Drashot AI Logo
וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר: ״כִּוֵּון מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד, וָמֵת – לֹא קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו״ – מִשּׁוּם דְּלָא עֲבַד אִיסּוּרָא, הָכָא מַאי? לְדִידֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן – וְהָא לֵיתֵיהּ; אוֹ דִילְמָא לְמָמוֹנֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן – וְהָא אִיתֵיהּ?
ואם תאמר שיש השוואה אחרת: ההלכה היא שאף שיש סוגי מלאכה שמותר לאדם לעשות בימי חול המועד של פסח וסוכות, אין הוא רשאי לקבוע במתכוון את המלאכה שתיעשה בזמנים הללו. מי שעושה כן נקנס ועליו לוותר על הרווחים מאותה מלאכה. ההלכה היא שאם אדם תכנן לעשות את מלאכתו בימי חול המועד של החג, ומת, אזי אין קונסים את בנו אחריו, משום שהבן לא עשה מעשה אסור. כאן, מהי ההלכה? האם חכמים קנסו רק אותו, והוא איננו עוד בין החיים, או שמא חכמים קנסו את ממונו, באומרם שעליו להפסידו, וממונו עדיין קיים?
אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּוצָה בַּשְּׁבִיעִית, תִּזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. נִטַּיְּיבָה אוֹ נִדַּיְּירָה – לֹא תִּזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית.
רבי אסי אמר לו: אתה כבר למדת במשנה (שביעית ד:ב): שדה שקוציה הוסרו בשביעית מותר לזורעה לאחר מוצאי שביעית, שכן הסרת קוצים אינה מלאכה גמורה האוסרת את תבואת השדה. ונשנה בברייתא (תוספתא, שביעית ג:ו): אם הושבח בזבל, או אם יושבה בעדרו של הבעלים כדי לזבל את השדה בצואתם, אסור לזורעה לאחר מוצאי שביעית, שכן חכמים קנסו כדי למנוע מאדם ליהנות ממלאכה אסורה.
וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, נָקְטִינַן: הֱטִיבָהּ וָמֵת – בְּנוֹ זוֹרְעָהּ. אַלְמָא לְדִידֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן, לִבְרֵיהּ לָא קְנַסוּ רַבָּנַן.
ורבי יוסי, בנו של רבי חנינא, אומר: יש בידינו מסורת שאם אדם השביח את שדהו בדרך אסורה, ואחר כך מת, בנו רשאי לזרוע אותה. לכאורה, יש להסיק שהעיקרון הכללי בנוגע לקנסות הוא שהחכמים הטילו את הקנס על מי שעבר את העבירה עצמו, אך החכמים לא קנסו את בנו.
אָמַר אַבָּיֵי, נָקְטִינַן: טִימֵּא טְהָרוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ, וָמֵת – לָא קְנַסוּ רַבָּנַן בְּנוֹ אַחֲרָיו. מַאי טַעְמָא? הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, וּקְנָסָא דְּרַבָּנַן הִיא – לְדִידֵיהּ קַנְסוּהוּ רַבָּנַן, לִבְרֵיהּ לָא קָא קְנַסוּ רַבָּנַן.
אביי אמר: יש לנו מסורת שאם אדם טימא את החפצים הטהורים מבחינה פולחנית של חברו, ובכך התחייב לשלם על הנזק שגרם, ומת לפני ששילם, החכמים לא קנסו את בנו אחריו לשלם על הנזק. מה הטעם לכך? נזק שאינו ניכר, כלומר, שאינו כרוך בשינוי פיזי כלשהו בסחורה הנראה לעין, אינו נחשב נזק על פי דין תורה; אלא שמאחר שהצד האחר אכן סבל הפסד, יש כאן קנס של החכמים. החכמים החילו את הקנס רק על מי שגרם את הנזק בעצמו, אבל החכמים לא החילו את הקנס על בנו.
אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ: תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ – יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ שֵׁנִי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: פְּעָמִים יָצָא, וּפְעָמִים לֹא יָצָא. כֵּיצַד? אָמַר: ״פְּלוֹנִי עַבְדִּי מְכַרְתִּיהוּ לִפְלוֹנִי אַנְטוֹכִי״ – לֹא יָצָא. ״לְאַנְטוֹכִי שֶׁבְּאַנְטוֹכְיָא״ – יָצָא.
§ המשנה לימדה שאם אדם מוכר את עבדו לגוי או ליהודי מחוץ לארץ ישראל, אז העבד משתחרר. החכמים לימדו (תוספתא, עבודה זרה 3:18): לגבי מי שמוכר את עבדו ליהודי מחוץ לארץ ישראל, העבד משתחרר, אך אף על פי כן זקוק לגט שחרור מאדונו השני. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לפעמים הוא משתחרר ולפעמים אינו משתחרר. כיצד? אם האדון אמר: פלוני עבדי, מכרתי אותו לפלוני מאנטיוכיה, אז אינו משתחרר, מפני שאפשר שהוא מתאר את הקונה כך משום שנולד באנטיוכיה, וכעת הוא גר בארץ ישראל. אולם אם אמר: מכרתי אותו לפלוני מאנטיוכיה שנמצא באנטיוכיה, אז הוא משתחרר, שכן דבריו מבהירים שהוא מוכר את עבדו למי שגר מחוץ לארץ ישראל.
וְהָא תַּנְיָא: ״מְכַרְתִּיהוּ לְאַנְטוֹכִי״ – יָצָא, ״לְאַנְטוֹכִי הַשָּׁרוּי בְּלוֹד״ – לֹא יָצָא!
הגמרא מקשה: אבל האם לא שנינו באותה ברייתא: אם אמר: מכרתי אותו לפלוני מאנטיוכיה, אזי העבד משתחרר, אבל אם אמר: מכרתי אותו לפלוני מאנטיוכיה הדר בלוד, עיר בארץ ישראל, אזי העבד אינו משתחרר. מכאן שאם הוא אומר שמכר את העבד לפלוני מאנטיוכיה, בלא תוספת, העבד משתחרר; אין זה בהתאם לדבריו של רבן שמעון בן גמליאל.
לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאִית לֵיהּ בֵּיתָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָא דְּאִית לֵיהּ אוּשְׁפִּיזָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
הגמרא משיבה: אין קושי. מקרה זה, כאשר הוא אינו משוחרר, מתייחס למצב שבו לקונה מאנטיוכיה יש בית בארץ ישראל, וייתכן שהוא קנה את העבד כדי שישמש בביתו בארץ ישראל. אותו מקרה, שבו העבד משתחרר, מתייחס למצב שבו יש לו רק אכסניה [אושפיזא] שבה הוא שוהה בארץ ישראל, והבית היחיד השייך לקונה הוא מחוץ לארץ ישראל.
בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: בֶּן בָּבֶל שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, וְדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר, מַהוּ?
רבי ירמיה מעלה דילמה: אם היה תושב בבל שנשא אישה בארץ ישראל, והיא הכניסה לו לנישואין עבדים ושפחות, והוא מתכוון לחזור לבבל, מהי ההלכה? האם נישואיה לו דומים למכירת העבדים לבעלה? מאחר שהוא מתכנן להוציאם מארץ ישראל, האם ישתחררו?
תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמָּהּ, תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמּוֹ.
תועלה הדילמה לפי מי שאמר: הדין עמה, שבמקרה של גירושין העבדים נשארים ברשותה, ובעלה אינו יכול לשלם לה עבורם כדי להחזיק בהם; ותועלה הדילמה לפי מי שאמר: הדין עמו, והוא רשאי לשלם לה ולהותיר את העבדים ברשותו.
תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמָּהּ – כֵּיוָן דְּהַדִּין עִמָּהּ, כְּדִידֵהּ דָּמוּ; אוֹ דִילְמָא, כֵּיוָן דִּמְשַׁעְבְּדִי לֵיהּ לְפֵירָא, כְּדִידֵיהּ דָּמוּ?
הגמרא מסבירה: תועלה הדילמה לפי מי שאומר כי הדין עמה, ומאחר שהדין עמה, העבדים נחשבים אפוא כשלה. אין זה נחשב כאילו מכרה אותם, וממילא אינם משתחררים; או שמא מאחר שהם משועבדים לבעל כדי שיקבל את הרווחים ממלאכת העבדים, שכן הרווחים ממלאכתם שייכים לבעל כמו ההכנסה מנכסים אחרים שאישה מכניסה לנישואין, העבדים נחשבים כשלו, והרי זה כאילו קנה את עבדיה.
וְתִיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמּוֹ – כֵּיוָן דְּהַדִּין עִמּוֹ, כְּדִידֵיהּ דָּמוּ; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא קָנֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ – כְּדִידֵהּ דָּמוּ? תֵּיקוּ.
וְתִבָּעֵי הַדִּילֶמָה לְפִי מִי שֶׁאוֹמֵר: הַדִּין עִמּוֹ, וְמֵאַחַר שֶׁהַדִּין עִמּוֹ, הָעֲבָדִים נֶחְשָׁבִים לְפִיכָךְ כְּשֶׁלּוֹ, וְיֵשׁ לְשַׁחְרְרָם; אוֹ שֶׁמָּא מֵאַחַר שֶׁהַבַּעַל לֹא קָנָה אֶת הָעֶבֶד עַצְמוֹ, אֶלָּא רַק אֶת זְכוּיוֹת הָעֲבוֹדָה שֶׁלּוֹ, הָעֲבָדִים נֶחְשָׁבִים כְּשֶׁלָּהּ. לֹא נִמְצְאָה תְּשׁוּבָה, וְהַגְּמָרָא מְסַיֶּמֶת שֶׁהַדִּילֶמָה תַּעֲמוֹד בְּלִי הַכְרָעָה.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, שָׁנָה לִי רַבִּי יוֹחָנָן: עֶבֶד שֶׁיָּצָא אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא, וּמְכָרוֹ שָׁם רַבּוֹ – יָצָא לְחֵירוּת. וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: אִיבֵּד אֶת זְכוּתוֹ!
רבי אבהו אומר: רבי יוחנן לימדני: אם היה עבד שהלך מרצונו אחר אדונו לסוריה, הנחשבת מחוץ לארץ ישראל לעניין מכירת עבדים, ואדונו מכר אותו שם, הרי העבד משתחרר. הגמרא מקשה: והרי רבי חייא לימד: אם עבד יצא מארץ ישראל מרצונו, הוא איבד את זכותו להשתחרר אם לאחר מכן הוא נמכר מחוץ לארץ ישראל?
לָא קַשְׁיָא, כָּאן שֶׁדַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר, כָּאן שֶׁאֵין דַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר.
הגמרא משיבה: אין קושי. כאן, במקום שהוא משתחרר, מדובר במקרה שכוונת אדונו בעת נסיעתו לסוריה הייתה לחזור, והעבד הלך אחריו על סמך הנחה זו. לכן, כאשר האדון מכר את העבד בסוריה, הרי זה כאילו מכרו מארץ ישראל לחוץ לארץ. שם, במקום שאינו משתחרר, מדובר במקרה שאין אדונו מתכוון לחזור, והעבד הלך אחריו על סמך הנחה זו. מאחר שהעבד יצא מרצונו מארץ ישראל לצמיתות, איבד את זכותו להשתחרר אם לאחר מכן הוא נמכר מחוץ לארץ.
וְהָתַנְיָא: יוֹצֵא הָעֶבֶד אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא – ״יוֹצֵא״?! לָא סַגִּי דְּלָא נָפֵיק?! וְהָתְנַן: וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין!
והגמרא מציינת שהבחנה זו נשנית בברייתא (תוספתא, עבודה זרה ג:יח): העבד הולך אחר רבו לסוריה. הגמרא שואלת: האם הוא חייב ללכת אחריו? וכי אין זה אפשרי שלא ילך אחר רבו? והרי למדנו במשנה (כתובות קי ע"ב): הכול מעלין לארץ ישראל, כלומר, אישה או עבד יכולים לומר שהם מבקשים לעלות, והם רשאים לעשות כן אף בניגוד לרצון בעליהם או אדוניהם; אבל הכול אין מוציאין, כלומר, אין אדם יכול לכפות על עבדו לצאת עמו מארץ ישראל.
אֶלָּא יָצָא הָעֶבֶד אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא, וּמְכָרוֹ רַבּוֹ שָׁם; אִם דַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר – כּוֹפִין אוֹתוֹ, וְאִם אֵין דַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר – אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ.
אלא, יש להבין את הברייתא כעוסקת בדיעבד: אם עבד הלך מרצונו אחר אדונו לסוריה, ואדונו מכר אותו שם, אזי אם כוונת אדונו כאשר נסע לסוריה הייתה לחזור לארץ ישראל, אז כופים אותו לשחרר את העבד; אבל אם אדונו לא התכוון לחזור לארץ ישראל, והעבד יצא עמו מרצונו, אז אין כופים אותו לשחרר את העבד, שכן העבד איבד את זכותו להשתחרר אם לאחר מכן הוא נמכר מחוץ לארץ ישראל.
אָמַר רַב עָנָן, שְׁמַעִית מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל תַּרְתֵּי: חֲדָא – הָךְ; וְאִידָּךְ – דְּאִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ; רַב אָמַר: מְכוּרָה, וְיוֹצְאָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵינָהּ מְכוּרָה כׇּל עִיקָּר.
רב ענן אמר: למדתי שתיהלכותממר שמואל. אחת הייתה זוהלכה, שעבד משתחרר לאחר שנמכר למישהו מחוץ לארץ ישראל; וההלכה האחרתשלמדתי היא כפי שנאמר שהייתה מחלוקת בנוגע לסוגיה הבאה: סוגים מסוימים של שדות שנמכרו לפני שנת היובל חוזרים לבעליהם המקוריים בשנת היובל. מהי ההלכה בנוגע למי שמוכר את שדהו בשנת היובל עצמה? רב אומר: היא נמכרת בעיקרון. אולם, היא יוצאת מיד מרשות הקונה, והקונה אינו מקבל החזר על כספו. ושמואל אומר: היא אינה נמכרת כלל.
בַּחֲדָא – הָדְרִי זְבִינֵי, וּבַחֲדָא – לָא הָדְרִי זְבִינֵי; וְלָא יָדַעְנָא הֵי מִינַּיְיהוּ.
רב ענן ממשיך את דבריו בנוגע לשתי ההלכות שלימד אותו מר שמואל: באחת משתי המכירות מוחזר הכסף שהתקבל מן המכירה, ובאחת משתי המכירות אין מוחזר הכסף שהתקבל מן המכירה, והקונה מפסיד את כספו, אך איני יודע באיזה מן המקרים הכסף מוחזר ובאיזה מן המקרים אינו מוחזר.
אָמַר רַב יוֹסֵף: נִיחְזֵי אֲנַן, מִדְּתָנֵי בְּבָרַיְיתָא: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ – יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ שֵׁנִי. שְׁמַע מִינַּהּ קַנְיֵיהּ רַבּוֹ שֵׁנִי, וְלָא הָדְרִי זְבִינֵי; וְכִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָתָם אֵינָהּ מְכוּרָה – וּמָעוֹת חוֹזְרִין.
רב יוסף אמר: הבה נראה אם ניתן לקבוע איזו מקרה כרוך באיזו הלכה. ממה שנשנה בברייתא: מי שמוכר את עבדו ליהודי מחוץ לארץ ישראל, הרי הוא משתחרר, אך אף על פי כן זקוק לגט שחרור מאדונו השני. למד מכאן מן הברייתא שאדונו השני קנה אותו, וכסף המכירה אינו חוזר. במילים אחרות, מן העובדה שיש צורך שהאדון השני ישחרר אותו, ברור שהמכירה חלה. לכן מסתבר שהקונה אינו מקבל החזר על כספי המכירה. ואם כן, כאשר שמואל אמר שם שהשדה אינה מכורה, כוונתו הייתה שהמכירה אינה חלה כלל והכסף חוזר לקונה.

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria