בַּת חוֹרִין אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר חֶצְיוֹ עֶבֶד. יִבָּטֵל? וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תוֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״! אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם – כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָמָיו. וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.
אין זה גם אפשרי עבורו לשאת אישה בת חורין, שכן הוא עדיין חצי עבד. אם תאמר שעליו לשבת בטל ולא לשאת אישה, האם אין זה נכון כי העולם נברא רק לפרייה ורבייה, כפי שנאמר: "לא תוהו בראה; לשבת יצרה" (ישעיהו מה:יח)? אלא, לתיקון העולם רבו כופים אותו לשחררו, והעבד כותב שטר התחייבות המקבל עליו לשלם חצי דמיו לרבו. ובית הלל לבסוף חזרו בהם מדעתם, לפסוק כדברי בית שמאי, שחצי עבד חייב להשתחרר.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְשַׁחְרֵר חֲצִי עַבְדּוֹ, רַבִּי אוֹמֵר: קָנָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קָנָה.
גמרא:החכמים לימדו: לגבי אדון שמשחרר רק חצי מעבדו, רבי יהודה הנשיא אומר: הוא קנה את עצמו, כלומר, המעשה הושלם וחצי מן העבד השתחרר, וחכמים אומרים: הוא לא קנה את עצמו.
אָמַר רַבָּה: מַחְלוֹקֶת בִּשְׁטָר – דְּרַבִּי סָבַר: ״וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חוּפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ״ –
רבא אמר: המחלוקת שלהם נוגעת רק למקרה שבו האדון שחרר אותו בשטר שחרור, כשם שרבי יהודה הנשיא סובר: בהקשר של איש יהודי שבא על שפחה שנועדה לחיות עם עבד עברי, התורה כותבת שלא האיש היהודי ולא השפחה חייבים בעונש מוות, אף שהאיש חייב להביא אשם. אילו האישה הייתה משוחררת, היא הייתה אשת איש רגילה, והם היו חייבים מיתה על מעשה הביאה שלהם. בתיאור האישה באותו מקרה, התורה כותבת: "והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה" (ויקרא יט:כ). זה מתייחס לשתי דרכים לשחרר עבד: פדיון בכסף, בביטוי: "והפדה לא נפדתה", ושחרור באמצעות שטר שחרור, בביטוי: "או חופשה לא ניתן לה".
מַקִּישׁ שְׁטָר לְכֶסֶף, מָה כֶּסֶף – בֵּין כּוּלּוֹ בֵּין חֶצְיוֹ, אַף שְׁטָר נָמֵי – בֵּין כּוּלּוֹ בֵּין חֶצְיוֹ;
הפסוק מצמיד את שחרורו של עבד באמצעות שטר שחרור לשחרורו של עבד באמצעות תשלום כסף, כדי ללמד שכשם שבכסף העבד יכול לשחרר או את כולו או את חציו, שכן אם ישלם חצי מערכו לאדון יהיה פדוי למחצה, כך גם, על ידי קבלת שטר שחרור ניתן לשחרר או את כולו או את חציו.
וְרַבָּנַן גָּמְרִי ״לָהּ״–״לָהּ״ מֵאִשָּׁה – מָה אִשָּׁה חֶצְיָהּ לֹא, אַף עֶבֶד נָמֵי חֶצְיוֹ לֹא; אֲבָל בְּכֶסֶף – דִּבְרֵי הַכֹּל קָנָה, פְּדוּיָה וְאֵינָהּ פְּדוּיָה.
והרבנים לומדים את דעתם, שעבד אינו יכול לקנות חצי מחירותו באמצעות גט שחרור, מן גזירה שווה של המילה "לה [lah]" הכתובה כאן: "או חופשה לא ניתן לה [lah]" (ויקרא יט:כ), והמילה "לה [lah]" הכתובה לגבי אדם המגרש אישה: "וכתב לה [lah] ספר כריתות" (דברים כד:א). כשם שבמקרה של אישה, אין אדם יכול לגרש חצי ממנה בגט, כך גם, במקרה של עבד, אין אדם יכול לשחרר חצי ממנו בגט שחרור. אולם, לגבי עבד שפודה את עצמו על ידי מתן כסף, הכול מסכימים שהעבד קונה חצי מעצמו, ושפחה גם היא תהיה נפדית אך לא נפדית לגמרי.
לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: הֶקֵּישָׁא עֲדִיף, וּמָר סָבַר: גְּזֵרָה שָׁוָה עֲדִיפָא?
הגמרא מציעה: הבה נאמר שהם חולקים בכך: כשם שחכם אחד, רבי יהודה הנשיא, סובר שדרשה מתוך סמיכות עדיפה, ולפיכך הוא לומד את ההלכה של שחרור באמצעות שטר שחרור מן ההלכה האמורה באותו פסוק בנוגע לפדיון בכסף. ואילו חכם אחד, כלומר החכמים, סובר שגזירה שווה עדיפה ולכן הוא לומד את ההלכה של שחרור באמצעות שטר שחרור מן ההלכה של גירושי אישה, שבה הפסוק משתמש במונח מקביל.
לָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא גְּזֵירָה שָׁוָה עֲדִיפָא, וְשָׁאנֵי הָכָא דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְאִשָּׁה שֶׁכֵּן אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּכֶסֶף, תֹּאמַר בְּעֶבֶד שֶׁיּוֹצֵא בְּכֶסֶף.
הגמרא דוחה זאת: לא, הכול מסכימים שבדרך כלל גזירה שווה עדיפה, אך כאן הדבר שונה משום שהגזירה השווה ניתנת להפרכה באמירה הבאה: מה מיוחד באישה הוא שהיא אינה יכולה לצאת מנישואין באמצעות כסף כלל, התאמר שיש להשוות את עניינה לזה של עבד, שיוצא מעבדותו באמצעות כסף? מאחר שיש הבדלים בין גירושין לשחרור, רבי יהודה הנשיא סבור שעדיף ללמוד את ההלכה מסמיכות פרשיות.
וְרַב יוֹסֵף אָמַר: מַחְלוֹקֶת בְּכֶסֶף – דְּרַבִּי סָבַר: ״וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה״ – פְּדוּיָה וְאֵינָהּ פְּדוּיָה; וְרַבָּנַן סָבְרִי: דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם; אֲבָל בִּשְׁטָר – דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא קָנָה.
ורב יוסף אמר: המחלוקת בין רבי יהודה הנשיא לחכמים נוגעת רק למקרה שבו העבד שוחרר באמצעות כסף, שכן רבי יהודה הנשיא סבור: את ההלכה שעבד יכול להשתחרר למחצה ניתן ללמוד מן הביטוי: "והפדה לא נפדתה" (ויקרא יט:כ), המלמד שהיא נפדתה אך לא נפדתה לגמרי. וחכמים סבורים: התורה דיברה כלשון בני אדם, ואין להשתמש בכפילות הפועל שבפסוק כמקור ללימוד הלכה. אולם, כאשר העבד משתחרר למחצה באמצעות שטר שחרור, הכול מסכימים שהעבד לא קנה את עצמו ונשאר עבד גמור.
מֵיתִיבִי: הַמְשַׁחְרֵר חֲצִי עַבְדּוֹ בִּשְׁטָר, רַבִּי אוֹמֵר: קָנָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קָנָה. תְּיוּבְתָּא דְּרַב יוֹסֵף! תְּיוּבְתָּא.
הגמרא מקשה על דבריו של רב יוסף על סמך מה ששנינו בברייתא: לגבי מי שמשחרר חצי מעבדו בשטר שחרור, רבי יהודה הנשיא אומר: הוא קנה את עצמו, וחכמים אומרים: לא קנה את עצמו. הגמרא מסיקה: התיובתא על דעתו של רב יוסף היא תיובתא גמורה.
(נֵימָא) בִּשְׁטָר הוּא דִּפְלִיגִי, אֲבָל בְּכֶסֶף לָא פְּלִיגִי; לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב יוֹסֵף בְּתַרְתֵּי!
הגמרא מציעה: בברייתא זו, הם חולקים במקרה שבו העבד משוחרר למחצה באמצעות שטר שחרור. ואולם, הם אינם חולקים במפורש במקרה שבו העבד נפדה למחצה בכסף. האם נאמר שזוהי פירכה מכרעת על דבריו של רב יוסף בנוגע לשני היבטים: ראשית, כאמור לעיל, רבי יהודה הנשיא סבור שהוא משתחרר למחצה באמצעות שטר שחרור; שנית, לפי דבריו, המחלוקת נוגעת לפדיון בכסף, ואילו הברייתא אינה נותנת כל רמז לכך שחכמים יסברו שהעבד יכול להיפדות למחצה בכסף?
אָמַר לְךָ רַב יוֹסֵף: פְּלִיגִי בִּשְׁטָר, וְהוּא הַדִּין בְּכֶסֶף. וְהָא דְּקָא מִיפַּלְגִי בִּשְׁטָר – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי.
הגמרא דוחה זאת: רב יוסף היה יכול לומר לך: הם נחלקים לגבי שחרור באמצעות שטר שחרור, וכן הוא הדין, שהם היו נחלקים גם לגבי פדיון בכסף. וזה, שהם נחלקים במפורש לגבי שחרור באמצעות שטר שחרור, הוא כדי להשמיע לך את מרחיקת הלכת של שיטת רבי יהודה הנשיא, שעבד יכול להשתחרר למחצה אפילו על ידי קבלת שטר שחרור.
וְלִיפְלְגֻי בְּכֶסֶף, וּלְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּרַבָּנַן! כֹּחַ דְּהֶיתֵּירָא עֲדִיף לֵיהּ.
הגמרא שואלת: ושיחלקו לגבי פדיון בכסף, וכדי להשמיעך את מרחיקת הלכת של דעת חכמים, שהם סבורים שאין הוא יכול להשתחרר למחצה אפילו על ידי פדיון בכסף. הגמרא משיבה: עדיף לו לתנא להדגיש את כוח ההיתר, ולכן המחלוקת מוצגת כפי שהיא.
תָּא שְׁמַע: ״וְהׇפְדֵּה״; יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא נִפְדָּתָה״. אִי ״לֹא נִפְדָּתָה״, יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהׇפְדֵּה״. הָא כֵּיצַד? פְּדוּיָה וְאֵינָהּ פְּדוּיָה; בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כֶּסֶף.
הגמרא מציעה: בוא ושמע ראיה בנוגע לדיון זה על סמך ברייתא: הפסוק בויקרא משתמש בלשון הכפולה "והפדה לא נפדתה", פשוטו כמשמעו: ונפדתה לא נפדתה, בדיון על השפחה החרופה. הברייתא מנתחת ניסוח זה. אילו היה הפסוק אומר רק "והפדה," אפשר היה לחשוב שהפסוק עוסק בשפחה שנפדתה לגמרי. לכן הפסוק אומר "לא נפדתה". אילו היה אומר רק "לא נפדתה," אפשר היה לחשוב שמשמעותו שפחה שלא נפדתה כלל, כלומר שפחה גמורה. לכן הפסוק אומר "והפדה". כיצד ניתן ליישב בין כתובים אלה? הפסוק עוסק במקרה שבו היא נפדתה חלקית אך לא נפדתה לגמרי. דבר זה נעשה באמצעות כסף או שווה כסף של כסף.
וְאֵין לִי אֶלָּא בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חוּפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת״ – מָה לְהַלָּן בִּשְׁטָר, אַף כָּאן בִּשְׁטָר.
הברייתא ממשיכה. ואין לי אלא שניתן לפדותה חלקית בכסף. מנין שאני למד שניתן גם לשחררה בשטר שחרור? הכתוב אומר: "והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה" (ויקרא יט:כ), ולהלן, במקרה של גירושין, נאמר: "וכתב לה ספר כריתות" (דברים כד:א). מה להלן החירות ניתנת בשטר גירושין, אף כאן, שפחה משתחררת בשטר שחרור.
אֵין לִי אֶלָּא חֶצְיוֹ בְּכֶסֶף, אוֹ כּוּלּוֹ בִּשְׁטָר; חֶצְיוֹ בִּשְׁטָר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חוּפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ״ – מַקִּישׁ שְׁטָר לְכֶסֶף, מָה כֶּסֶף בֵּין כּוּלּוֹ בֵּין חֶצְיוֹ, אַף שְׁטָר נָמֵי בֵּין כּוּלּוֹ בֵּין חֶצְיוֹ.
יש לי להסיק רק שחצי מן העבד יכול להיפדות בכסף, כפי שנתבאר לעיל, או שכולו יכול להשתחרר בשטר שחרור. מניין אני לומד שחציו יכול להשתחרר בשטר שחרור? הפסוק אומר: "והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה," ובכך מקיש שטר שחרור לכסף. כשם שעבד יכול להיפדות כולו או חציו בכסף, כך אף הוא יכול להשתחרר כולו או חציו בשטר שחרור. בכך מסתיימת הברייתא.
בִּשְׁלָמָא לְרַב יוֹסֵף בָּתַר דְּאִיתּוֹתַב, הָא מַנִּי – רַבִּי הִיא. אֶלָּא לְרַבָּה – רֵישָׁא דִּבְרֵי הַכֹּל, וְסֵיפָא רַבִּי?!
הגמרא מנתחת את הברייתא לאור הדעות הקודמות. מובן, לשיטת רב יוסף לאחר שהופרך באופן מכריע, שכעת סבור שרבי יהודה הנשיא וחכמים חולקים הן לגבי כסף והן לגבי שטר שחרור, בהתאם לדעת מי היא ברייתא זו? זוהי דעתו של רבי יהודה הנשיא, שכן חציו של העבד משתחרר, בין בכסף ובין בשטר שחרור. אולם, לפי דעתו של רבה, שרבי יהודה הנשיא וחכמים חולקים רק לגבי שטר שחרור, אך הכול מודים שהעבד יכול לפדות את חצי עצמו בכסף, האם הכול מסכימים עם האמור ברישא, אך הסיפא היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא בלבד?
אָמַר לָךְ רַבָּה: אִין, רֵישָׁא דִּבְרֵי הַכֹּל, וְסֵיפָא רַבִּי. רַב אָשֵׁי אָמַר: רַבִּי הִיא.
רבא יכול היה לומר לך: כן, הכול מסכימים עם האמירה של הפסקה הראשונה, והפסקה האחרונה היא בהתאם רק לרבי יהודה הנשיא. רב אשי אמר: ברייתא זו היא כולה בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא.
אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין; בִּשְׁלָמָא לְרַבָּה – מוֹקֵים לַהּ בְּכֶסֶף, וְדִבְרֵי הַכֹּל; אֶלָּא לְרַב יוֹסֵף – לֵימָא רַבִּי הִיא וְלָא רַבָּנַן?! אָמַר רָבִינָא:
הגמרא שואלת: אבל בנוגע למשנה המלמדת: במקרה של מי שהוא חצי עבד חצי בן חורין, מובן, לפי דעתו של רבה, הוא מעמיד את המשנה כמוסבת על מקרה שבו העבד נפדה למחצה בכסף, וכולם מסכימים שהדבר מועיל. אולם, לפי דעתו של רב יוסף, האם נאמר שהמשנה היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא ולא בהתאם לדעתם של חכמים? לפי דעתו של רב יוסף, חכמים סבורים שעבד אינו יכול להיות חצי בן חורין, בין אם הוא משתחרר באמצעות כסף ובין אם באמצעות שטר שחרור. רבינא אמר:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria