הגמרא שואלת: ומה שונה מקרה זה מן המקרה שבו רבי אמי אמר שאין הסופר נחשב נאמן לפסול את ספר התורה? הגמרא משיבה: שם אפשר לומר שהסופר שיקר ורק ביקש לצער את הקונה של ספר התורה. הוא טען שכתב את שמות ה' בלא הכוונה הראויה משום שעשה את טעותו של רבי ירמיה. הוא חשב, כפי שסבר רבי ירמיה, שכתוצאה מהודאתו כביכול יפסיד רק את שכרו על כתיבת השמות הקדושים, אך עדיין יקבל תשלום על שאר המגילה. כאן, לעומת זאת, מאחר שהסופר יודע שבטענתו שלא עיבד את הקלף בכוונה הראויה, הוא גורם להפסד כל שכרו, ואף על פי כן הוא בא ואומר זאת, יש לומר כי הוא דובר אמת ויש לראותו כנאמן. מאחר שהוא נחשב נאמן ואין חשש שרק ביקש לצער את הקונה, ספר התורה פסול.

משנה:רבי יוחנן בן גודגדא העיד לפני החכמים על המקרה של אישה חרשת־אילמת שנישאה על ידי אביה כשהייתה קטינה, כך שנישואיה חלו על פי דין תורה. הוא אמר שניתן לשחררה מנישואיה באמצעות גט, בין כשהיא קטינה ובין לאחר שהגיעה לבגרות. אף שעל פי היותה חרשת־אילמת אין היא כשירה משפטית לתת את הסכמתה, הגירושין תקפים משום שגירושין אינם דורשים את הסכמת האישה.

וגם באופן דומה, הוא העיד על המקרה של בת קטנה של מי שאינה ממשפחת כהונה אשר נתייתמה מאביה ולאחר מכן נישאה לכהן על ידי אמה או אחיה, כך שנישואיה חלו מדברי חכמים. הוא אמר שאף על פי כן מותר לה לאכול תרומה, אף שעל פי דין תורה אסור למי שאינה מבית כהונה לאכול תרומה. וגם יתר על כן, אם נערה זו מתה, אז בעלה יורש את נכסיה. אין אומרים שמכיוון שתוקף הנישואין הוא מדברי חכמים ולא מדין תורה, אין הוא זכאי לרשת אותה.

ורבי יוחנן בן גודגדא העיד עוד על קורה גזולה שהייתה כבר בנויה בתוך בניין גדול [בירה], שנפגע הגזלה מקבל רק את שוויה של הקורה ולא את הקורה עצמה, משום תקנה שתוקנה לשבים בתשובה. לפי דין תורה, גזלן חייב להשיב כל חפץ גזול שברשותו, כל עוד צורתו לא השתנתה. אם אדם גזל קורה ושילב אותה בבניין, אזי לפי דין תורה היה עליו להרוס את הבניין ולהשיב את הקורה. כדי לעודד תשובה, חכמים הקלו והתירו לגזלן להשיב את שווי הקורה.

ולבסוף, רבי יוחנן בן גודגדה העיד על קורבן חטאת שהושג בדרך של גזל אך שלא היה ידוע ברבים שהושג בדרך זו. הוא אמר שהוא מכפר על הגזלן המקריב אותו, לטובת המזבח, כפי שיוסבר בגמרא.

גמרא:רבא אומר: למד מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא במשנה, שאם הבעל אומר לעדים בסתר: ראו גט זה שאני עומד לתת לאשתי, ואחר כך הוא אומר לאשתו: קחי שטר חוב זה, אז הרי היא מגורשת אף כשהיא עצמה אינה יודעת שהמסמך שבידה הוא גט. האם רבי יוחנן בן גודגדא לא אמר שאין אנו צריכים את הסכמתה של האישה לגט, שכן הגירושין חלים אפילו כשהיא חרשת־אילמת, שאינה כשירה מבחינה משפטית לתת את הסכמתה? כאן גם כן, יש לומר שאין אנו צריכים את הסכמתה של האישה.

הגמרא שואלת: האם אין זה מובן מאליו? מדוע שהגירושין לא יהיו תקפים? הגמרא מסבירה: שמא תאמר: מאחר שאמר לאשתו: קחי שטר חוב זה, לאחר שדיבר עם העדים, התכוון לבטל את הגט במילים אלו, לכן רבא מלמד אותנו: אם אמנם כך הוא שהתכוון לבטל את הגט, היה אומר לעדים שזו הייתה כוונתו. העובדה שלא עשה כן מלמדת שלא הייתה לו כל כוונה לבטלו. והסיבה שאמר לאשתו שהוא מוסר לה שטר חוב היא מפני הבושה, שכן התבייש לומר לה שהוא נותן לה גט. לפיכך, מסר לה אותו באופן שלא ידעה מיד שזהו גט שקיבלה.

§ המשנה מלמדת שרבי יוחנן בן גודגדא העיד על המקרה של בת קטנה של מי שאינה בת כהן שנישאה לכהן, ואמר שהיא רשאית לאכול תרומה. הגמרא מעירה: מכאן עולה שרק הבת הקטנה רשאית לאכול תרומה, ואילו ניתן להסיק מכך שאישה חרשת־אילמת שנישאה לכהן אינה רשאית לאכול תרומה. הגמרא מסבירה: מה הטעם לכך? חכמים גזרו שאישה חרשת־אילמת הנשואה לכהן לא תאכל תרומהשמא כהן חרש־אילם יבוא להאכיל תרומה את אשתו החרשת־אילמת, שכן מצוי שגברים חרשים־אילמים נושאים נשים חרשות־אילמות, אך נישואיהם אינם תקפים על פי דין תורה.

הגמרא שואלת: מדוע זה משנה? ושיאכיל אותה תרומה. וכי אינה דומה לקטנה שאוכלת נבלות אסורות? מאחר שהאישה החרשת-אילמת אינה נחשבת כבעלת כשירות משפטית, היא אינה כפופה לאיסור להשתתף בתרומה. כמו במקרה של קטנה שאוכלת מאכל אסור, אין חובה למנוע ממנה לעשות כן.

הגמרא משיבה: אלא, החכמים גזרו שאישה חרשת-אילמת הנשואה לכהן לא תאכל תרומהשמא כהן חרש-אילם יבוא להאכיל תרומה לאשתו הפיקחת מבחינה הלכתית. מאחר שתוקף נישואיהם הוא מדברי חכמים, לפיכך אסור לאישה לאכול תרומה, שכן על פי דין תורה, אינה אשת כהן. יש חשש שלא יבחינו בין נישואי איש פיקח מבחינה הלכתית ואישה חרשת-אילמת, שבמקרה זה מותר לאישה לאכול תרומה, לבין נישואי איש חרש-אילם ואישה פיקחת מבחינה הלכתית, שבמקרה זה אסור לאישה לאכול תרומה. מתוך טעות זו, עלול איש חרש-אילם לבוא להאכיל את אשתו דבר האסור לה.

הגמרא שואלת: אבל שתאכל תרומה המוגדרת כך מכוח דין דרבנן, שהרי נישואין התקפים מדרבנן צריכים להספיק כדי להתיר אכילת תרומה כזו. הגמרא משיבה: חכמים גזרו שלא יאכילנה תרומה אפילו מדרבנן, שמא יבוא להאכילה תרומה מדין תורה.

§ המשנה מלמדת שרבי יוחנן בן גודגדא העיד עוד על קורה גזולה שהייתה כבר בנויה בתוך בניין, ואמר שהניזוק מקבל את שווי הקורה אך לא את הקורה עצמה. בעניין זה, חכמים לימדו בברייתא (תוספתא, בבא קמא י:ה): אם אדם גזל מחברו קורה ובנה אותה בתוך בניין, בית שמאי אומרים: עליו להרוס את כל הבניין ולהחזיר את הקורה לבעליה. ובית הלל אומרים: הניזוק מקבל רק את שווי הקורה אך לא את הקורה עצמה, משום תקנה שתוקנה לטובת השבים בתשובה. כדי לעודד תשובה, חכמים הקלו ודרשו מן הגזלן להשיב רק את שווי הקורה. המשנה נשנתה בהתאם לדעת בית הלל.

§ המשנה מלמדת שרבי יוחנן בן גודגדא העיד על קורבן חטאת שהושג באמצעות גזל, ואמר שכל עוד לא היה ידוע ברבים שהושג בדרך זו, הוא מכפר על הגזלן. עולא אומר: על פי דין תורה, ההלכה היא כך: בין אם ידוע ובין אם לא ידוע שקורבן החטאת הושג באמצעות גזל, הוא אינו מכפר על הגזלן שמקריב אותו.

מה הסיבה לכך? ייאושו של הבעלים מלהשיב חפץ שנגנב ממנו אינו כשלעצמו מאפשר לגזלן לקנות את החפץ הגנוב. מאחר שהבהמה הגנובה לא השתנתה בשום אופן, היא אינה שייכת לגזלן, והוא אינו יכול להקריב אותה כקורבן ולהשיג באמצעותה כפרה. ומה הסיבה שאמרו חכמים שאם לא היה ידוע ברבים שקורבן החטאת הושג בגזלה, הוא מכפר? זאת כדי שהכוהנים לא יהיו שרויים בצער על כך שהקריבו בהמה שאינה ראויה למזבח.

אמרו החכמים לעולא: כיצד אתה יכול להסביר את העניין בדרך זו? והלוא למדנו במשנה: הדבר מכפר לטובת המזבח, ומכאן שההלכה תוקנה לטובת המזבח, ולא לטובת הכוהנים? עולא אמר להם: כאשר הכוהנים מצטערים, נמצא המזבח בטל. הכוהנים לא יקריבו את כל הקרבנות כאשר הם מצטערים.

זהו הסבר אחד, אך רב יהודה אומר: על פי דין תורה, בין אם ידוע ובין אם לא ידוע שקורבן החטאת הושג באמצעות גזל, הרי הוא מכפר על הגזלן שמקריב אותו. מה הטעם לכך? ייאושו של הבעלים מלהשיב לעצמו חפץ שנגנב ממנו כשלעצמו מאפשר לגזלן לקנות את החפץ הגזול. מרגע שהבעלים מתייאש מלהשיב את החזקה, החפץ הגזול נעשה לרכושו של הגזלן והוא יכול להקדישו. לכן הקורבן הוקרב כראוי, והוא מכפר על הגזלן.