בּוֹר שֶׁהוּא קָרוֹב לָאַמָּה מִתְמַלֵּא רִאשׁוֹן – מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
חכמים תיקנו כי הבור הקרוב ביותר לתעלת ההשקיה המספקת מים לכמה בורות או שדות מתמלא ראשון משום דרכי שלום. הם קבעו סדר קבוע להשקיית שדות, כדי שאנשים לא יריבו על מי יקבל קדימות.
מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים, יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גָּזֵל – מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם; רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּזֵל גָּמוּר.
בעלי חיים, עופות או דגים שנלכדו במלכודות אינם נקנים למי שהציב את המלכודות עד שייטול בהם חזקה בפועל. אף על פי כן, אם בא אדם אחר ונטלם, הרי זה נחשב גזל משום דרכי שלום. רבי יוסי אומר: זהו גזל גמור.
מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גָּזֵל – מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם; רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּזֵל גָּמוּר.
באופן דומה, אבדה שנמצאה על ידי חרש-אילם, שוטה או קטן אינה נקנית לו, שכן אין לו הכשירות המשפטית לבצע קניין. אף על פי כן, נטילת חפץ כזה ממנו נחשבת לגזל משום דרכי שלום. רבי יוסי אומר: זהו גזל גמור.
עָנִי הַמְנַקֵּף בְּרֹאשׁ הַזַּיִת, מַה שֶּׁתַּחְתָּיו גָּזֵל – מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם; רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּזֵל גָּמוּר.
אם עני מלקט זיתים בראש עץ זית וזיתים נופלים לארץ תחת העץ, אזי נטילת אותם זיתים שמתחתיו היא נחשבת גזל משום דרכי שלום. רבי יוסי אומר: זהו גזל גמור.
אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיֵּי גּוֹיִם בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה – מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
אין מוחים ביד גויים עניים הבאים ליטול לקט, שכחה ופאת השדה, הניתנת לעניים [פאה], אף על פי שהם מיועדים אך ורק לעניי ישראל, מפני דרכי שלום.
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב מַתְנָה, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיִּכְתּוֹב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי״ – אַטּוּ אֲנָא לָא יָדַעְנָא דְּכֹהֲנִים, בְּנֵי לֵוִי נִינְהוּ? אֶלָּא כֹּהֵן בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר לֵוִי.
גמרא: המשנה מלמדת שבקריאות ציבוריות של התורה, כהן קורא ראשון, ואחריו לוי. הגמרא שואלת: מנין הדברים הללו נלמדים? מהו המקור להלכה זו בתורה? רב מתנא אמר: כפי שנאמר בפסוק: "ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי" (דברים לא:ט). הגמרא מסבירה את הדיוק: וכי זאת אומרת שאיני יודע שהכהנים הם בני לוי? מדוע יש צורך שהפסוק יאמר זאת? אלא, התורה נמסרה תחילה לכהנים ולאחר מכן לשאר הלויים, וזה משמש כמקור לתקנה שתחילה כהן קורא מן התורה, ואחריו לוי.
רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר, מֵהָכָא: ״וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי״ – אַטּוּ אֲנַן לָא יָדְעִינַן דְּכֹהֲנִים, בְּנֵי לֵוִי נִינְהוּ? אֶלָּא כֹּהֵן בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר לֵוִי.
רבי יצחק נפחא אמר שההלכה הזאת נלמדת מכאן, כפי שנאמר: "וניגשו הכהנים בני לוי" (דברים כא:ה). הגמרא שואלת: וכי מכאן אני לומד שאין אני יודע שהכהנים הם בני לוי? אלא, התורה ניתנה תחילה לכהנים ולאחר מכן לשאר הלויים, ומכאן אנו למדים כי תחילה כהן קורא מן התורה, ואחריו לוי.
רַב אָשֵׁי אָמַר מֵהָכָא: ״בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה, וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים״.
רב אשי אמר שההלכה הזו נלמדת מכאן: "בני עמרם אהרן ומשה; ויבדל אהרן להקדישו קודש קודשים" (דברי הימים א׳ כג:יג). מכאן שאהרן וצאצאיו, הכוהנים, נחשבים קדושים יותר משאר שבט לוי. לפיכך, הם מקבלים קדימות בקריאות התורה בציבור.
רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר מֵהָכָא: ״וְקִדַּשְׁתּוֹ״ – לְכׇל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְקִדַּשְׁתּוֹ״ – לְכׇל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה; לִפְתּוֹחַ רִאשׁוֹן, וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן, וְלִיטּוֹל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן.
רבי חייא בר אבא אמר שההלכה הזו נלמדת מכאן, כפי שנאמר לגבי כהן: "וקידשתו" (ויקרא כא:ח), לתת לכהן קדימות בכל דבר שבקדושה. ועל פסוק זה לימד חכם מבית מדרשו של רבי ישמעאל: "וקידשתו," לתת לכהן קדימות בכל דבר שבקדושה: לפתוח את הדיון בבית המדרש תחילה, לברך ברכת המזון תחילה, וליטול מנה יפה בסעודה תחילה, כלומר שהוא יכול לבחור לעצמו כל מנה בסעודה.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם?! דְּאוֹרָיְיתָא הִיא! אֲמַר לֵיהּ: דְּאוֹרָיְיתָא, וּמִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
אביי אמר לרב יוסף: לפי זה, מדוע המשנה מלמדת שהכהן קורא ראשון מן התורה מפני דרכי שלום, ומכאן שמשמע שזו תקנה דרבנן? והלא מדין תורה הוא שקורא ראשון! רב יוסף אמר לו לאביי: אכן, מדין תורה, אך הטעם שהכהן קורא ראשון הוא מפני דרכי שלום.
כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ נָמֵי מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם הִיא, דִּכְתִיב: ״דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְכׇל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם״!
אביי הקשה: וכי אין ההלכות של כל התורה כולה גם כן ניתנות משום דרכי שלום, כפי שנאמר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג:יז)? לפיכך, הלכה זו אינה שונה משאר ההלכות שבתורה, שכולן ניתנו כדי להרבות נעימות ושלווה בעולם.
אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: לְכִדְמַר; דְּתַנְיָא: שְׁנַיִם – מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בַּקְּעָרָה. שְׁלֹשָׁה – אֵין מַמְתִּינִין. הַבּוֹצֵעַ – הוּא פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה, וְאִם בָּא לַחְלוֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.
אלא אמר אביי: דברי המשנה שהכהן קורא ראשון מן התורה משום דרכי שלום הם בהתאם למה שאמר רבי, רבה. שכן שנינו בברייתא (תוספתא, ברכות ה:ג): כאשר שני אנשים אוכלים יחד מקערה אחת, הם חייבים להמתין זה לזה, אבל אם יש שלושה, כל אחד אוכל מתי שירצה והם אינם צריכים להמתין זה לזה. בדרך כלל, הבוצע מושיט את ידו לקחת אוכל תחילה, אבל אם הוא רוצה לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו ולאפשר לו ליטול תחילה, הרשות בידו לעשות כן.
וְאָמַר מָר עֲלַהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּסְעוּדָה, אֲבָל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לֹא, דְּאָתוּ לְאִינְּצוֹיֵי.
והאדון, רבה, אמר לגבי ברייתא זו: לימדו זאת לגבי סעודה, שמותר לחלוק כבוד לאדם חשוב יותר ולהניח לו ליטול מזון תחילה. אבל בבית הכנסת, אין לחלוק כבוד לאחר, מפני שהמתפללים עלולים לבוא לידי מריבה על מי הוא המכובד ביותר ביניהם. לפיכך, פסיקת המשנה היא שכדי למנוע ריב ומחלוקת, אין מותר לכהן לכבד ישראל ולהניח לו לקרוא ראשון מן התורה במקומו.
אָמַר רַב מַתְנָה: הָא דְּאָמְרַתְּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לֹא, לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים – דִּשְׁכִיחִי רַבִּים, אֲבָל בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי – לָא.
רב מתנא אמר: לגבי עניין זה שאמרת, שבבית הכנסת אין כהן רשאי לכבד ישראל ולהניח לו לקרוא ראשון, אמרנו זאת רק לגבי שבתות וימים טובים, כשאנשים רבים נוכחים בתפילה, אבל לא בימי שני וחמישי, כשיש שם רק מספר קטן של אנשים. בימים ההם מותר לאדם לכבד את מי שגדול ממנו, ואין חשש שהדבר יביא לידי מריבה.
אִינִי?! וְהָא רַב הוּנָא קָרֵי בְּכָהֲנֵי בְּשַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב! שָׁאנֵי רַב הוּנָא, דַּאֲפִילּוּ רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי – כָּהֲנֵי חֲשִׁיבִי דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מֵיכָף הֲווֹ כַּיְיפִי לֵיהּ.
הגמרא שואלת: האם כך הוא? האם אכן אסור לכהן לכבד את רבו ולהניח לו לקרוא ראשון במקומו? והרי רב הונא, שלא היה כהן, קרא בפרשת התורה השמורה בדרך כלל לכהנים, אפילו בשבתות ובימים טובים? הגמרא משיבה: רב הונא שונה, שכן אפילו רבי אמי ורבי אסי, הכהנים החשובים ביותר בארץ ישראל, היו כפופים לסמכותו. לכן לא היה חשש למריבה, משום שכולם הסכימו שהוא היה הסמכות המובילה של הדור, וראוי היה שיקרא מן התורה ראשון.
אָמַר אַבָּיֵי, נָקְטִינַן: אֵין שָׁם כֹּהֵן – נִתְפָּרְדָה חֲבִילָה. וְאָמַר אַבָּיֵי, נָקְטִינַן: אֵין שָׁם לֵוִי – קוֹרֵא כֹּהֵן.
§ אביי אמר שיש לנו מסורת שאם אין שם כהן בבית הכנסת בזמן קריאת התורה, החבילה נפרדת, כלומר, אין מראים ללוי קדימות על פני ישראלים. ואביי אמר שיש לנו מסורת שאם אין שם לוי בבית הכנסת, כהן קורא במקומו.
אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֹּהֵן אַחַר כֹּהֵן לֹא יִקְרָא, מִשּׁוּם פְּגָמוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. לֵוִי אַחַר לֵוִי לֹא יִקְרָא מִשּׁוּם פְּגַם שְׁנֵיהֶם! כִּי קָאָמְרִינַן, בְּאוֹתוֹ כֹּהֵן.
הגמרא שואלת: האם כך הוא? והרי רבי יוחנן אמר: כהן אחד לא יקרא אחרי כהן אחר, מפני שאנשים עלולים לחשוב בטעות שהכהן השני נקרא לקרוא משום פגם שנמצא במעמדו של הראשון, כלומר, שנמצא שאינו כהן. וכן לוי אחד לא יקרא אחרי לוי אחר, מפני שאנשים עלולים לחשוב בטעות שיש פגם בשניהם. אם שני לויים קוראים זה אחר זה, אנשים עלולים לומר שהשני אינו לוי אלא ישראל, או לחלופין שהראשון לא היה לוי, ולכן לוי אמיתי נקרא לקרוא במקומו. הגמרא משיבה: כאשר אמרנו שכאשר אין לוי נוכח כהן קורא במקומו, דיברנו על אותו כהן עצמו שכבר קרא מן התורה, שכן במקרה כזה אין חשש שאנשים יחשבו שנמצא פגם במעמדו.
מַאי שְׁנָא לֵוִי אַחַר לֵוִי, דְּאִיכָּא פְּגַם שְׁנֵיהֶם – דְּאָמְרִי: חַד מִינַּיְיהוּ לָאו לֵוִי הוּא; כֹּהֵן אַחֵר כֹּהֵן נָמֵי, אָמְרִי: חַד מִינַּיְיהוּ לָאו כֹּהֵן הוּא! כְּגוֹן דְּמוּחְזָק לַן בַּאֲבוּהּ דְּהַאי שֵׁנִי, דְּכֹהֵן הוּא.
הגמרא מעלה שאלה בנוגע לדבריו של רבי יוחנן: מה שונה שבמקרה שבו לוי אחד קורא מן התורה אחרי לוי אחר, רבי יוחנן אומר שיש חשש שאנשים עלולים לחשוב בטעות שיש פגם בשניהם? בהכרח שהוא חושש שאנשים עלולים לומר כי אחד מהם, הראשון או השני, אינו בוודאות לוי. אם כך, במקרה שבו כהן אחד קורא מן התורה אחרי כהן אחר, היה עליו גם לחשוש שאנשים עלולים לומר כי אחד מהם, הראשון או השני, אינו בוודאות כהן. אם כן, מדוע רבי יוחנן חשש רק לחשדות שעלולים להתעורר ביחס לכהן הראשון? הגמרא משיבה: הוא מדבר במקרה שבו יש לנו חזקה לגבי אביו של השני שהוא כהן.
הָכָא נָמֵי, דְּמוּחְזָק לַן בַּאֲבוּהּ דְּהַאי שֵׁנִי, דְּלֵוִי הוּא! אֶלָּא אָמְרִי: מַמְזֶרֶת אוֹ נְתִינָה נְסֵיב, וּפַסְלֵיהּ לְזַרְעֵיהּ. הָכָא נָמֵי, אָמְרִי: גְּרוּשָׁה אוֹ חֲלוּצָה נְסֵיב, וְאַחֲלֵיהּ לְזַרְעֵיהּ!
הגמרא שואלת: אם כן, כאן גם כן, במקרה של הלוויים נאמר כי יש לנו חזקה לגבי אביו של השני שהוא לוי. אלא, החשש כאן הוא שאף אם ידוע שהוא בנו של לוי, אנשים עלולים לומר שאולי האב נשא ממזרת, בת שנולדה מיחסי עריות או ניאוף, או גבעונית, ובכך פסל את ילדיו, כך שהם נחשבים ישראלים ולא לוויים. אם כן, אז כאן גם כן, במקרה של הכוהנים, יש חשש שאנשים עלולים לומר שאולי אבי הכוהן נשא גרושה או יבמה שעברה חליצה [חלוצה] ובכך פסל את ילדיו מן הכהונה (ראו ויקרא כא:ז).
סוֹף סוֹף, לֵוִי מִי קָא הָוֵי?!
הגמרא משיבה: בסופו של דבר, האם הוא לוי? אם הכהן נפסל מן הכהונה בשל ייחוסו הפגום, מעמדו הוא כשל ישראל, ולא כשל לוי. לכן, אם הוא קורא מן התורה אחרי כהן אחר, וידוע שאביו כהן, הרי בהכרח שגם הוא כהן כשר. לפיכך, הסיבה היחידה לחשש היא שאנשים עלולים לומר שיש פגם במעמדו של הכהן הראשון.
וּלְמַאן? אִי לְיוֹשְׁבִין – הָא קָא חָזוּ לֵיהּ! אֶלָּא לְיוֹצְאִין.
באשר לחשש עצמו, הגמרא שואלת: ועל מי יש חשש? מי עלול לטעות ולחשוב שמעמדו של הכהן הראשון פגום? אם תאמר שהחשש הוא לאלה היושבים בבית הכנסת עד סוף קריאת התורה, אין זה חשש תקף, שכן הם רואים שהוא נמנה עם שבעת הקוראים שחייבים לקרוא מן התורה, ולכן ודאי שהוא כהן כשר. אלא, החשש הוא לאלה שיוצאים לפני סיום הקריאה, ואינם יודעים שהוא נמנה עם שבעת הקוראים.
שְׁלַחוּ לֵיהּ בְּנֵי גָלִילָא לְרַבִּי חֶלְבּוֹ: אַחֲרֵיהֶן,
אנשי הגליל שלחו שאלה אל רבי חלבו: אחריהם, הכהן והלוי,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria