יְתוֹמִין שֶׁאָמְרוּ – גְּדוֹלִים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר קְטַנִּים; בֵּין לִשְׁבוּעָה בֵּין לְזִיבּוּרִית.
באשר ליתומים שעליהם דיברו החכמים, הביטוי מתייחס לבגירים, ואין צריך לומר שהוא מתייחס גם לקטינים, בין לעניין ההלכה שחוב נגבה מנכסי יתומים רק בשבועה, ובין לעניין ההלכה שחוב נגבה מנכסי יתומים רק מקרקע זיבורית.
אֵין נִפְרָעִין מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ בְּנֵי חוֹרִין. בָּעֵי רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: בְּמַתָּנָה הֵיאַךְ?
§ המשנה מלמדת: גביית חוב או חיוב אחר אינה נגבית מנכסים משועבדים שנמכרו לצד שלישי כאשר לחייב עדיין יש נכסים שלא נמכרו, אפילו כאשר נכסים שלא נמכרו אלה הם קרקע באיכות ירודה. רב אחאדבוי בר אמי העלה דילמה: מהי ההלכהלגבי נכסים משועבדים שהחייב נתן לאדם אחר כמתנה? האם זו ההלכה שהחוב אינו נגבה מנכסים משועבדים שניתנו במתנה לצד שלישי כאשר לחייב עדיין יש נכסים?
תַּקַּנְתָּא הוּא דַּעֲבוּד רַבָּנַן – מִשּׁוּם פְּסֵידָא דְלָקוֹחוֹת, אֲבָל מַתָּנָה, דְּלֵיכָּא פְּסֵידָא דְלָקוֹחוֹת – לָא; אוֹ דִלְמָא מַתָּנָה נָמֵי, אִי לָאו דְּאִית לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ – לָא יָהֵיב לֵיהּ מַתָּנָה, וְהִלְכָּךְ כִּי פְּסֵידָא דְלָקוֹחוֹת דָּמֵי?
הגמרא מציגה את שני הצדדים לדילמה זו: האם ההלכה היא שאין גובים מנכסים משועבדים שנמכרו תקנה שתיקנו חכמים משום הפסד הלקוחות, שהיו מפסידים את הכסף ששילמו עבור הנכס? אבל במקרה של מתנה, שאין בה עניין של הפסד ללקוחות, כלומר למקבלים, שכן המקבלים לא שילמו דבר עבור הנכס, ההלכה אינה חלה. או שמא ההלכה חלה גם על מתנה, שכן אלמלא איזו טובה שהנותן מפיק מן המקבל, לא היה נותן לו את המתנה. ולכן הפסד זה למקבל נחשב להיות כמו הפסד הלקוחות ואין גובים את החוב ממקבל המתנה כאשר עדיין יש לחייב נכסים ברשותו.
אֲמַר לֵיהּ מָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְרַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע, שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: ״תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי, ושְׁלֹשׁ מֵאוֹת לִפְלוֹנִי, וְאַרְבַּע מֵאוֹת לִפְלוֹנִי״ – אֵין אוֹמְרִים: כׇּל הַקּוֹדֵם בִּשְׁטָר זָכָה; לְפִיכָךְ, יָצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב – גּוֹבֶה מִכּוּלָּן.
מר קשישא, בנו של רב חסדא, אמר לרב אשי: בוא ושמע מה שנשנה בברייתא (תוספתא, בבא בתרא ט:ו): אם אדם על ערש דווי אמר: תנו מאתיים דינר לפלוני, ושלוש מאות לפלוני, וארבע מאות לפלוני, במקרה זה אין אומרים שכל מי שמופיע ראשון בשטר זוכה בכספו תחילה. לפיכך, אם יצא שטר חוב כנגד מי שנתן את המתנות, ומתברר שהכסף שניתן היה משועבד לנושה, אזי הנושה גובה מכולם.
אֲבָל אִם אָמַר: ״תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי, וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי, וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי״ – אוֹמְרִים: כׇּל הַקּוֹדֵם בִּשְׁטָר זָכָה. לְפִיכָךְ, יָצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב – גּוֹבֶה מִן הָאַחֲרוֹן. אֵין לוֹ – גּוֹבֶה מִשֶּׁלְּפָנָיו. אֵין לוֹ – גּוֹבֶה מִשֶּׁלִּפְנֵי פָנָיו.
אבל אם האדם על ערש דווי אמר: תנו מאתיים דינר לפלוני, ואחריו לפלוני, ואחריו לפלוני, אזי אומרים: כל מי שמופיע ראשון בשטר זוכה בכספו תחילה. לפיכך, אם יצא נגדו שטר חוב, בעל החוב גובה תחילה מן האחרון שבמקבלים. אם אין לו די כדי לפרוע את החוב, גובה מן הקודם לו. אם אין לו די כדי לפרוע את החוב, גובה מן האדם הרשום לפני הקודם לו.
וְאַף עַל גַּב דְּקַמָּא בֵּינוֹנִית וּבָתְרָא זִיבּוּרִית – מִזִּיבּוּרִית גָּבֵי, מִבֵּינוֹנִית לָא גָּבֵי. שְׁמַע מִינַּהּ, בְּמַתָּנָה נָמֵי עֲבוּד רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא.
הגמרא מסיקה: וזהו ההלכהאפילו אם הנכס שניתן לראשון הוא קרקע בינונית, והנכס שניתן לאחרון הוא קרקע זיבורית. אף על פי שבעל חוב זכאי לגבות את חובו מקרקע בינונית, בעל החוב במקרה זה גובה מקרקע זיבורית, שכן הוא גובה מן האדם האחרון שקיבל את מתנתו, ואינו גובה מן הקרקע הבינונית שניתנה למקבל הראשון. הסק מכאן מן הברייתא כי חכמים תיקנו גם תקנה זו במקרה של מתנה, וכי פירעון חוב אינו נגבה מנכסים משועבדים שניתנו במתנה לצד שלישי כאשר עדיין יש לחייב נכסים שלא נמכרו או לא ניתנו במתנה. הטעם הוא שהמתנה השנייה נחשבת לנכס שלא נמכר ביחס למתנה הראשונה, משום שכאשר ניתנה המתנה הראשונה, המתנה השנייה עדיין הייתה ברשות הנותן.
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּבַעַל חוֹב. וְהָא ״תְּנוּ״ קָאָמַר! ״תְּנוּ״ בְּחוֹבִי.
הגמרא דוחה הוכחה זו: במה אנו עוסקים כאן? אין אנו עוסקים כאן באדם הנוטה למות המחלק מתנות ממון, אלא בבעל חוב המחלק את כספו בין נושיו השונים. הגמרא מעלה קושיה: אבל האם לא אמר האדם הנוטה למות: תנו את הכסף לפלוני, לשון המורה שהוא מעניק מתנה? הגמרא משיבה שכוונת הדברים היא: תנו את הכסף הזה כתשלום לחובי.
וְלִיחְזֵי שְׁטָרָא דְּמַאן קָדֵים! דְּלֵיכָּא שְׁטָרָא. וְהָא ״כׇּל הַקּוֹדֵם בִּשְׁטָר״ קָאָמַר! בִּשְׁטָר פְּקַדְתָּא.
הגמרא שואלת: אם כן, מדוע גביית החובות צריכה להיות תלויה בלשון הוראותיו של החייב? אלא נראה של מי שטר החוב נכתב תחילה, שכן הוא גובה ראשון. הגמרא משיבה: אנו עוסקים במקרה שאין בו שטר חוב, כגון שהנושים איבדו את שטרותיהם. הגמרא מקשה: והרי לא נאמר בברייתא: כל מי שמופיע ראשון בשטר? מכאן שיש אכן שטר. הגמרא משיבה: הכוונה כאן אינה לשטרי החוב אלא לשטר הצוואה שנערך על ידי האדם בשעת מיתתו.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אֲפִילּוּ מַתָּנָה נָמֵי. וְלָא קַשְׁיָא – מַאי ״גּוֹבֶה מִן הָאַחֲרוֹן״? אֵין נִפְסָד אֶלָּא אַחֲרוֹן.
ואם תרצה, אמור: הברייתא מתייחסת גם למקרה של מתנה, ואפילו אם תקנת המשנה אינה חלה על נכס משועבד שניתן במתנה, ההלכה שהנושה גובה מן המקבל האחרון אינה קשה, שכן מה משמעות המילים: הוא גובה מן האחרון שקיבל? פירוש הדבר הוא שרק האחרון בלבד הוא שבאמת מפסיד, שכן הנושה יכול לגבות מקרקע בינונית בכל מקום שהיא, אפילו אם היא מצויה ברשות המקבל הראשון. אך לאחר שהנושה גובה את המגיע לו, מקבלי המתנות מחלקים את הנכסים הנותרים בהתאם לסדר שנקבע בצוואת הנותן. לפיכך, תמיד יהיה זה המקבל האחרון שמפסיד ולא איש אחר.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּשָׁווּ כּוּלְּהוּ לַהֲדָדֵי.
ואם תרצה, אמור: הברייתא מתייחסת למקרה שבו כל הנכסים הם באיכות שווה. אין סיבה לגבות דווקא מן המקבל הראשון משום שיש לו קרקע באיכות בינונית, בניגוד למקבל האחרון שאין לו. במקרה כזה, החוב נגבה תחילה מן המקבל האחרון. לפיכך, אין מכאן ראיה שתקנת המשנה חלה אפילו על נכס משועבד שניתן במתנה.
אֵין מוֹצִיאִין לַאֲכִילַת פֵּירוֹת. מַאי טַעְמָא? אָמַר עוּלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לְפִי שֶׁאֵין כְּתוּבִין.
§ המשנה מלמדת: בית הדין אינו גובה מנכסים משועבדים שנמכרו לצד שלישי בעבור אכילת פירות. אם אדם גזל שדה ומכר אותה, והקונה עיבד את הקרקע, השביח אותה, וגידל פירות עליה, ולאחר מכן בא הבעלים ונטל בחזרה את שדהו יחד עם הפירות, אין הקונה יכול לגבות את שווי הפירות מנכסים שהגזלן מכר לאדם אחר. הגמרא שואלת: מה הטעם לכך? עולא אומר שריש לקיש אומר: זהו מפני שהפירות אינם כתובים בשטר המכר. חיובו של מוכר לשפות את הקונה אם השדה שמכר לו ניטלת ממנו על ידי בעלים קודמים או בעל חוב תלוי בחיוב הרשום בשטר המכר. לפיכך חיוב השיפוי שלו לגבי הפירות נחשב כהלוואה בעל פה, שאינה דבר המפורסם לרבים, ומי שרכשו לאחר מכן קרקע מן הגזלן אינם חייבים לשלם חוב שנוצר בהלוואה בעל פה, שכן לא הייתה להם דרך לדעת עליו בשעת קנייתם.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְעוּלָּא: וְהָא מְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת, דִּכְמַאן דִּכְתִיבִי דָּמוּ, וְקָתָנֵי: אֵין מוֹצִיאִין!
רבי אבא אמר לעולא: אבל האם אין מזונותיהן של אשתו ובנותיו של אדם נחשבים כאילו נכתבו, שהרי אף אם אינם נרשמים במפורש בכתובה, זהו אחד מן התנאים הקבועים של כתובה שבית הדין מטיל? ידוע שאדם חייב לפרנס את אשתו ואת בנותיו, ואף על פי כן המשנה מלמדת: תשלום מזונות אשתו ובנותיו של אדם אינו יכול להיגבות מן הנכסים המשועבדים של הבעל.
אֲמַר לֵיהּ: הָתָם, מֵעִיקָּרָא הָכִי אִתַּקּוּן – כְּתוּבִין הֵן אֵצֶל בְּנֵי חוֹרִין, וְאֵין כְּתוּבִין הֵן אֵצֶל מְשׁוּעְבָּדִין.
אולא אמר לו: הרי, בנוגע למזונות אשתו ובנותיו של אדם, החכמים תיקנו זאת כך מלכתחילה: הדבר נחשב כאילו הוא כתוב לגבי נכסים שלא נמכרו שעדיין מצויים ברשות האיש, כדי שניתן יהיה לגבות מהם מזונות, אך אין הוא נחשב כאילו הוא כתוב לגבי נכסים משועבדים שנמכרו לצד אחר.
וְכֵן אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְפִי שֶׁאֵין כְּתוּבִין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַב אַסִּי: וְהָא מְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת, דִּכְמַאן דִּכְתִיבִי דָּמוּ, וְקָתָנֵי: אֵין מוֹצִיאִין! אֲמַר לֵיהּ: מֵעִיקָּרָא הָכִי אִתַּקּוּן – כְּתוּבִין הֵן אֵצֶל בְּנֵי חוֹרִין, וְאֵין כְּתוּבִין הֵן אֵצֶל מְשׁוּעְבָּדִין.
וכך גם, רבי אסי אומר כי רבי יוחנן אומר בנוגע למשנה: מדוע אין ניתן לגבות את התשלום עבור אכילת פירות מנכס שהגזלן מכר לאדם אחר? מפני שהפירות אינם כתובים בשטר המכר של הקונה. אמר רבי זירא לרב אסי: והרי מזונותיהן של אשתו ובנותיו של אדם נחשבים כאילו נכתבו בכתובה, ואף על פי כן המשנה מלמדת: את התשלום עבור מזונות אשתו ובנותיו של אדם אין לגבות מן הנכסים המשועבדים של הבעל? אמר לו רב אסי: חכמים תיקנו זאת כך מלכתחילה: מזונות נחשבים כאילו נכתבו לעניין נכסים שאינם מכורים ועדיין מצויים ברשות האיש, כדי שניתן יהיה לגבות מהם מזונות, אך אין הם נחשבים כאילו נכתבו לעניין נכסים משועבדים שנמכרו לצד אחר. בכך מסתיים הדיון בטעם אחד להלכה שבמשנה.
רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין קְצוּבִין.
רבי חנינא אומר שהסיבה לכך שלא ניתן לגבות תשלום עבור אכילת היבול מנכס שהגזלן מכר לאדם אחר היא שונה: מפני שהיבול אינו בסכום קבוע, כלומר, לא ניתן היה לדעת מראש כמה יבול יצמח בשדה או מה יהיה ערכו. חכמים תיקנו שכל חיוב שאינו בסכום קבוע אינו ניתן לגבייה מנכס שנמכר לאדם אחר, משום שקונה הנכס המשועבד אינו יכול להעריך את הסיכון שהוא נוטל על עצמו, שמא יבוא אדם אחר לגבות פיצוי מאותו נכס על הפסד שנגרם לו.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְרַבִּי חֲנִינָא – קְצוּבִין וּכְתוּבִין בָּעֵי,
הועלתה דילמה לפני החכמים: לפי דעתו של רבי חנינא, כדי לגבות מנכסים משועבדים, האם נדרש שהחיוב יהיה גם קצוב וגם כתוב? אם כן, הדבר יצביע על כך שרבי חנינא מוסיף דרישה נוספת על זו של רבי יוחנן.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria