשרות.
רֵישָׁא וְסֵיפָא בְּטוּמְאָה וְטׇהֳרָה; וְרֵישָׁא – בְּטוּמְאַת חוּלִּין, וְסֵיפָא – בְּטוּמְאַת חַלָּה.
הגמרא משיבה: הן ברישא והן בסיפא החשש נוגע לטומאה ולטהרה. ההבדל הוא שברישא, אפילו אם התבואה כבר הוכשרה לקבל טומאה, החשש הוא רק לטומאת חולין. טימוא חולין אינו אסור מן התורה; זהו עניין שחברים היו מדקדקים בו. אבל בסיפא, החשש הוא לטומאת חלה, החלק שיש להפריש מן העיסה ולתתו לכהן. בשעה שמוסיפים מים לקמח, חלה החובה להפריש חלה מן העיסה. משום החלה שתופרש מן העיסה, אסור מן התורה לאדם לטמא את העיסה.
וּרְמִינְהוּ:
והגמרא מקשה סתירה מברייתא אחרת (תוספתא, דמאי ד:כט):
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria