מַתְנִי׳ יְתוֹמִין שֶׁסָּמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁמִּינָּה לָהֶן אֲבִיהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס – חַיָּיב לְעַשֵּׂר פֵּירוֹתֵיהֶם.
משנה: לגבי יתומים המתגוררים אצל בעל הבית הדואג לכל צורכיהם וענייניהם, אף אם לא אביהם ולא בית הדין מינו אותו רשמית לתפקיד זה, או אם אביהם מינה להם אפוטרופוס [apotropos], אדם זה חייב לעשר את תוצרתם.
אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּינָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים, יִשָּׁבַע. מִינּוּהוּ בֵּית דִּין – לֹא יִשָּׁבַע. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: חִילּוּף הַדְּבָרִים.
באשר לאפוטרופוס שמינהו אבי היתומים, כאשר הוא מחזיר את כל הרכוש ליתומים בהגיעם לבגרות, הוא נשבע שלא לקח משלהם לעצמו דבר. לעומת זאת, אם בית הדין מינה אותו לשמש להם אפוטרופוס, אז אין הוא נדרש להישבע שבועה כזו. אבא שאול אומר: הדברים הפוכים. אפוטרופוס שמינהו בית הדין נשבע, אבל אפוטרופוס שמינהו אבי היתומים אינו נדרש לעשות כן.
גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: ״אַתֶּם״ – וְלֹא שׁוּתָּפִין; ״אַתֶּם״ – וְלֹא אֲרִיסִין; ״אַתֶּם״ – וְלֹא אַפּוֹטְרוֹפִּין, וְלֹא הַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ!
גמרא: המשנה מלמדת שאפוטרופוס חייב לעשר את התבואה של היתומים הנתונים לאחריותו. הגמרא מקשה סתירה מברייתא הדורשת פסוק העוסק בתרומת המעשר, הניתנת על ידי לוי לכהן: "כן תרימו גם אתם תרומת ה'" (במדבר יח:כח). ההדגשה המושמת על המילה "אתם" מלמדת כך: "אתם" מפרישים תרומה, אבל לא שותפים, כלומר, שותף אחד אינו רשאי להפריש תרומה עבור האחר. "אתם" מפרישים תרומה, אבל לא אריסים. "אתם" מפרישים תרומה, אבל לא אפוטרופוסים, ו"אתם" מפרישים תרומה, אבל לא מי שמפריש תרומה מתבואה שאינה שלו. אם כן, כיצד יכולה המשנה לומר שאפוטרופוס יכול, ואף חייב, לעשר את התבואה של היתומים הנתונים לאחריותו, כאשר תבואה זו אינה שייכת לו?
אָמַר רַב חִסְדָּא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן לְהַאֲכִיל, כָּאן לְהַנִּיחַ.
רב חסדא אמר שאין זו קושיה: כאן המשנה עוסקת באפוטרופוס שמעשר את תוצרת היתומים כדי להאכיל אותם ממנה. מאחר שאסור לו להאכילם תוצרת שלא הופרשו ממנה מעשרות, התירו לו חכמים לעשר את מה שהוא נותן להם לאכול. שם הברייתא מתייחסת לתוצרת שאינה נצרכת לפרנסת היתומים; אלא שהאפוטרופוס מבקש להניח אותה בצד כשהיא מעושרת. מאחר שאינו הבעלים של התוצרת, אין לו הסמכות לעשר אותה.
וְהָתַנְיָא: הָאַפּוֹטְרוֹפִּין תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין – לְהַאֲכִיל וְלֹא לְהַנִּיחַ. וּמוֹכְרִין לָהֶן בְּהֵמָה, עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, בָּתִּים, שָׂדוֹת וּכְרָמִים – לְהַאֲכִיל, אֲבָל לֹא לְהַנִּיחַ. וּמוֹכְרִין לָהֶן פֵּירוֹת, יֵינוֹת, שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת – לְהַאֲכִיל אֲבָל לֹא לְהַנִּיחַ.
וכן שנינו בברייתא (תוספתא, תרומות א:י) שהבחנה זו נעשית לפי השאלה אם האפוטרופוס מתכוון להאכיל את היתומים בתבואה או לאחסן אותה: אפוטרופוסים רשאים להפריש תרומה ומעשרות מתבואת היתומים הנתונה לאחריותם כדי להאכיל אותם ממנה, אבל לא מתוך כוונה להניח אותה בצד. וכן אפוטרופוסים רשאים למכור את נכסי היתומים עבורם כך: בהמה, עבדים ושפחות, בתים, שדות וכרמים, כדי להאכיל את היתומים, כדי שיהיה להם מה לאכול מיד, אבל לא מתוך כוונה להניח בצד את התמורה לשימוש עתידי. וכן הם רשאים גם למכור עבורם תבואה, יין, שמן וקמח כדי להאכיל אותם, אבל לא מתוך כוונה להניח בצד את התמורה למועד מאוחר יותר.
וְעוֹשִׂין לָהֶן לוּלָב וַעֲרָבָה וְסוּכָּה וְצִיצִית, וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה; לְאֵיתוֹיֵי שׁוֹפָר. וְלוֹקְחִין לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה, תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת, וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה; לְאֵתוֹיֵי מְגִילָּה.
הברייתא ממשיכה: וכן האפוטרופסים עושים את הפריטים הבאים הנדרשים לקיום מצווה עבור היתומים, מנכסיהם: לולב, ערבה, סוכה, ציצית, וכל פריט המשמש למצווה שיש בה הוצאה קבועה. הגמרא מציינת שהמילים: כל פריט המשמש למצווה, באות לרבות שופר. והם רשאים לקנות ספר תורה, תפילין, מזוזות, וכל פריט אחר המשמש למצווה שיש בה הוצאה קבועה. הגמרא מעירה שמילים אחרונות אלו באות לרבות מגילה, מגילת אסתר, הנקראת בפורים.
וְאֵין פּוֹסְקִין עֲלֵיהֶם צְדָקָה, וְאֵין פּוֹדִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשְּׁבוּיִין, וְלֹא כׇּל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה; לְאֵתוֹיֵי תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים.
הברייתא ממשיכה: אבל אפוטרופסים אינם רשאים להתחייב לתת צדקה בשם יתומים, ואינם רשאים לפדות שבויים עבורם מרכושם. וכן לא יעשו שום דבר ברכוש היתומים שאינו כרוך בהוצאה קבועה. הגמרא מסבירה שביטוי אחרון זה בא לרבות את מה שמביאים כדי לנחם אבלים. אפוטרופוס אינו רשאי להשתמש ברכוש השייך ליתומים הנתונים לאחריותו למטרה זו.
וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לָדוּן – לָחוּב וְלִזְכּוֹת – בְּנִכְסֵי יְתוֹמִים. לִזְכּוֹת – אַמַּאי לָא? אֶלָּא ״לָחוּב עַל מְנָת לִזְכּוֹת״ בְּנִכְסֵי יְתוֹמִים.
הברייתא ממשיכה: ואפוטרופסים אינם רשאים להיכנס בעצמם להתדיינות משפטית, אם המטרה היא לקבל על עצמם התחייבות או להשיג רווח לנכסי היתומים. הגמרא שואלת: מדוע אין הם רשאים להיכנס להתדיינות כדי להשיג רווח? הגמרא מבהירה: אלא, הכוונה היא שאפוטרופסים אינם רשאים להיכנס להתדיינות שבה הם יקבלו התחייבות כספית על נכסי היתומים, אף אם הם עושים זאת כדי שבסופו של דבר להשיג רווח לנכסי היתום.
וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר בְּרָחוֹק וְלִגְאוֹל בְּקָרוֹב; בְּרָעָה וְלִגְאוֹל בְּיָפָה. מַאי טַעְמָא? דְּדִלְמָא מִשְׁתַּדְּפִין.
הברייתא ממשיכה: ואפוטרופסים אינם רשאים למכור שדה השייכת ליתומים, הנמצאת במקום רחוק, ולהשתמש בדמיה כדי לפדות שדה שאביהם מכר במקום קרוב, אף על פי שבדרך כלל הדבר נחשב לעסקה מועילה. וכן, אפוטרופסים אינם רשאים למכור שדה גרועה ולהשתמש בדמיה כדי לפדות שדה טובה. הגמרא מסבירה: מה הטעם לכך? הטעם הוא שמא השדות שנקנו ילקו, ויתברר שהאפוטרופוס גרם ליתומים הפסד ברכישתו.
וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר שָׂדוֹת – וְלִיקַּח עֲבָדִים, אֲבָל מוֹכְרִין עֲבָדִים – וְלוֹקְחִין בָּהֶן שָׂדוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף לֹא לִמְכּוֹר עֲבָדִים וְלִיקַּח שָׂדוֹת. מַאי טַעְמָא? דִּלְמָא לָא מְשַׁפְּיָין.
הברייתא ממשיכה: ואפוטרופסים אינם רשאים למכור שדות השייכים ליתומים ולהשתמש בתמורה כדי לקנות עבדים. אבל הם רשאים למכור את עבדיהם של היתומים ולהשתמש בתמורתם כדי לקנות שדות, שכן קרקע נחשבת לנכס יציב יותר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפוטרופסים אינם רשאים אפילו למכור עבדים ולהשתמש בתמורה כדי לקנות שדות. הגמרא מסבירה: מה הטעם לכך? שמא יתברר שהנכס אינו בטוח [משפיין], שבעלות השדות נתונה לערעור מצד אחרים, וממילא האפוטרופוס יסבך את ענייני היתומים יותר כתוצאה מרכישתו.
וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לְהוֹצִיא עֲבָדִים לְחֵירוּת; אֲבָל מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים, וַאֲחֵרִים מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵירוּת. רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי, אַף הוּא – נוֹתֵן דְּמֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ;
הברייתא ממשיכה: ואפוטרופסים אינם רשאים לשחרר עבדים השייכים ליתומים הנתונים לאחריותם, אפילו אם יש צורך לעשות כן מכל סיבה שהיא. אבל הם רשאים למכור אותם לאחרים, ואז אותם אחרים רשאים לשחררם. רבי יהודה הנשיא אומר: אני אומר שאפילו הוא, העבד עצמו, רשאי לתת את שוויו הכספי שלו לאפוטרופוס וכך לצאת לחופשי, משום שהרי זה כאילו האפוטרופוס מכר את העבד לעצמו. אין זה משנה אם אדם אחר כלשהו או העבד עצמו הוא שמשלם את מחיר קנייתו.
וְצָרִיךְ לְחַשֵּׁב עִמָּהֶן בָּאַחֲרוֹנָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. אֵין עוֹשִׂין אַפּוֹטְרוֹפִּין נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, וְאִם מִינָּן אֲבִי יְתוֹמִין – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.
הברייתא ממשיכה: וכן האפוטרופוס חייב לערוך חשבון עם היתומים בסוף, כאשר הם מגיעים לבגרות והוא מוסר להם את הרכוש. באותה שעה הוא מחשב את כל ההוצאות וההכנסות שנוצרו מנכסיהם במשך התקופה שבה שימש כאפוטרופוס. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין הוא חייב לעשות כן, שכן בית הדין סומך על יושרו. בית הדין אינו ממנה נשים, עבדים או קטינים כאפוטרופוסים, אך אם אבי היתומים מינה אחד מהם כאפוטרופוס ליתומיו, יש לו רשות לעשות כן.
הָהוּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס דַּהֲוָה בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר, דַּהֲוָה קָא מְזַבֵּין אַרְעָתָא וְזָבֵין עַבְדֵי, וְלָא שַׁבְקֵיהּ רַבִּי מֵאִיר. אַחְווֹ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ ״אֲנִי לַהֲרוֹס וְאַתָּה לִבְנוֹת?!״ אֲפִילּוּ הָכִי לָא אַשְׁגַּח, אֲמַר: דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין.
מסופר שהיה אפוטרופוס אחד בשכונתו של רבי מאיר שהיה מוכר קרקע השייכת ליתומים וקונה עבדים מן התמורה, ורבי מאיר לא הניח לו לעשות זאת, שכן המנהג מנוגד להלכה. הראו לו בחלומו את המילים: אני מבקש להחריב ואתה בונה? הוא הבין זאת כסימן שהקב"ה רוצה שהיתומים יסבלו מקריסה כלכלית, ולכן עדיף יהיה להניח לאפוטרופוס להמשיך במנהגו. אף על פי כן, רבי מאיר לא השגיח בחלומו, ואמר: דברים המופיעים בחלומות לא מעלים ולא מורידים; אין להתחשב בהם.
הָנְהוּ בֵּי תְרֵי דְּאִיגָּרִי בְּהוּ שָׂטָן, דְּכֹל בֵּי שִׁמְשֵׁי הֲווֹ קָא מִינְּצוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אִיקְּלַע רַבִּי מֵאִיר לְהָתָם, עַכְּבִינְהוּ תְּלָתָא בֵּי שִׁמְשֵׁי, עַד דַּעֲבַד לְהוּ שְׁלָמָא. שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר: וַוי, דְּאַפְּקֵיהּ רַבִּי מֵאִיר לְהָהוּא גַּבְרָא מִבֵּיתֵיהּ.
אגב מעשה הנוגע לרבי מאיר, הגמרא מספרת סיפור נוסף עליו: היו שני אנשים שבהסתת השטן היו מתקוטטים זה עם זה בכל ערב שבת בין השמשות. רבי מאיר נקלע למקום שבו היו מתקוטטים. הוא עצר אותם מלהילחם שלוש ערבי שבת בין השמשות, עד שלבסוף השכין שלום ביניהם. אז שמע את השטן אומר: אוי, שרבי מאיר הוציא את אותו האיש, השטן, מביתו. מכאן שהשטן עצמו שוכן בין מי שיש ביניהם מחלוקת.
הָהוּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס דַּהֲוָה בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דַּהֲוָה קָא מְזַבֵּין אַרְעָא וְזָבֵין תּוֹרֵי, וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי; סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי – דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִיָּמַי לֹא קָרִיתִי לְאִשְׁתִּי ״אִשְׁתִּי״ וּלְשׁוֹרִי ״שׁוֹרִי״, אֶלָּא לְאִשְׁתִּי ״בֵּיתִי״, וּלְשׁוֹרִי ״שָׂדִי״.
מסופר שהיה אפוטרופוס אחד של יתומים שהיה בשכנותו של רבי יהושע בן לוי, שהיה מוכר קרקעות וקונה שוורים עבור היתומים, והוא לא אמר דבר לאפוטרופוס שמשתמע ממנו שהוא נוהג שלא כראוי. הגמרא מסבירה שרבי יהושע בן לוי סובר בהתאם לדעתו של רבי יוסי, כפי שנלמד בברייתא שרבי יוסי אמר: כל ימי לא קראתי לאשתי: אשתי, ולא לשורי: שורי. אלא, קראתי לאשתי: ביתי, מפני שהיא עיקר ביתי, וקראתי לשורי: שדי, מפני שהכוח העיקרי שמאחורי השבחת השדה הוא השור החורש אותו. בדומה לכך, רבי יהושע בן לוי סבור שקניית שוורים לעבודת הקרקע נחשבת כקניית הקרקע עצמה, ולכן אין למחות באפוטרופוס, שמכר קרקע השייכת ליתומים כדי לקנות שוורים בכסף שהתקבל.
הָנְהוּ יַתְמֵי דַּהֲווֹ סְמִיכִי גַּבֵּי הָהִיא סָבְתָּא. הֲוָה לְהוּ תּוֹרְתָּא, שְׁקַלָה וְזַבֵּינְתַּהּ נִיהֲלַיְיהוּ. אֲתוֹ קְרוֹבִים לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי עֲבִידְתַּהּ דִּמְזַבְּנָא? אֲמַר לְהוּ: ״יְתוֹמִים שֶׁסָּמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת״ תְּנַן.
עוד מסופר כי יתומים מסוימים שחיו עם אישה זקנה היה להם שור, והיא לקחה אותו ומכרה אותו בשמם. קרובים של אותם יתומים באו לפני רב נחמן ואמרו לו: מה היא עושה כשהיא מוכרת את רכוש היתומים? מי הסמיך אותה לעשות כן? רב נחמן אמר להם: למדנו מן הלשון שבמשנה: אם יתומים גרים עם בעל בית, אין צורך באותו מינוי רשמי כאפוטרופוס. העובדה שהיתומים חיו עם האישה והיא טיפלה בהם הספיקה להקנות לה את סמכותו של אפוטרופוס.
וְהָא אִיַּיקַּר! בִּרְשׁוּתָא דְלוֹקֵחַ אִיַּיקַּר. וְהָא לָא נְקִיטִי דְּמֵי!
קרובי המשפחה המשיכו בהתנגדותם למכירה: אבל האם לא עלה ערכו של בעל החיים לאחר מכן , דבר המהווה עילה לבטל את העסקה? רב נחמן השיב: בעל החיים עלה בערכו בעודו ברשות הקונה, ואין זה נחשב כהפסד שנגרם ליתומים. אמרו לו הקרובים: אבל הם לא עדיין קיבלו את הכסף, ולפיכך המכירה לא הושלמה.
אֲמַר לְהוּ: אִם כֵּן, הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל – דְּאָמַר רַב חֲנִילַאי בַּר אִידֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל: נִכְסֵי יְתוֹמִין הֲרֵי הֵן כְּהֶקְדֵּשׁ, וְלָא מִקְּנֵי אֶלָּא בְּכַסְפָּא.
רב נחמן אמר להם: אם כן, זהו מה שרב חנילאי בר אידי אומר ששמואל אומר, שכן רב חנילאי בר אידי אומר ששמואל אומר: נכסי יתומים דומים לנכסי הקדש ונקנים באופן מלא רק במסירת הכסף. מאחר שעדיין לא קיבלו את הכסף, הם יכולים להעלות את מחיר המקח או לחזור בהם מכל המכירה כולה.
חַמְרֵיהּ דְּרַבְנָא עוּקְבָא יַתְמָא – מַשְׁכוּהּ בְּאַרְבְּעָה אַרְבְּעָה, וְאִיַּיקַּר וְקָם בְּשִׁיתָּא שִׁיתָּא. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לְהוּ: הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי – דְּאָמַר רַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי אָמַר שְׁמוּאֵל: נִכְסֵי יְתוֹמִין הֲרֵי הֵן כְּהֶקְדֵּשׁ, וְלָא מִקְּנֵי אֶלָּא בְּכַסְפָּא.
בדומה לכך, מסופר כי אלה שבאו לקנות את היין של רבנא עוקבא היתום משכו אותו לרשותם לאחר שהסכימו על מחיר קנייה של ארבעה דינרים לחבית. אך לפני שהקונים שילמו בפועל עבור היין, עלה ערכו ומחירו עמד על שישה דינרים לחבית. הצדדים באו לפני רב נחמן לפסיקה בעניין. אמר להם: דבר זה תלוי במה שרב חנילאי בר אידי אמר, שכן רב חנילאי בר אידי אומר ששמואל אומר: נכסי יתומים הרי הם כהקדש, והם נקנים בשלמות רק באמצעות העברת כסף. לפיכך, הקונים משלמים את המחיר הנוכחי, הגבוה יותר, או שניתן לבטל את המכר.
מְשׁוּךְ פֵּירֵי מִיַּתְמֵי; אִיַּיקּוּר – הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי. זוּל – לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מֵהֶקְדֵּשׁ.
הגמרא מתעדת כמה הלכות נוספות הנוגעות לנושא זה: אם הקונים משכו לרשותם תבואה השייכת ליתומים אך עדיין לא שילמו עליה, ולאחר מכן התבואה התייקרה, הרי זה כפוף למה שרב חנילאי בר אידי אמר: נכסי יתומים נקנים באופן מלא רק בהעברת כסף, ועד שלא נעשה התשלום עדיין ניתן לבטל את העסקה. אבל אם התבואה הוזלה, והקונים מבקשים לחזור בהם מן המכירה, אפשר לטעון: כשם שנאמר כי כוחו של אדם רגיל לא יהא גדול יותר משל גזברות המקדש, כך גם כוחם של יתומים לא יהא פחות משל שאר בני אדם. מאחר שהקונים משכו את נכסי היתומים לרשותם, ובכך ביצעו מעשה קניין, המכירה תקפה והקונים אינם יכולים לחזור בהם.
אִמְּשִׁיכוּ לְהוּ פֵּירֵי לְיַתְמֵי; אִיַּיקַּר – לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מֵהֶקְדֵּשׁ. זוּל – סְבוּר מִינָּה, הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי;
אם האפוטרופוס משך פירות לרשותו מטעם היתומים, אך עדיין לא שילם עבורם, ולאחר מכן התייקרו, אזי כשם שכוחו של אדם רגיל אינו צריך להיות גדול יותר משל גזברות המקדש, כך גם כוחם של יתומים לא יהיה פחות משל אנשים אחרים. לפיכך, היתומים קונים את הפירות לפי מחירם בזמן שהאפוטרופוס משך אותם לרשותם. אבל אם הפירות הוזלו, וכעת האפוטרופוס מבקש לבטל את המכר, התלמידים בבית המדרש הבינו מכאן שזהו בכלל מה שרב חנילאי בר אידי אמר, שעסקאות של יתומים נגמרות רק במסירת הכסף, ולכן האפוטרופוס יכול לחזור בו מן המכר ולקנות את הפירות במחיר הנמוך יותר.
אֲמַר לְהוּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: הָא רָעָה הִיא לְדִידְהוּ – דְּזִמְנִין דְּמִצְטַרְכִי לְפֵירֵי, וְלֵיכָּא דְּיָהֵיב לְהוּ עַד דְּיָהֲבִי זוּזֵי.
רב שיישא, בנו של רב אידי, אמר להם: זה יהיה לרעה עבור היתומים אם ינהגו בהם בדרך זו, שכן ייתכן שלעתים יזדקקו לתבואה ואיש לא ייתן להם אותה לפני שהם ממש ישלמו את הכסף. מוטב שינהגו בהם כמו בשאר הקונים, שמשלימים את קניינם כאשר הם מושכים את התבואה לרשותם.
יָהֲבִי יַתְמֵי זוּזֵי אַפֵּירֵי; זוּל – לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִן הֶקְדֵּשׁ. אִיַּיקַּר – סְבוּר מִינַּהּ, הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי;
אם היתומים נתנו כסף עבור רכישת תבואה אך עדיין לא העבירו אותה בפועל לרשותם, ולאחר מכן ירדה התבואה בערכה, אזי מיישמים את העיקרון שלפיו כוחו של אדם רגיל, המוכר, לא יהא גדול משל גזברות המקדש. לפיכך, היתומים יכולים לחזור בהם מן המקח, שכן מעשה קניין עדיין לא נעשה. אבל אם התבואה עלתה בערכה, והיתומים מבקשים לקיים את המכר, התלמידים בבית המדרש הבינו מכאן כי זהו בכלל מה שרב חנילאי בר אידי אמר, שעסקאות של יתומים נגמרות במתן מעות, ולכן היתומים קונים את התבואה במחיר הנמוך.
אֲמַר לְהוּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: הָא רָעָה הִיא לְדִידְהוּ –
רב שיישא, בנו של רב אידי, אמר להם: זה יהיה רע עבור היתומים אילו היו נוהגים בהם כך,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria