אוֹ דִּלְמָא קְצוּבִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן כְּתוּבִים?
או שמא, כדי לגבות מנכסים משועבדים, די בכך שההתחייבות תהיה בסכום קבוע, אפילו אם אינה כתובה?
תָּא שְׁמַע, דְּאִיתְּמַר: מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי בָּנוֹת וּבֵן, וְקָדְמָה הָרִאשׁוֹנָה וְנָטְלָה עִישּׂוּר נְכָסִים, וְלֹא הִסְפִּיקָה שְׁנִיָּה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הַבֵּן.
הגמרא מציעה: בוא ושמע תשובה לשאלה זו ממה שנאמר, שהאמוראים נחלקים בעניין הבא: יש מקרה של מי שמת והניח שתי בנות ובן, והראשונה מן הבנות הקדימה ונטלה עשירית מן הנכסים כנדונייתה, שכן הבנים חייבים לפרנס את בנות אביהם המת עד שיגיעו לבגרות או יתארסו, ולתת להן חלק מנכסיו כנדוניה, מאחר שהבנות אינן יורשות כאשר יש בנים; אבל השנייה מן הבנות לא הספיקה לגבות את העשירית מן הנכסים לנדונייתה לפני שהבן מת. לכן, כל הנכסים נפלו לשתי הבנות, שאז חולקות אותם ביניהן, ויש מחלוקת כיצד הן חולקות את הנכסים.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנִיָּה וִיתְּרָה. וְאָמַר לוֹ רַבִּי חֲנִינָא, גְּדוֹלָה מִזּוֹ אָמְרוּ: מוֹצִיאִין לְפַרְנָסָה וְאֵין מוֹצִיאִין לִמְזוֹנוֹת; וְאַתְּ אָמְרַתְּ שְׁנִיָּה וִיתְּרָה?!
רבי יוחנן אומר: הבת השנייה ויתרה על העשירית שלה מן העיזבון, ולכן אינה יכולה לדרוש שתקבל תחילה עשירית מן העיזבון כנדונייתה, כפי שעשתה אחותה, ורק לאחר מכן יחלקו ביניהן בשווה את מה שנותר מן העיזבון. ורבי חנינא אמר לו: וכי לא אמרו אף יותר מזה, שאם האח מכר נכס מנכסי עיזבון אביו, את תשלום הנדוניה של הבת אפשר לגבות מן הקונה, אבל את תשלום מזונותיה אי אפשר לגבות ממנו? אם עיזבון האב משועבד לנדוניית בתו, עד שהיא יכולה לגבות את נדונייתה אפילו מצד שלישי שקנה את הנכס מן הבן, היה עליה להיות יכולה לגבות זאת מעיזבון אביה לפני שהוא מתחלק בין הבנות. ואתה אומר שהבת השנייה ויתרה על העשירית שלה מן העיזבון?
וְהָא פַּרְנָסָה – דְּמִיקָץ קַיְיצָא, מִיכְתָּב לָא כְּתִיבָא; וְקָא מוֹצִיאָה!
הגמרא מנסה להסיק מסקנה בנוגע לשאלה שהועלתה קודם לכן: אבל האין הנדוניה שהוזכרה על ידי רבי חנינא, כלומר, הנדוניה שבת יתומה זכאית לה מנכסי אביה, בסכום קבוע, כלומר, עשירית מן הנכסים, והיא אינה כתובה? ואף על פי כן, לפי רבי חנינא, ניתן לגבותה מנכסים משועבדים שנמכרו לצד אחר.
שָׁאנֵי פַּרְנָסָה, כֵּיוָן דְּאִית לַהּ קָלָא, כְּמַאן דִּכְתִיבָא דָּמֵי.
הגמרא דוחה טענה זו: נדוניה שונה, שכן היא יוצרת פרסום. אם אדם מת והותיר אחריו בנות, הכול יודעים שחלק מנכסיו משועבד לנדוניותיהן. לכן, החיוב נחשב להיות כאילו נכתב. במצבים אחרים, ייתכן שלדעת רבי חנינא יהיה צורך שהחיוב יהיה גם בסכום קבוע וגם כתוב.
מֵתִיב רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ: מֵתוּ – בְּנוֹתֵיהֶן נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין,
רב הונא בר מנוח העלה קושיה ממשנה (כתובות קא ע"ב) העוסקת במקרה של אישה שהייתה נשואה לאיש שעמו התנתה שהוא יזון את בתה מנישואין קודמים. לאחר שקיבלה ממנו גט, נישאה לאיש אחר שעמו עשתה את אותה התניה, כך שהבת החורגת מקבלת מזונות משני הבעלים. אותה משנה קובעת: אם הבעלים מתו, אז בנותיהם שלהם, אפילו מאותה אישה עצמה, ניזונות רק מן הנכסים שלא נמכרו שבעיזבונם. דבר זה תואם את ההלכה שנלמדה במשנה לעיל (מח ע"ב).
וְהִיא נִזּוֹנֶת מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים – מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּבַעֲלַת חוֹב!
המשנה בכתובות ממשיכה: אבל בתו החורגת ניזונת אפילו מנכסים משועבדים שנמכרו לצד שלישי. זאת משום שמעמדה המשפטי שלה הוא כמו של בעלת חוב, ולכן יש לה הזכות לגבות את חובה מנכסים שהיו בעבר בבעלות אביה החורג, החייב שלה. דבר זה קשה לפי שתי הדעות, שכן מזונות הבת החורגת נגבים מנכסים משועבדים שנמכרו לאדם אחר, אף על פי שאין זה לא סכום קצוב ולא כתוב.
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ.
הגמרא משיבה: במה אנו עוסקים כאן? אנו עוסקים במקרה שבו האם קנתה את הזכות למזונות הבת מרשותו, כלומר, שהם ביצעו מעשה קניין המאשר את ההתניה. לפיכך, הדבר נחשב כאילו ההתניה נכתבה ופורסמה, ולכן נכסי שני הבעלים משועבדים למזונות הבת החורגת.
אִי הָכִי, בָּנוֹת נָמֵי! בְּשֶׁקָּנוּ לָזוֹ, וְלֹא קָנוּ לָזוֹ.
הגמרא שואלת: אם כן, שהמשנה עוסקת במקרה שבו עשו קניין מעשה, אם כך גם בנותיו של המת עצמן צריכות להיות זכאיות לגבות את מזונותיהן מנכסים משועבדים שנמכרו לצד שלישי. הגמרא דוחה טענה זו: המשנה עוסקת במקרה שבו האם הקנתה את הזכות למזונות עבור זו, הבת החורגת, אך לא הקנתה את הזכות למזונות עבור הבנות האחרות.
מַאי פַּסְקָא? בַּת אִשְׁתּוֹ, דַּהֲוַאי בִּשְׁעַת קִנְיָן – מַהֲנֵי לַהּ קִנְיָן; בִּתּוֹ, דְּלָא הֲוַאי בִּשְׁעַת קִנְיָן – לָא מַהֲנֵי לָהּ קִנְיַן.
הגמרא שואלת: מהו הטעם לפסיקתו של התנא לרשום את ההלכה במקרה שבו האם קנתה את הזכות לזו אך לא לזו? הגמרא מסבירה: לגבי בת אשתו מנישואיה הקודמים, שהייתה בחיים בשעת מעשה הקניין, כלומר, כאשר נתן לאם את כתובתה, מעשה הקניין מועיל לגביה. לגבי בתו שלו מאם זו, שלא הייתה בחיים בשעת מעשה הקניין, מעשה הקניין אינו מועיל לגביה.
מִי לָא עָסְקִינַן דַּהֲווֹ תַּרְוַיְיהוּ בִּשְׁעַת קִנְיָן – וְהֵיכִי דָּמֵי, דְּגָרְשַׁהּ וְאַהְדְּרַהּ?!
הגמרא מעלה קושיה: וכי אין אנו עוסקים כאן אפילו במקרה ששתיהן היו בחיים בשעת מעשה הקניין? ומהן הנסיבות? מדובר במקרה שבו לאחר שנישאה לו וילדה לו בת, הוא גירש אותה ולאחר מכן החזיר אותה ונשא אותה שוב, ובאותה שעה נעשה מעשה קניין כדי לאשר את התנאי בנוגע למזונות. מאחר שבתּו שלו הייתה בחיים בשעת הקניין, מדוע אין מעשה הקניין מועיל למזונות בתו שלו כפי שהוא מועיל למזונות בתה החורגת?
אֶלָּא בִּתּוֹ – דְּבִתְנַאי בֵּית דִּין קָאָכְלָה, לָא מַהֲנֵי לַהּ קִנְיַן; בַּת אִשְׁתּוֹ – דְּלָאו בִּתְנַאי בֵּית דִּין קָאָכְלָה, מַהֲנֵי לַהּ קִנְיָן.
אלא, ההבדל ביניהן הוא כך: באשר לבתו שלו, שאוכלת, כלומר ניזונת, מנכסיו מכוח תקנת בית הדין, שכן זכותה של הבת למזונות מנכסי אביה היא חלק בלתי נפרד מכתובת אמה, מעשה הקניין שנעשה אינו מועיל לה, מפני שזכאותה נובעת ממקור אחר, תקנת בית הדין. באשר לבת אשתו, שאוכלת מנכסיו לא מכוח תקנת בית הדין, שכן זכאותה מבוססת על התנאי המפורש שנעשה בין הבעל לאישה, מעשה הקניין מועיל לה ומאפשר לה לגבות את מזונותיה אפילו מנכסים משועבדים שנמכרו לצד שלישי.
וְכִי מִיגְרָע גָּרְעָה?! אֶלָּא בִּתּוֹ – כֵּיוָן דְּבִתְנַאי בֵּית דִּין קָאָכְלָה, אֵימַר צְרָרֵי אַתְפְּסַהּ.
הגמרא מקשה על הסבר זה: וכי האם זכות שמבוססת על שני מקורות, גם על תנאי בית דין וגם על מעשה קניין, פחותה מזכות שמבוססת על מעשה קניין בלבד? מעשה הקניין נוסף על תנאי בית הדין, וצריך להיות תקף גם עבורה. אלא, זה ההבדל ביניהן: לגבי בתו שלו, מאחר שבתּו ניזונת מנכסיו מכוח תנאי בית דין, אמור שאולי הוא כבר נתן לה כסף בחייו למזונותיה. מאחר שיש ספק, היא אינה יכולה לגבות את מזונותיה מנכסים משועבדים, אפילו אם נעשה מעשה קניין כדי לאשר את התנאי. לגבי בת החורגת, אין חשש שאולי כבר נתן לה את הכסף בעודו בחיים. לכן, אם נעשה מעשה קניין, היא יכולה לגבות את מזונותיה אפילו מנכסים משועבדים שנמכרו לאחר.
תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי נָתָן: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁקָּדַם מִקָּחוֹ שֶׁל שֵׁנִי לְשִׁבְחוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן;
הגמרא ממשיכה את דיונה בנוגע לגבייה מנכס משועבד שנמכר לצד שלישי: בוא ושמע מה שרבי נתן אמר: מתי אנו אומרים שאם אדם גזל שדה ומכרה, והקונה עיבד את הקרקע והשביח אותה, ולאחר מכן הבעלים המקורי שממנו נגזלה השדה השיב לעצמו את הנכס, הקונה יכול לגבות את עליית ערך השדה שנגרמה כתוצאה מהשבחותיו רק מנכסים שלא נמכרו המצויים ברשות הגזלן, אך לא מנכס משועבד שנמכר לצד אחר? דבר זה נאמר כאשר קנייתו של הקונה השני, כלומר, הצד שרכש את הנכס שהיה שייך כדין לגזלן, קדמה להשבחות שנעשו על ידי הראשון לנכס הגזול שרכש מן הגזלן.
אֲבָל קָדַם שִׁבְחוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן לְמִקָּחוֹ שֶׁל שֵׁנִי – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים. אַלְמָא מִשּׁוּם דְּלָא קָדֵים הוּא!
אבל אם ההשבחות שנעשו על ידי הראשון קונה קדמו לרכישתו של השני קונה, אז הוא יכול לגבות את העלייה בערך השדה הנובעת מהשבחותיו אפילו מנכסים משועבדים שנמכרו לקונה השני. לכאורה, הוא אינו יכול לגבות את העלייה בערך מנכסים משועבדים מפני שההשבחות לא קדמו למכירת השדה האחר, ולא מפני שהעלייה בערך אינה בסכום קצוב או כתובה בשטר.
תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: אֵין מוֹצִיאִין לַאֲכִילַת פֵּירוֹת, וְלִשְׁבַח קַרְקָעוֹת, וְלִמְזוֹן אִשָּׁה וְהַבָּנוֹת – מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם; לְפִי שֶׁאֵין כְּתוּבִין.
הגמרא משיבה: אין להביא ראיה לכאן או לכאן מן הברייתא הזאת, שכן הסוגיה היא נושא למחלוקת בין תנאים, כפי שנלמד בברייתא אחרת: בית הדין אינו גובה תשלום מנכסים משועבדים שנמכרו לצד שלישי בעבור אכילת פירות או בעבור השבח של הקרקע או בעבור מזונות אשתו ובנותיו של אדם. הטעם לכך שאין גובים חובות אלה מנכסים משועבדים הוא מפני תיקון העולם, משום שכל ההתחייבויות הללו אינן כתובות בשום שטר. אם הקונים יהיו בסיכון לאבד את הקרקע שקנו כדי לשלם את חובות המוכר שלא נכתבו, לא תהיה להם דרך להגן על עצמם, ואיש לא יקנה קרקע.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְכִי מָה תִּיקּוּן הָעוֹלָם יֵשׁ בָּזוֹ? וַהֲלֹא אֵין קְצוּבִין!
הברייתא ממשיכה: רבי יוסי אמר: ואיזה תיקון העולם יש בזה, בקביעה שהסיבה שהקרקע אינה נגבית היא רק משום שהחוב לא נכתב? והלא הסיבה האמיתית שאין גובים חיובים אלה מנכסים משועבדים היא שאין הם בסכום קבוע? איש לא יהיה מוכן לקנות קרקע אם הקרקע תהיה משועבדת לחוב בלתי מוגבל. ברור בברייתא זו שהקריטריונים לגבייה מנכסים משועבדים שנמכרו לצד שלישי נתונים למחלוקת תנאית.
וְהַמּוֹצֵא מְצִיאָה לֹא יִשָּׁבַע. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: ״שְׁנֵי כִּיסִין קְשׁוּרִין מָצָאתָ לִי״; וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא מָצָאתִי אֶלָּא אֶחָד״ – נִשְׁבָּע. ״שְׁנֵי שְׁוָורִים קְשׁוּרִין מָצָאתָ לִי״; וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא הָיָה אֶלָּא אֶחָד״ – אֵינוֹ נִשְׁבָּע.
§ המשנה מלמדת: וכן התקינו עוד כי המוצא אבדה ומחזיר אותה לבעליה כדין אינו חייב להישבע שלא השאיר לעצמו חלק מן האבדה. תקנה זו תוקנה גם היא מפני תיקון העולם. רבי יצחק אומר: אם בעל האבדה טוען כנגד המוצא ואומר: מצאת שני כיסי מעות קשורים יחד השייכים לי, והלה אומר: מצאתי רק אחד, הרי המוצא נשבע, כדין כל המודה במקצת הטענה. ואם הבעלים טוען: מצאת שני שוורים קשורים יחד השייכים לי, והלה אומר: היה רק אחד, המוצא אינו חייב להישבע.
מַאי טַעְמָא? שְׁווֹרִין מִנַּתְחִי מֵהֲדָדֵי, כִּיסִין לָא מִנַּתְחִי מֵהֲדָדֵי.
הגמרא מסבירה: מה הטעם להבדל בין שני המקרים? משום ששוורים נפרדים זה מזה. לפיכך, ייתכן שכאשר השוורים אבדו, היו שניים שהיו קשורים יחד, אך לאחר מכן הם נפרדו והמוצא מצא רק אחד. לעומת זאת, כיסים אינם נפרדים זה מזה. מאחר שהמוצא מודה שמצא אחד מהם, מסתבר שהוא למעשה מצא את שניהם.
״שְׁנֵי שְׁווֹרִין קְשׁוּרִין מָצָאתָ״; וְהַלָּה אוֹמֵר: ״מָצָאתִי וְהֶחְזַרְתִּי לָךְ אֶחָד מֵהֶן״ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע.
רבי יצחק אומר גם: אם בעל האבדה אומר למוצא: מצאת שני שוורים קשורים, והאחר אומר: מצאתי שני שוורים, אבל אני כבר החזרתי לך אחד מהם, אז המוצא נשבע.
וְרַבִּי יִצְחָק – לֵית לֵיהּ ״הַמּוֹצֵא מְצִיאָה לָא יִשָּׁבַע – מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם״?!
ניתן להעלות שאלה כנגד פסיקות אלו של רבי יצחק: וכי רבי יצחק אינו מקבל את ההלכה שנאמרה במשנה, שמי שמוצא אבדה אינו נדרש להישבע, שכן זו תקנה שתוקנה מפני תיקון העולם?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria